כיף לנצח, בטח את האלופה שבדרך (אין דבר כזה "אליפות מעשית". או שיש לך פער יותר גדול ממה שנשאר בקופה, או שעדיין לא זכית באליפות). בטח אצלם בבית, בטח במשחק שהם מגדירים כ-"חובה לנצח כדי לחגוג עם האוהדים שלנו". אבל בסוף, זה היה ערב שהיה יותר מתסכל ממשמח. כי דווקא בגלל הניצחון, ודווקא בגלל הבעיטה המפוארת שהפועל באר שבע דפקה בדלי, כבר אי אפשר להתחמק מהאמת – הפספוס העונה הוא כולו שלנו. האליפות הייתה לגמרי על הרצפה, אנחנו לא טרחנו להתכופף ולהרים אותה.
כשהגיע דף ההרכבים, שעה וחצי לפני הפתיחה, זה נראה לא טוב. יש מצב שאם הייתי בדרך לחיפה הייתי מסובב את האוטו וחוזר הביתה. אחרי כל הסיבוב ואחרי חודשים שבהם דיקלמנו "אין לנו קווים" באדיקות של נזירים בודהיסטים, מלאדן קרסטאיץ' בחר לחזור למערך 4-3-3 המושמץ של פטריק ואן לוון עם קובאס ואלמוג איילון בצדדים. קובאס? פותח על הקו? במשחק מול קבוצה תוקפת? אתה בוודאי מתלוצץ מר קרסטאיץ'. האיש אחראי ליותר חורים ממנהלת גדר ההפרדה. ועוד שאין גלזר, וגולסה צריך לשחק בעמדה 6.
והנה, למרות כל זה ולמרות שההגנה שלנו המשיכה להתעסק באיכות החיים ודאגה לפתוח לחיפה טיילת אצלנו ברחבה, התברר ש-"הקבוצה הכי גדולה של השנים האחרונות" היא אנושית ופגיעה. שכל מה שצריך זה שוער טוב וקצת מזל, ואתה לגמרי בתמונה.
אין הרבה מה להגיד על המשחק עצמו. דניאל פרץ המשיך לקחת כדורים שאי אפשר לקחת אותם, ולקבל גולים שאסור לקבל (כן, זה היה אופסייד וטוב שהגול נפסל, אבל אין מצב ששוער נותן ככה לכדור להיכנס לשער) ואפילו גולסה הראה שיש לו עוד מה לתרום. בשורה התחתונה - מכבי היו מכבי. לא מאוד מדוייקים, לא מאוד יצירתיים ומאוד לא טובים בהגנה. חיפה פשוט הייתה עוד פחות מפוקסת מאיתנו ובזבזה את כל ההזדמנויות שההגנה שלנו דאגה לסדר להם.
במחצית השניה הפערים הצטמצמו, ולא כי מכבי השתפרה. אבל היא כן הראתה אופי, כן ניצלה את ההזדמנויות וכן הצליחה לתסכל את חיפה. ואי אפשר שלא לראות את זה ולא להתעצבן. על הנקודות שאיבדנו מול סכנין. על השטויות שעשינו מול נוף הגליל. על ההפסד המעצבן בבאר שבע. על השוויון של שרי בבלומפילד. כל כך הרבה נקודות כשל. כל כך הרבה בעיטות בדלי. כל כך הרבה שערים לא מחויבים במציאות, רובם דרך האמצע, כדי שיכאב יותר.
מכבי הייתה חייבת להיות יותר תחרותית העונה, למרות הפתיחה הגרועה. למרות הפציעות (מישהו יודע משהו על גורלו של דן ביטון? כי עברו חודשיים מאז המשחק האחרון שלו), למרות תקופת ההמתנה הבלתי נתפסת להחלפת המאמן (זוכרים שיצחקי אמר שהעיכוב לא יפגע במכבי? אז אמר), למרות סימני השאלה סביב הניהול המקצועי. היא יכולה לבוא בתלונות רק לעצמה. הניצחון הזה בסמי עופר הוא סוג של מראת אשליות. כזו שאתה מסתכל בה ורואה מה היה יכול להיות.
הבשורות היחידות הטובות באמת שיצאו מהערב הזה הן פתיחת המאבק על המקום השני. זה כמובן אירוע חסר חשיבות באופן קיצוני שלא ישנה שום דבר לאף אחד בעולם ועדיין, העובדה שבשני המשחקים האחרונים יש לנו עוד משהו קטן לשחק עליו. הופכת את הייאוש לקצת יותר נוח ולא פחות חשוב, נותנת לנו עוד שבוע וקצת לפני שנכנסים רשמית לקיץ.
כי בסוף, עם כל הכבוד לניצחונות "של כבוד" שלא משנים כלום והדרבי שעוד מחכה לנו, הסיפור הגדול באמת הוא מה הולך לקרות בפגרה. מכבי צריכה לעבור בקיץ הזה מהפכה לא פשוטה. יש בסיס אבל יש גם הרבה מאוד החלטות קשות שצריך לקבל. כי עוד לפני שמביאים שחקנים חדשים, צריך לשחרר שחקנים לא מספיק טובים. ועם כל הכבוד למנהל המקצועי, בשביל לעשות את זה כמו שצריך, חייבים מאמן.
וכאן בעצם טמון החשש הכי גדול שלנו, האוהדים. עד היום מכבי הראתה שיש לה נטייה לקחת את הזמן בקיץ. לחכות למציאות, להתלבט, להמתין ליד הטלפון שקנדה תענה. היו פה ושם יוצאי דופן כמובן, למשל איביץ' שחתם בפעם הקודמת כבר בסוף חודש מאי, אבל האווירה הכללית לרוב היא של חוסר בהילות. בקיץ הזה, התנהלות כזאת תהיה מבוא לעוד עונת אסון.
