עם שריקת הסיום באצטדיון סמי עופר, התחושה הבלתי נמנעת היא על משקל המסעדות הסיניות: חמוץ מתוק. נבחרת ישראל סיימה הערב (חמישי) ב-2:2 עם איסלנד, במשחק הפתיחה של קמפיין ליגת האומות. הבחורים של אלון חזן, במשחק הראשון שלו כמאמן הלאומי, הראו הופעה ישראלית קלאסית, לפחות בשנים האחרונות. חולייה התקפית טובה, תוססת ומלאת כישרון - ומצד שני, הגנה בעייתית ששוב סופגת הרבה יותר מדי, וככה יהיה קשה לנצח.
מצד שני, היתה הבעיה הידועה, המוכרת, זו שרודפת אותנו כבר כמה קמפיינים: משחק ההגנה. כן, אפשר להאשים את אופיר מרציאנו, אבל האמת היא שמול נבחרת יחסית מוגבלת, שבעטה רק חמש פעמים למסגרת - שוב נבחרת ישראל ספגה שני שערים במשחק ביתי, וזו בסופו של דבר האשמה של כל החלק האחורי. ללא שיפור היכולת ההגנתית, יהיה קשה להגיע לאינשהו.
מי שהפך לגיבור הלא צפוי של הערב - היה שון וייסמן. החלוץ שרק בסוף השבוע חגג עם ויאדוליד העפלה לליגה הבכירה, המשיך את הכושר הטוב שלו עם שער השוויון גם בסמי עופר, ברגע שבו הנבחרת היתה צריכה אותו. מנגד, דווקא מואנס דאבור שקיבל את הצ'אנס לפתוח בהרכב היה הרבה פחות טוב - וכאן הזמן לומר מילה אחרת.
דאבור שוב נאלץ להתמודד לא רק עם ההגנה של הקבוצה היריבה, אלא גם עם הקהל שלו - ששרק לו בוז עם כל נגיעה בכדור. וגם חלוץ גדול, ודאבור הוא בהחלט חלוץ גדול במונחים ישראליים, לא יוכל להיות "סופרמן". דאבור סבל מערב לא טוב, וזה גם "עליו", אבל את שריקות הבוז לעברו כדאי, אפשר וצריך להפסיק. מי שלובש את מדיה של נבחרת ישראל, הוא פטריוט ישראלי - וכולנו צריכים להתייחס אליו ככזה. לא יותר ולא פחות.
