בבסיסו של הספורט, כמו בכל דבר בחיים, עומד סיפור. סיפור פשוט - כזה שיש בו את כל הצדדים: טובים ורעים, מנצחים ומפסידים. וכך גם אנחנו נוהגים לראות את מי שנוטלים חלק בסיפור הזה - כאלה שמתיישרים היטב לפי התבניות שאנחנו מכינים להם מראש. גיבורים מצד אחד, נבלים מצד שני (כשהכל, כמו בכל סיפור טוב, בעיני המתבונן).
אבל מדי פעם, יש את מי שמסרב לשחק לפי החוקים הללו. שלא מוכן לקבל עליו מראש את השורות שנכתבו לו בהצגה. שמתעקש לרדת מהתסריט, ולהישאר הוא עצמו. להלן, הסיפור של אחד הגיבורים הלא צפויים של הכדורגל הישראלי - הסיפור של חאתם עבד אלחמיד.
קחו, למשל, את הקריירה שלו. אנחנו רגילים לקריירה ליניארית - מתחילים בקבוצה קטנה, או בנוער של הקבוצה הגדולה, עוברים כמה תחנות בדרך, מתישהו מגיעה הפריצה - השיא, ואחריו הדעיכה והפרישה. אצל אלחמיד, הסיפור הוא שונה ומלא תהפוכות: מי שנולד בכפר מנדא והחל את הקריירה בתור חלוץ, עבר בדרך בבלגיה, רומניה, סקוטלנד - וגם בשלוש קבוצות שונות בישראל.
בדרך הוא לפעמים זרח ולפעמים דעך, מאז הרגע שפרץ במ.ס. אשדוד, עבר לגנט אבל כמעט ולא שיחק, בדרך חזר לאצטדיון הי"א - עלה לגדולה בבאר שבע של ברק בכר, איתה גם זכה באליפות היחידה שלו, ואז הפנייה לסלטיק - והקאמבק לטרנר. הוא גם עבר בכל מיני תפקידים על המגרש - גדל כחלוץ, אבל לימים שיחק כקשר והיום הוא מתפקד כמגן ימני או בלם. סיפור שקצת קשה לעכל.
וגם את אלחמיד עצמו לא פשוט לעכל. עם המאמן הקודם של באר שבע, רוני לוי, הוא הסתכסך בוויכוח על עמדה במגרש - ומה שיכול היה להיגמר בכניעה ובהרמת ידיים של "אני אשחק בכל עמדה שהמאמן יבחר", נגמר אצל אלחמיד אחרת. היום, היכולות שלו מנוצלות טוב יותר.
ולכל זה, תוסיפו גם את "פרשת הוואטסאפ" - והתגובה הקלאסית שלו, שבה הבהיר את האמת הפשוטה: המרדף אחרי גינויים פשוט לא בשבילו. הוא לא יגיד את האמת שלו בשביל לצאת נוח, הוא פשוט יהיה מי שהוא. עד הסוף.
מצחיק שדווקא בתקופה שבה הז'אנר הטלוויזיוני השולט הוא ה"ריאליטי", שבו התפיסה המובילה היא "תהיה עצמך", דווקא בספורט אנחנו עדיין מצפים מכל השחקנים להישאר נאמנים לתסריט. גם מהשחקנים הערבים, שאמורים להיות אחד משניים - או מתנגדים חריפים, או תומכים. אלחמיד, בחוכמה רבה, התעקש לקחת את זה אל המגרש שלו. לשחק כמו שהוא מאמין.
עכשיו, אלחמיד עומד בפני הזדמנות גדולה: גם באליפות הקודמת שלו בטרנר, הוא היה שחקן משמעותי וחשוב; אבל את האליפות ההיא זוכרים בעיקר בגלל "הלהקה של בכר" - וואקמה, ויטור, בן שהר והחברים שלהם. הקבוצה הזאת, גם בעידן אליניב ברדה, נראית כמי שבנויה בדמותו של אלחמיד: יציבה הגנתית, לא סופגת, מנסה לשמור על יציבות. ההפך מכוח האש של מכבי חיפה.
ושוב, יש לו הזדמנות לשבור את הסיפור הקלאסי. כולם כבר מכתירים את מכבי חיפה, כולם משוכנעים שהיא הטובה ביותר - והיא בעמדת הזינוק לאליפות. זה כנראה נכון, אבל לאלחמיד שוב יש את יכולת הבחירה. והערב, בסמי עופר, הוא ינסה שוב לקלקל את הנראטיב הכתוב מראש. כמו תמיד - זה יהיה בדרך שלו.
