במשך עשרים ואחת שנים, הדרבי של ירושלים היה משהו שנלקח מן העבר. מין אגדת עם משונה על תקופה שבה היו בעיר הבירה שתי קבוצות - בית"ר והפועל, שרבו על ההגמוניה המקומית. לפעמים הפועל ניצחה, לרוב בית"ר ניצחה, אבל המאבק היה קיים. ואז, עם המילניום החדש, שקעה הפועל ירושלים לליגת המשנה - ואז באו סאסי ויונה והקמת הפועל קטמון, והפועל הידרדרה עד לליגות הנמוכות.
גם בית"ר עברה את הטלטלות שלה (מאז הדרבי ההוא באפריל 2000, היא החליפה חמישה בעלים), אבל לה - כך מסתבר - היתה רצפה מבטון שאפשרה לה לשרוד בליגת העל. האטרקטיביות של המותג בית"ר (לצד הבעיות הידועות, שאין טעם לחזור עליהן) הצליחה להחזיק את המועדון עם הראש מעל המים. לא כך בהפועל. וכך, אוהד בית"ר או הפועל שהיום הוא בן 15 או 16 לא באמת חווה דרבי ירושלמי בחייו.
במקרה של בית"ר, לוואקום הזה נכנסה הפועל תל אביב - מי שסיפקה את האנטיתזה הפוליטית והחברתית, מעין "תמונת מראה" של בית"ר (במונחי התקופה, "ישראל הראשונה מול ישראל השנייה"). לפעמים גם מכבי תל אביב או מכבי חיפה, כאשר הקבוצות התעמתו על תארים. אבל עם השנים, התברר ששני המועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי רחוקים ממנה שנות אור. גם הפועל ת"א, שלכאורה היתה איתה באותו מקום עד לפני כמה שנים, תפסה מרחק.
ובטוויסט מוזר של ההיסטוריה, אחרי תהליכים הפוכים, הפועל ירושלים ובית"ר ירושלים מוצאות את עצמן, בספטמבר 2022, כמעט באותו המקום. הדבר היחיד שמפריד בין בית"ר להפועל הוא היוקרה - הרקורד של בית"ר, כמות התארים בארון והקהל. אבל בפועל, ברמה המקצועית והניהולית, הפועל ובית"ר הן שתי קבוצות תחתית בליגת העל, שנאבקות על מקומן. כך היה בעונה שעברה, וכך (בסבירות גבוהה מאוד) יהיה גם השנה.
וחזרתה של היריבות היא, מעל הכל, מחמאה גדולה להפועל. היא הצליחה לצמצם פערים עצומים (בשנת 2007, כשקטמון קמה בליגה ג', בית"ר זכתה באליפות), ולאט אבל בטוח הגיעה למצב שבו היא מסוגלת לאיים על בית"ר ולהסתכל אליה בלבן של העיניים. מה שפעם היה נראה כמו משהו שלא יכול לקרות, היום בהחלט יכול להתממש: הפועל ירושלים מסוגלת לנצח דרבי. גם אם היא לא תגיע לשם בפועל, עצם העמידה הזו היא הישג אדיר.
האם זה מלמד על העתיד? האם הפועל ירושלים היא הבכירה בעיר? אני חייב להודות שאני בספק. לבית"ר עדיין יש יתרון משמעותי ברמת הקהילה, שמספק לה גם יכולת למשוך בעלים ולהחזיק את עצמה כלכלית. אבל ההבדל המשמעותי בין אז להיום, הוא שהפועל נמצאת במאבק. שהיא מסוגלת לתת פייט, שהיא לא מורידה את הראש, ושהיא תתייצב לדרבי הזה כמי שיכולה לנצח.
ובית"ר? היא נמצאת בעיצומו של פוסט עידן האשליות. החלומות על יריבות עם האימפריות מחיפה ותל אביב הם נחלת העבר מבחינתה. במקום שלה היום, היא מבינה שהמאבק הגדול שלה, מלבד הרצון החומרי להישאר בחיים בליגת העל, הוא על העיר - מול הצד האדום. ניצחון בדרבי, מה שפעם היה עוד יום במשרד, הופך להיות מטרה גורלית. לא פחות מזה.
היכונו לביאת הדרבי.
