כנראה שאין קלישאה יותר גדולה מאשר המשפט "למה הם צריכים את זה?": התוהים ממשיכים לתהות - איך זה שאנשי עסקים בריאים בנפשם מוכנים עדיין להכניס את ידיהם לעסק המסובך שנקרא הכדורגל הישראלי? ובכל זאת, איכשהו, עדיין יש מי שינהל את הקבוצות. אז לקראת העונה הקרובה, ולאחר שכולם מבהירים למה זה לא צריך לקרות - הנה חמש סיבות למה כן.
כסף
נכון, באופן ישיר בעלי הקבוצות מפסידים. ההשקעה לרוב לא מכסה את עצמה. ובכל זאת, אצל חלקם לפחות - זו יכולה להיות מקפצה לרווחים בתחומים אחרים. הדוגמא הקלאסית היא יעקב שחר, שהיה איש עסקים לא מאוד מוכר, ובזכות ההצלחה הגדולה של מכבי חיפה הגיע לפסגה בתחומו. במונחי הכדורגל, זו "ירידה לצורך עלייה", ולפעמים זה יכול להיות משמעותי. החדשות הרעות: לפעמים זה גם יכול לקחת את כל הספינה למטה. גם הדוגמאות האלה קיימות.
פרסום
קבוצת כדורגל בישראל ללא ספק מביאה לך זרקורים, אם היא מצליחה - וגם אם לא. סביר להניח שללא הכדורגל, שמות כמו יואב כץ, ברק אברמוב ואפילו איזי שרצקי - לא היו מגיעים לתוך הבתים של מאות אלפי בני אדם. (גם אם זה דרך מערכונים ב"בובה של לילה") קבוצה בליגת העל יכולה להפוך אותך, באחת, מאנונימי לאיש ידוע, וזה גם פותח דלתות. החדשות הרעות: לפעמים אור הזרקורים יכול גם לשרוף. ע"ע משה חוגג.
נצחונות
אם אתה בכדורגל, כנראה שאתה טיפוס תחרותי. כזה שמחפש את הריגוש שמביא איתו הניצחון, את האקסטזה עם רגע הבקעת השער. ספורט, וכדורגל בפרט, הם סם החיים המושלם - הדבר הממכר ביותר, שמאפשר לחלק מהבעלים לשחק "מנג'ר" במציאות. החדשות הרעות: לפעמים המשחק נגמר, ואם אתה מעמיס על עצמך יותר מדי ולא מאציל סמכויות (או נותן למאמן לעבוד), זה יכול להיגמר רע מאוד. ע"ע אלי טביב.
תרומה לקהילה
לפעמים, בכולנו יש את הצורך לתת חזרה לחברה שגידלה אותנו. לעשות משהו למען טובת הכלל. וכדורגל יכול להיות אחד ממחוללי השינוי הגדולים ביותר - הוא מושך את ההמונים אל המגרש, ודרכו אפשר לייצר לא מעט מסרים של אחווה וקידום חברתי. איזי שרצקי החל בכדורגל, הפך לדמות חזקה בקריית שמונה - ובסוף יצא מזה עם פרס ישראל. החדשות הרעות: לפעמים, האנשים האלה שצועקים בחוץ את השם שלך, יוסיפו קללות בחלק השני של המשפט.
השפעה
וזה, כנראה, הדבר הגדול מכולם. כל בן אדם מחפש להותיר חותם בעולם, להיות אחד שיזכרו את מה שעשה בחייו - גם אחרי לכתו. לפעמים, כדורגל גם יכול להיות מקפצה כדי לנסות ולהוביל אנשים (לא מעט פוליטיקאים לעתיד החלו את דרכם במגרשי הכדורגל - רובי ריבלין, לימים נשיא, ורוני בר-און, לימים שר אוצר, הן שתי דוגמאות זכורות היטב), אולי גם לצבור כוח בחיים האמיתיים. החדשות הרעות: היה יהודי אחד שחשב ככה, וקראו לו ארקדי גאידמק. אתה, כנראה, זוכר איך זה נגמר.
