1. בכדורגל, נהוג מאוד להשתמש במונחים מלחמתיים. משחק חשוב הופך ל"קרב", יש עיסוק גדול ב"טקטיקה" וב"כוח אש". והאמת היא שהאווירה המלחמתית (כולל הקריאות "מלחמה מלחמה") היא לא טובה בעיניי, והרבה פעמים גורמת לרוח אלימה מאוד סביב משחק שאמור להיות יותר יפה מכוחני.
אבל אם בכל זאת לשאול דימוי מיליטריסטי אחד, הרי שהמשחק אתמול בין מכבי תל אביב לסקציה נס ציונה (להבדיל), משול לקרב בין הצבא האמריקאי לבין ארגון גרילה. מצד אחד, גוף מאוד חזק ועשיר, עם כל הכוח שכסף יכול לקנות; מצד שני אסופה של לוחמים אקראיים, שמגיעים בלי נשק כבד משקל, אבל כן עם תעוזה ועם תחבולות - במטרה לצמצם פערים.
בקרב כזה, לארגון הגרילה הקטן אין באמת מה להפסיד - עצם העובדה שהוא נשאר לעמוד מול היריב החזק בהרבה, היא כבר ניצחון. וסקציה נס ציונה, בסיפור שלה, ניצחה - היא הגיעה בתשעה שחקנים, מול אחת משתי הקבוצות החזקות ביותר בישראל, ויצאה עם נקודה. נשארה בחיים.
אבל עם כל הכבוד לנס ציונה, ברור שמשחקים מהסוג הזה תלויים קודם כל בפייבוריט. את זה למדנו היטב מקמפיין ליגת האלופות של מכבי חיפה - אם הפייבוריט רוצה ובא ערוך נכונה, אין כוח אמיתי שיכול לגשר על הפער. ברגע שהפייבוריט מתחיל להיות זחוח, או לא מספיק מרוכז - שם מתחילה הבעיה שלו.
ואצל מכבי תל אביב, כבר הרבה זמן יש שלווה לא ברורה במשחק. שלוות נפש היא דבר חשוב, אבל גם יותר מדי שקט יכול להיות דבר רע. בדקות שבהן מכבי ת"א שלטה במשחק, היא שיחקה לאט מדי, בעטה חלש מדי, לא התנפלה על המשחק הזה כפי שהיתה מתנפלת מול יריבה בסדר גודל יותר גבוה בבית שלה.
מכבי תל אביב האמינה למה שמספרים עליה. שהיא ההתקפה הכי חזקה, שיש לה כוח אש בלתי מוגבל - והנתונים בינתיים מאששים את הסיפורים הללו. אבל אם אתה בא בלי רצון ונחישות, מול יריב שלא מוכן לוותר ובא להילחם (כולל דרך בזבוזי זמן) - בסופו של דבר, יהיה לך קשה מאוד לנצח.
וככל שנקף הזמן, אותה שלווה לא ברורה - התחלפה בהפך הגמור. בהיסטריה. הלחץ, שריקות הבוז מהיציעים, העצבים ההולכים וגוברים מסביב חלחלו על הדשא. כשמכבי ת"א היתה יכולה, היא לא רצתה; כשהיא רצתה, היא כבר כמעט לא היתה יכולה לתת את ה"עוד גול".
בסופו של דבר, היא לא הגיעה ערוכה מספיק לקרב מול קבוצת "ליגת ישראל השנייה" קלאסית. לא ברמת השחקנים או המערך - כמו ברמת הגישה. זה נכון שיש פה שתי ליגות נפרדות, אבל כשהפייבוריט בא רדום - לאנדרדוג יש יותר סיכויים למצוא את הפרצה, ולצאת עם השלל ביד.
2. לא קל להתחבר למותג הקרוי "הפועל חדרה". רק השם, לפעמים, נותן לך ארומה של ליגות נמוכות. אין לה מגרש ביתי, ואין לה יותר מדי קהל, ובכלל - יש לך תחושה שהיא רק באה להרוס. העצם בגרון של "ליגת ישראל הראשונה", אם תרצו. במשחק מול מכבי חיפה בסמי עופר, זה היה בולט במיוחד.
וזה עוד יותר מתחזק, כשאתה מביט על הסגל שנבנה בחדרה - אתה מסתכל עליו שוב ושוב, הופך אותו מלמטה למעלה, ולא מוצא אף שחקן שאפשר יותר מדי לכתוב עליו. בכל הכבוד הראוי, רוב השחקנים שמשחקים היום בחדרה הם שחקנים אלמוניים - או צעירים מדי, או פשוט לא מוכרים מספיק. על פניו, קשה לומר שיש שם איזשהו יהלום זוהר במיוחד.
אבל זה בדיוק הטריק. הפועל חדרה היא אמנם קבוצה נטולת ברק, כי בשביל ברק צריך כסף - אבל יש לה משהו גדול אחר. עמוד שדרה יציב. זה מתחיל מהקו האחורי - בעיקר עם שני שמות משמעותיים, השוער רובי לבקוביץ' והבלם ג'ונתן סיסה. שניהם שחקנים שכל קבוצה בארץ היתה מתברכת בהם. ועל הבסיס הזה, שאותו קשה מאוד לעבור, היא מצליחה לספק את ההברקות מדי פעם.
כשמחברים לזה את אסף נימני, עוד דמות לא זוהרת כלפי חוץ אבל (כנראה) משמעותית מאוד בתוך המועדון, מאמן אלמוני יחסית - אבל כזה שנמצא בעלייה. כששלושת התנאים האלה מתחברים, ואתה מצליח לעבור את הסערה (דוגמת אותו 6:0 כואב במיוחד מול מכבי תל אביב במחזור השני), התוצאות מתחילות להגיע. סבלנות היא הדרך המהירה מכולן, אמר פעם הג'ינג'י - במקרה של חדרה, היא יכולה להביא אותך על סף הפלייאוף העליון.
3. בדקה ה-92, אבנעזר ממאטה חשב ששוב זה קורה לו. לילה שלם שהוא מנסה להכניס את הכדור הארור לתוך השער, וכלום לא מצליח; הוא עולה לכדור, והכדור מסרב. הוא בועט לשער והכדור הולך הצידה. אפילו כשאלוהי הכדורגל שולח לו מצב עם הרגל מול שער חשוף לחלוטין - זה הלך למשקוף. איך אמר ג'ורג' מ"הפרלמנט"? יום נאחס היה לו, מוות.
ואז בדקה ה-92, הוא לפתע חש רגע של גאולה. הוא קיבל את המסירה מאדיר לוי, ושום דבר לא הפריע לו לתת את כל העוצמה בכדור הארור הזה, ולהכניס אותו כבר. ואז הגיעה שריקה של שופט. נבדל. הוא כבר חשב שזה מסוג הלילות המקוללים האלה, הימים שבהם שום דבר פשוט לא מתחבר.
אבל לפעמים, אלוהי הכדורגל יודע להיות רחום וחנון. לא רק כזה שלוקח, אלא כזה שבוחר לתת. ובאותו הרגע, הגיע ה-VAR והודיע לו שיש ברכה בעמלו: השער אושר. ממאטה ניצח למ.ס. אשדוד את המשחק. זה הסיפור של ממאטה. ילד בן 20 מגאנה שמוצא את עצמו, לראשונה בחייו, במדינה חדשה - ושונה לגמרי מזו שגדל. נכון, יש לו לא מעט גנאים בקבוצה להסתדר איתם, אבל בכל זאת - לרגע אחד, תחשבו מה זה לעבור ברגע אחד, מהמקום שבו גדלת למדינה כמו ישראל.
ובישראל כמו בישראל, בטח כשאתה עושה את צעדיך הראשונים בקבוצת בוגרים - זה הולך לאט. הוא כבש נגד הפועל באר שבע וכבש נגד הפועל חיפה, אבל גם קיבל כרטיס אדום טיפשי ואיבד את המקום בהרכב. אלה החיים. מה שהוא היה זקוק לו, זה רגע אחד של גאולה. רגע אחד שבו כל העיניים יישאו עליו - והוא יוכל להיות המנצח הגדול.
לא ברור אם הניצחון הזה עשה צדק עם מ.ס. אשדוד, אבל הוא בוודאי עשה צדק עם ממאטה. אחרי מאמץ של תשעים דקות, בלילה שבו באמת הכל הלך הפוך (ממאטה ניצח רק בשלושה מתוך 14 מאבקים שהיו לו במשחק, ואיבד שישה כדורים), בא אלוהי הכדורגל ונתן לו נשיקה קטנה על המצח. "זה שלך, אבנעזר", הוא לחש לו לו והוסיף שיר קטן, בלחן ישן:
"שרק תכבוש עוד,
עד לקץ הימים,
תסגל לך,
תורת חיים,
האקונה ממאטה".
המנצח: רוני לוי - המאמן החיפאי לגמרי בשלב "ירח הדבש" שלו. אתם יודעים, זה שבו הכל אופטימי והדברים מתייצבים. בסופו של דבר, לוי ממשיך לספק את הסחורה שביקשו ממנו - לעצור את הספינה המיטלטלת בלב ים. תוסיפו לזה את חנן ממן ואלון תורג'מן, שני שחקנים שכישרון הוא לא דבר שזר להם, ותקבלו שלוש נקודות. המגמה הזו תימשך כל עוד הציפיות תהיינה צנועות. בינתיים, הפועל חיפה שלו מתרחקת יותר ויותר מהתחתית.
המפסיד: ערן זהבי - המייצג המוחלט של המפגש בין ציפיות למציאות. זה שמייצר אכזבה. מבחינה סטטיסטית, זהבי דווקא לא מפגר יותר מדי - יש לו ארבעה שערים העונה בליגה, שישה שערים בסך הכל, קשה לומר שאלה חומרים שמהם עשוי כישלון. אבל בכל הנקודות שבהן "היה צריך אותו" - בעיקר במשחקים מול מכבי חיפה והפועל באר שבע, אלה שבהם "זהבי הישן" התעלה והלך על המים, זהבי היה הרבה פחות נוכח. הזכרונות הישנים של זהבי די מעמידים בצל את זהבי של היום - שחקן הרבה יותר מורכב, והרבה פחות דורסני. תיאום הציפיות הזה הוא קריטי, כדי שזהבי יוכל למצוא את דרכו המחודשת אל השער.
אל תשכחו את: סקציה נס ציונה - דיברנו על מותגים חלשים? כנראה ש"נס ציונה" היא המותג החלש מכולם. אפשר לראות את זה ביללות של אוהדים מכל סוג וצבע - "נגד נס ציונה לא כבשנו?", "את נס ציונה לא ניצחנו?" - ובכן, כן. כי את סקציה נס ציונה, על אף הארומה של הליגה הלאומית (בואך ליגה א'), קשה להכניע. יש לה מאמן יותר טוב ממה שחושבים, סגל מלא בשחקנים שעברו דבר או שניים בליגה, ואולי לא הרבה כישרון אבל הרבה רוח בגב. מפה לשם, מאז פגרת הנבחרות היא הפסידה בסך הכל שני משחקים מתוך שישה - ואחד מהם לפחות, בסכנין, היא לא היתה צריכה להפסיד. נס ציונה תמרר את החיים של לא מעט קבוצות לפני שהיא תרד, אם היא תרד בכלל. זהירות.
המספר החזק: 3 מ-9. במונחי הכדורסל, אלה "אחוזי הקליעה" של ג'ורג'ה יובאנוביץ' מאתמול. החלוץ שנראה כמו מכונת שערים שלא נגמרת, חווה ערב שבו העסק פחות עבד. הוא גם סיים את המשחק הזה בלי גול. הנחמה של מכבי ת"א - היא העובדה שהוא מגיע למצבים האלה. וכמו שלא מעט חלוצים בעבר הרחוק והקרוב לימדו אותנו, מתישהו - גם הכדורים ייכנסו.
השם החם: חיים סילבס. שוב סכנין לא ניצחה, ושוב השם של המאמן יהיה על הגריל. זו כנראה דרכו של עולם, בוודאי דרכה של סכנין, אבל האם ההחלטה לפטר היא מוצדקת? יש לי תחושה שמהלך נמהר כמו הודעה על פיטורים לא תשתלם בטווח הארוך.
