1. מכבי חיפה. העובדות ברורות ונהירות לעין: בשני המשחקים האחרונים שלה, האלופה חוותה חריקות ביכולת. כן, היא אמנם המשיכה להגיע למצבים - אבל היתה הרבה פחות חדה, חשופה מאוד בחלק האחורי ועברה את המשחקים לא מעט בזכות אלילת המזל (ע"ע החמצת הפנדל של זלקה מול ג'וש כהן, או איתמר שבירו - שאמנם סיים עם צמד, אבל היה יכול לסיים בקלות גם עם רביעייה). ובכל זאת, היא מתעוררת אחרי שני משחקים לא טובים - ורואה שיש לה עוד שש נקודות.
וזו סוגיית המפתח במירוץ העיקש והארוך של שתי הקבוצות המובילות, שתי הנציגות המובהקות של "ליגת ישראל הראשונה". כמו מכבי ת"א בשבוע שעבר בסכנין, שהצליחה לחרוק שיניים ולצאת עם נקודות במשחק שיכול היה להסתיים לגמרי אחרת, גם חיפה אתמול יודעת שבחלקים מסוימים, היא תצטרך לסבול. היא תצטרך לעבור משחקים מתוחים, כאלה שנגמרים בשניות האחרונות, כאלה שבהם משתמשים בכל הטריקים האפשריים כדי להרוג את השעון ולצאת עם ניצחון.
וזה נכון שבעתיים לגבי מכבי חיפה, שרוצה לעשות את מה שאיש לא עשה לפניה: לשלב בין קמפיין בתים בליגת האלופות, וזכייה באליפות המדינה. חמש קבוצות בהיסטוריה שלנו היו במעמד הזה לפניה (מכבי חיפה פעמיים, מכבי תל אביב פעמיים והפועל תל אביב פעם אחת) - ואף אחת מהן לא הצליחה לשלב בין הדברים. תמיד הגיעה הקריסה, בדרך כלל אחרי שהקמפיין והאנרגיות האדירות שלו נגמרו. וחיפה חוותה, כמובן, את הפנצ'רים שלה - מול הפועל ירושלים ומול ריינה. אבל בעיקר הודות לניצחון המאוד חשוב על מכבי ת"א בסמי עופר, היא נמצאת בתמונה.
ושאלת המיקום, בשלב הזה, פחות רלוונטית כמו שאלת ההפרש. עד פגרת המונדיאל, אין הבדל אמיתי בין יתרון של נקודה לפיגור של נקודה - לאף אחת משתי הקבוצות. מה שחשוב הוא להישאר קרוב, עד יעבור זעם, עד שיחלוף הקצב של שני משחקים בשבוע - ואז אפשר יהיה להסדיר נשימה, ולהתכונן לחלקו השני והמכריע של המרתון. בדרך, אוספים בנקודות בדרך שאפשר - בין אם בדרך יותר מרשימה (כמו מול מכבי ת"א), או בדרך פחות מרשימה. הנקודות, בסוף, הן אותן נקודות.
2. הפועל ב"ש. ואם דיברנו על "שתי הליגות" שלנו - ליגת "One Zero" של הקבוצות הגדולות, וליגת "Two Zero" של כל היתר - הרי שהמפגש שפתח את השבת היה בין מי שהתיימרה לדפוק על הדלת של ליגת הבכירים, ומי שנראתה - לפחות כלפי חוץ - בדרך החוצה. הפועל ב"ש הגיעה אחרי רצף של תוצאות לא טובות (בסטנדרט שלה), הפועל ירושלים לא הפסיקה לרקוד. אבל אז, כאשר היא נאלצה לפגוש את היריבה שלה קצת יותר משוחררת, התבררו בסופו של דבר הפערים בין שתי הליגות.
הפועל באר שבע, גם אם פעמים רבות היא לא מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה, עדיין מחזיקה בסגל ברמה גבוהה מאוד: מי שיכולה לשלוף פתאום מהספסל שחקן ברמתו של רמזי ספורי, או מי שיש לה כבר אחד כמו שאפי, או מי שהתייחסה עד לא מזמן לרותם חטואל בתור "סופר סאב" - היא קבוצה שיש לה בהחלט פריבילגיות מסוימות, בוודאי בהשוואה להפועל ירושלים שיש לה הרכב מצוין - אבל, מטבע הדברים, עומק לוקה בחסר.
ולפעמים, כשהכדור הראשון נכנס - הכל נראה לגמרי אחרת. רותם חטואל נכנס למשחק הזה עם רעב בלתי רגיל, כשגם כבש וגם בישל, ופתח את הדרך לניצחון של ב"ש. מאותו הרגע, להפועל ירושלים כבר היה קרב בעלייה, והיה ברור שיהיה לה קשה מאוד באמת לחזור למשחק הזה. בסופו של דבר, על אף האשליה האופטית של המחזורים הראשונים, הפועל ב"ש עדיין קבוצה יותר טובה מהרוב המוחלט של הליגה. וכשהיא מתחברת, היא גם מראה את זה טוב טוב.
3. בית"ר. אז מה קרה פתאום? איך זה שבית"ר ירושלים, שרק לפני כמה שבועיים נראתה אובדת עצות על הדשא של נתניה מול חדרה, פתאום משחקת מדהים? פתאום מממשת את הכדורגל שלה, מלהיבה את הקהל, יוצאת בהתקפות מתפרצות קטלניות - ועם קצת יותר דיוק, היתה יכולה גם לנצח בהפרש גבוה יותר?
אפשר יהיה לייחס את זה לעובדה שכדורגל הוא, בסוף, משחק מקרי - משחק שפעמים רבות מכה על הראש את מי שיוצא בתחזיות מוקדמות מדי. אפשר גם להסתכל על לוח המשחקים - תוך חמישה מחזורים, בית"ר הוגרלה לשחק מול שלוש קבוצות ברמה יותר גבוהה ממנה: נתניה של בני לם (כשעוד היו בה אנרגיות חיוביות), הפועל ב"ש ומכבי תל אביב. נכון, זה נגמר בתבוסות קיצוניות (הפסד כולל של 13:1), אבל גם אם זה היה נגמר ב-7:1 או אפילו ב-7:3, זה לא היה יותר נעים.
ואני, הקטן, רוצה לייחס זאת לשאלת היציבות. בסופו של דבר, בית"ר ירושלים פתחה את העונה הזאת באיחור כבד. את ההכנה, השחקנים שלה עשו בצל אי הוודאות הכלכלית; רק ימים ספורים לפתיחת העונה, בכלל ידעה בית"ר באיזה ליגה היא תשחק. ובמחזורים הראשונים, האיחור נראה באופן גלוי וכואב; בית"ר עלתה כמעט ללא זרים, עם שחקנים צעירים ומקומיים - פשוט כי זה מה שהיה. תוסיפו לזה את הפציעה של אוראל דגני, את מחייאס שחתם רק אחרי המחזור הראשון, ועוד שני זרים שהצטרפו תוך כדי תנועה - ניקולאסקו וטרזיי תומא - ותקבלו הרכב שלא היה מספיק טוב.
והנה אחרי כמה מחזורים, אבוקסיס סוף סוף מצא את ההרכב שלו: יש לו קו הגנה טוב שעזר לו לשרוד בעונה שעברה - דגני ומחייאס; יש לו קישור (וזה בהחלט עוזר כשאופיר קריאף מעלה את הרמה), וטרזיי תומא גם מסתמן בזהירות כבינגו - ובעיקר הוא מצא שלישייה קדמית אפקטיבית, שועה-אספרייה-ניקולסקו. זה היה ניתוח גב מסובך ולא קל, אבל בסופו של דבר יש לבית"ר עמוד שדרה. וכשזה מספיק חזק, גם איתמר ישראלי שפתח את העונה עם קצת חוסר ביטחון, מצליח לזנק לכדורים ולהיראות טוב יותר.
אלא שעכשיו, אחרי שש הנקודות הללו והשמחה המוצדקת שבאה איתם, לוח המשחקים של בית"ר מקבל עוד תפנית - בשבוע הבא תחכה לה הפועל חיפה, כנראה עם מאמן אחר; אחריה מכבי חיפה בטדי (משחק שהוא כמו פ.ס.ז', רק הפוך); הפועל תל אביב ובני סכנין. במילים אחרות, בית"ר הגיעה - רשמית - אל "תקופת אחרי החגים". זו שבה חזרת מהחופשה והדאגות מתחילות להיערם על השולחן. ודווקא בגלל זה, היא תנסה לחבק את השמחה של ליל אמש. כמאמר שירה של "היי פייב", "ימים של אושר / אשמור לי ליום מעונן".
קטנות
המנצח: דנילו אספרייה. כאמור, לא ברור באיזו תאונה היסטורית הוא הגיע לבית"ר רק כשחקן רכש. האיש שאין יותר בית"ר ממנו - שכונתי, קצת לא חכם, אבל מלא בכישרון, בעזוז ובאנרגיה מתפרצת. מעורב ישירות בשבעה מ-11 השערים של בית"ר העונה, ועומד בלב משחק ההתקפה שלה. השילוב בין המהירות הבלתי נתפסת לבין החדות בפעולה האחרונה - הוא משהו שמספיק לגמרי בליגת "ישראל השנייה".
המפסיד: ניר קלינגר. כן, נהוג לומר שבכדורגל הכל זמני, ומומנטומים כל הזמן משתנים, אבל כנראה שיש תהליכים שקשה לשנות. קלינגר, שבתחילת העשור הקודם נחשב לבשורה בתחום אימון הכדורגל - ככל הנראה נשאר מאמן טוב, אבל לא מצליח להתחרות עם רוח הזמן. הכישלון בהפועל ת"א, במכבי פ"ת ועכשיו בהפועל חיפה - הם אולי סימן שכדאי לעצור. קאמבקים תמיד אפשר לעשות, אבל אולי היציאה מהלופ המסחרר של הכדורגל ומהלחצים שהמשחק מביא איתו - יכולים לעשות לו טוב. בוודאי נפשית.
אל תשכחו את: סקציה נס ציונה. "יורדת בטוחה"? תחשבו שוב. היא עדיין הקבוצה הכי פחות טובה, אבל בליגת "ישראל השנייה" הכל פתוח והרשות נתונה לגמרי. בארבעת המשחקים האחרונים - סכנין, נתניה, ב"ש ואתמול עם הניצחון על הפועל חיפה - היא מגלה גרף השתפרות מרשים. גם בפעם הקודמת, נס ציונה הוספדה ונאבקה בכל זאת עד המחזור האחרון. יכול להיות שהיא תרד גם הפעם, אבל זה לא יהיה בלי מאבק.
המספר החזק: 10. השער של רותם חטואל בדקה השלישית אתמול היה העשירי שלו העונה בכל המסגרות - זה יותר מכל העונה שעברה. וכל זה כשהוא משחק 827 דקות בסך הכל (מתוך 1710 דקות אפשריות = 48.3% מהזמן). כלומר, שער כמעט בכל משחק בממוצע (82.7 דקות לגול). בליגה זה אפילו מצטמצם ל-57 דקות. מספרים פנומנליים לחלוץ גדול, שמוכיח שהוא שווה את הצ'אנס בהרכב של אליניב ברדה.
השם החם: ירדן שועה. בזמן האחרון זה קרה יותר בגלל סיבות שלא קשורות למשחק עצמו, אבל בשבועיים האחרונים הוא שוב מראה כמה פער יש בין הפרסונה שמחוץ למגרש לבין מה שמתרחש בתוכו. כשהוא על הדשא והוא מרוכז, יש מעט שחקנים עם היכולות ההתקפיות של שועה. קצת יותר מיקוד בדברים החשובים וקצת פחות הסחות דעת, והקהל של בית"ר עוד יהנה ממנו הרבה מאוד בעונה הקרובה.
