הקטע הכי מעניין בימים שקדמו למשחק ההדחה של מכבי מיץ' תל אביב מאירופה, היו הדיבורים של הסרבי ושל עוד כמה שחקנים ואפילו פרשנים על עיבוי הסגל לקראת עונה אירופאית. הקטע המכביסטי הזה, של אלוהים לניצחון בחרתנו, בלי קשר למה שיהיה בסוף, תמיד ריתק אותי.
בסוף, די כצפוי יש לומר, מכבי הודחה על ידי קבוצה חלשה ומבולבלת, ומהערך בוויקיפדיה, המתאר מכביזם כ"שאיפה להישגיות והצבת הניצחון כערך עליון", נשארה שוב רק השאיפה.
אז עכשיו כמובן ממשיכים לעבות, תוך קליטה של כל "מחממי הספסלים" והתיירים מאיטליה ומהולנד, כי ברור הרי שתהיה אליפות. ואם לא, תמיד נוכל לדבר על שאיפה. תמיד תישאר לנו הפוזה, והיא תישאר גם אם בסופה תגיע השטוזה.
מקנא תגידו? ברור. לא במכביזם, אלא בדוד הטוב מקנדה, שממשיך לשפוך מאות מיליונים על סיכוי לאליפות ואיזה רבע סיכוי להופעה בינונית במפעל זניח באירופה. מי לא היה רוצה פילנטרופ כזה בחיים?
מקנא, אבל לא חוסך במחמאות כשצריך. מכבי חיפה. באמת, כל הכבוד. גם על הכוכב האדום, גם על הפתיחה הססגונית מול נתניה. השאלה היא, כרגיל, למה חייבים לתבל כל הישג בפוזה של הגזמה פראית. גול עצמי (פעם הודחתי מההרכב בשכונה בגלל אחד כזה), ומיד מכבי חיפה היא הקבוצה הטובה בתולדות הציונות והיא בכלל מבשרת על מהפכה או מהפך או משהו כזה.
חברים, מכבי חיפה מצוינת. ללקק את האצבעות ואחר כך להוציא איתן את העיניים של כל יתר האוהדים. אבל קבוצות ישראליות כבר ניצחו כאן את צ'לסי ואת מילאן, את מנצ'סטר יונייטד ואת אייאקס ואפילו הגיעו לרבע הגמר במפעל אירופי והנפיקו מספרת של זהבי האדום ומה לא.
אם אנחנו רוצים לבשר באמת על שינוי, אנחנו צריכים להבין שהצלחה היא לעשות יותר מ-0:0 בבתים. מאחל להם שיצליחו, באמת. רמז, 24 בנובמבר, 2010, ליגת האלופות, הפועל תל אביב שלוש, בנפיקה אפס. ולא, הפועל היא לא הקבוצה הגדולה בתולדות ישראל, לא אז, לא עכשיו וכנראה שגם לא בעתיד. פרופורציה. לא פוזה.
כי אם באמת הולכת להיות כאן ליגת מיליונרים של שתי קבוצות, אל תתחילו עדיין או בכלל להשוות למכבי של שמעון. מכבי כדורסל היא מותג אירופי, בחיפה עדיין חולמים על החלפת חולצה עם מסי. פוזה היא מתכון לשטוזה, תזכרו.
אומרים לי שאני חייב לכתוב משהו על הפועל. למה? לא מספיק הסבל בלי לכתוב עליו?! אז נעתיק מהמכביזם ונדבר היום על שאיפה – אם השחקנים, שהם סך הכל בסדר, יממשו את היכולת הבסך הכל סבירה שלהם ולא ישחקו מתוך שינה ובלי אנרגיה, השאיפה היא שיהיה אפשר, אולי, אבל באמת אולי, להגיע לאירופה. ואז, אז גם אנחנו אולי נעבור שלב, נגיע לבתים, נתפוס פוזה, נחטוף שטוזה ונחזור לפרופורציה.