לאחר פגרה כאורך הגלות, שכללה בתוכה מונדיאל מטורף מכל בחינה בקטאר, חזרנו סוף סוף אל חומותייך, סמי עופר. הדבר האמיתי שוב כאן, לא משחקי דירוג, לא סיבוב ח' בגרין האיום, ליגת העל! האיצטדיון היה, כמו תמיד, מלא כמעט עד אפס מקום (להוציא כל מה שקשור לסכנין), הדגלים ביציע וגם על הדשא, הרכב הטלאים הוחלף בהרכב.. אה.. קצת פחות טלאים?
לכאורה, הכל שב על מקומו וחזרנו בפול פאוור, אבל בפועל - כל האווירה מסביב הייתה חצי כוח. וייב מרוקן מאנרגיה באיצטדיון. אולי יש לזה קשר לעובדה שהפגרה הייתה מאוד אינטנסיבית ומלאה בכדורגל, אולי למשחק הבלתי אפשרי שראינו אך יום לפני, אולי להרכב המאוד חסר של היריבה - כך או כך, בפתיחה לפחות, סמי עופר הזכיר אתמול את אווירת הלשון בחוץ שהייתה מול הפועל תל אביב, די נטול אנרגיות.
גם על הדשא לא ניתנו לנו יותר מדי סיבות להתלהבות, לפחות לא בחצי השעה הראשונה. זה לא שמכבי חיפה לא ניסתה, אבל ללא הברק והנוכחות של שרי ומול בונקר מבוצר (ולגיטימי מאוד) של עשרה שחקנים מאחורי כדור, זה היה נראה שמכבי חיפה תצטרך לעקור לעצמה שן כדי להבקיע את השער המיוחל.
ואכן, השן נעקרה בסופו של דבר, ודין דוד מצא את הרשת מקרוב. מה שמצופה ממכבי חיפה, בכל הרכב, זה למצוא את הפירצה מול יריבה שבאה להתגונן (שזה אומר, כל יריבה בליגת העל), וזה בדיוק מה שמכבי חיפה עשתה.
מה שקרה לאחר מכן, מעיד על טרנד שעוד נראה כמותו לא מעט במהלך משחקי ליגת העל - סכנין המשיכה להתגונן ולמשוך זמן, מתוך כוונה לשמר תוצאה מינימלית שתאפשר, בבוא העת, עקיצה מוצלחת של שער בהתקפה מתפרצת. המחצית השנייה התחילה ממש רע, ולמרות שלא ממש ראינו ניסיונות של סכנין (להוציא נגיחה אחת של מלמד והצלת ענק של משפתי), לא ראינו גם גדולות ונצורות מהעבר השני.
ואז הגיע שרי. לא יעזור בית דין, עד כמה שהקבוצה הזו עמוסה בכישרונות ובשחקנים מסוכנים בחלק ההתקפי, יש לקבוצה הזו לב פועם אחד, בעל הבית האמיתי. וכשהוא לא על הדשא, הכל נראה מסורבל וקשה הרבה יותר לביצוע. בהתאמה, מרגע שהוא עלה על הדשא, מכבי חיפה כבר הזכירה את הקבוצה ששטפה את הדשא בעונה א' של שנה זו.
השער השני, אם כן, היה עניין של זמן, ואכן - לאחר הכשלה של קורנו על ידי ספק קמאבינגה מסכנין, עומר אצילי נתן את החותמת לשלוש הנקודות. דקות לאחר מכן, הסכר סוף סוף נפרץ, וניקיטה רוקאביצה נתן שפיץ של פדחת כדי לקבור את השלישי ואולי גם את המנחוס שעטף אותו כמו ניילון נצמד מהרגע שחזר ללבוש ירוק. אחרי עוד החמצה מזעזעת מוקדם יותר, כשכבר חשבנו שכלו כל הסיכויים לתקווה עבור ניקי, הוא סוף סוף עלה על הלוח, ואולי השיב לעצמו ביטחון שיכול מאוד להיות יקר עבורנו להמשך הדרך. כפי שהוכיחה עד כה המציאות, וכן - גם במסגרת שני מפעלים ובמרווחים נוחים, אנחנו נצטרך את כולם כולל כולם בכדי לעשות את זה בפעם השלישית ברצף.
בחסות הבלגאן של חילופי ההגנה, סכנין עקצה את השער המצמק, והקבוצות נפרדו בשביעות רצון הדדית. כל אחת השיגה מה שהיא רצתה - תוצאה סבירה, ומינימום נזק בפצועים ומורחקים.
מי שלא יכול להיות מרוצה מעצמו בשום צורה, הוא השופט נאאל עודה. בתצוגת שיפוט נוראית, שכללה התעלמות משני פנדלים, הוא קיבל ישועה מה-VAR במקרה אחד, אבל אין באמת תירוץ לפסיקות שגויות מהסוג הזה, בטח לא כשאתה כל כך קרוב לשני האירועים. לא שזה שינה משהו, גם כי יש VAR וגם כי התוצאה הסופית לא הושפעה מכך, אבל אם שופט שוגה באופן סיסטמתי בניתוח האירועים ונסמך על שופטי מסך בכדי לגרום לו לראות מה שכל אחד באיצטדיון ראה והבין - איזה ערך מוסף הוא מביא לתפקיד? לקבל תיקונים מה-VAR על כל מהלך שנוי במחלוקת גם אני יכול, עם כל הכבוד.
ברמה הפרסונלית, להוציא את שרי, בהחלט לא משחק גדול של אף אחד (כמעט). לא גרוע, ממש לא, אבל בטח לא גדול ולפרקים ארוכים גם לא מדויק. יכולת בינונית שכזאת מספיקה לנצח את סכנין, ממש לא בטוח שתספיק בהמשך.
עם זאת, מעל כולם בפער - מוחמד אבו פאני. אלו לא רק שני הבישולים, זה משחק קילרי מלא במנהיגות ובפעולות הגנתיות והתקפיות משובחות. הוא דחף לאורך כל המשחק את הקבוצה קדימה עד כמה שיכול היה. עושה רושם שהסרט על היד ממש גרם לו לקפוץ מדרגה אחת מעלה מבחינת האחריות שלו על הדשא. זה אבו פאני שראינו קוצץ את הדשא בשיניים בנוף הגליל, זה אבו פאני שאנחנו רוצים לראות כל הזמן.
ומכאן - הפנים לנתניה, מול החבורה החבולה של קוז'וק. האמת, לא אוהב לקבל קבוצות אחרי תבוסה גדולה, הן תמיד מגיעות ביתר נחישות למשחק שלאחר מכן, בכדי לנער מעליהן את התחושה הכבדה של הפסד צורב. בכל מקרה, אנחנו נצטרך עליית מדרגה כוללת של כל המעורבים, לרבות הקהל, בכדי לצאת עם הנקודות מנתניה.
יאללה חיפה, נגמר המונדיאל, פיניטו דה לה מסיטו, זה הזמן להתעורר.
וברוח ניצחון, נאחל חג מכבים ירוק ושמח לכולם!
נ.ב. אי אפשר שלא להתייחס, בכל זאת, למשחק הגדול ביותר שנראה על פני הכוכב הזה מאז ומעולם. 3:3 בתום 120 דקות, דו קרב שערים ופנדלים מרתק בין המלך, אלוהי הכדורגל, לבין מי שאולי יירש אותו בעתיד הלא רחוק, ולקינוח - דו קרב פנדלים דרמטי שבסופו, החלק האחרון של פאזל ה-GOAT סוף סוף נוחת בידיים של לאונל אנדרס מסי. צדק פואטי, עמוס בטירוף חושים ועטוף בבייבי דול שחור מזרח תיכוני ביזארי.
איך אפשר לא לאהוב את המשחק הזה, תגידו לי?
