חמישה ימים בלבד לאחר אחד המשחקים המטורפים ורגעי האקסטזה הגדולים ביותר שלנו, כאוהדים וכקבוצה, לפחות בעשור האחרון, נקראנו לשוב לקרקע על מנת להתמודד עם אחת מסוכנות הדיכאון הבכירות של הכדורגל הישראלי, מכבי פתח תקווה. קל מאוד היה להתפתות ולהאמין שתגיע כאן איזושהי נפילת מתח, זילזול או שאננות ושמעתי לא מעט קולות חשש בקרב חבריי למחנה הירוק מהמשחק הזה.
אבל חששות לחוד ומציאות לחוד. קודם כל, אי אפשר להיות שאנן או להרשות לעצמך לתת פחות ממאה אחוז כשחקן מכבי חיפה, כשגם במשחק חוץ, הצבע הירוק שוטף ליטרלי את כל היציעים. המעמד מחייב, אין ספק.
ואם כבר דיברנו על מעמד, אז למעמד הספציפי הזה היה צד אחד ברור ומובהק, כבר מהרגע הראשון של המשחק. מכבי פתח תקווה הנוכחית רחוקה מלהיות הסיוט המתמשך ששאב מאיתנו נקודות וחדוות חיים בעונה הקודמת. השחקנים של קלינגר עלו למשחק עם פיק ברכיים מרשרש, ורק משחק הרואי של השוער המחליף, וולף, הותיר את המחצית הראשונה בתוצאה שלא לקוחה מעולם הכדוריד.
פיק הברכיים, אגב, התעצם לאחר פקק(ים) בברכיים של רז מאיר וכרטיס אדום מוצדק בעליל. הכל היה מוכן לעוד קונצרט סטייל סכנין במחצית השניה.
אלא שדווקא במצב בו הכל היה נוח, נעים ומזמין, תפסנו חרופ של בערך חצי שעה, אותה ניצלה מכבי פתח תקווה למספר הזדמנויות קורצות. אולי זה המאמץ ביום שני, אולי זו העייפות המצטברת, ואולי היה זה הרצון הבלתי מתפשר של אבו פאני וסאן מנחם להימנע מצהוב בכל מחיר. כך או כך, התוצאה היתה משחק מאוד רך ופרוץ בחלק האחורי, ויותר מדי חופש למלאבסים במתפרצות.
הצדק, בכל אופן, נשמר בזכותו של קפטן אמריקה בשער, ג'וש כהן, עם שתי הצלות פנטסטיות. וכמובן, חובבי הקונצרטים קיבלו את שלהם עם שיר סיום מצויין, הודות למחליפים, מאור לוי וסוף סוף - בן שהר, וכמובן לטבחים המצטיינים של הליגה, אצילי ושרי. קינוח מושלם לעוד ארוחה משובחת.
הקוורטט ההתקפי של מכבי חיפה היה מעל כולם היום, והרבה מעל הליגה בכל יום. שרי חוזר לדפוק שעון עם צמד בישולים, חזיזה עם שער ובישול, דין דוד עם השער בנוהל ועומר אצילי עם עוד אסיסט גאוני. התקפה ששווה ארבעים ושישה שערי זכות בשבעה עשר משחקים. וזה עוד עם בערך חמישה-שישה מחזורים ראשונים של רבע קלאץ'. פשוט מפלצתי, מרהיב עין ומרומם לב. רק שימשיכו כך.
מעבר אליהם, כמה נחמד לקבל אלינו בחזרה את נטע לביא. אמנם ההתהלכות שלו על הדשא מהרגע שנכנס הזכירה יותר סיור התרשמות ביום פתוח ברופין מאשר משחק לחימה חסר פשרות (כפי שהתרגלנו ממנו), אבל לאור העובדה שהכניסה הקודמת שלו למגרש הניבה פציעה חוזרת ממושכת, כואבת וקשה, הזהירות בהחלט מובנת ואף מתבקשת. החזרה שלו לעניינים צריכה להיות הדרגתית ואיטית, בטפטופים. החזרה שלו ושל מחמוד ג'אבר לעניינים היא תוספת כוח סופר משמעותית לקראת החודשים הקרובים, הרבה מעבר לכל רכש אפשרי בעמדות האלו.
מחזור המשחקים הזה ננעל כשאנחנו במקום הראשון, לראשונה העונה, לאחר הניצחון של מכבי תל אביב על באר שבע. על משחק העונה והצפוי בו עוד נדון בהרחבה, אבל רק בתום מחזור הגביע והמשחק מול בית"ר ירושלים בסמי עופר. לבינתיים, אוכל רק לומר שאני, אישית, לא סתם מתעלם מענייני טבלה נכון לכרגע. מדובר בסך הכל במחזור ה-17, אפילו לא קו מחצית הדרך הרשמי. אין ספק - המקום הראשון כרגע חשוב, אבל החשיבות שלו כרגע היא בעיקר מוראלית, ועוד חזון למועד, לא משנה מה יקרה בשבועיים הקרובים. מה שכן, ממש אחלה לחזור אליו, ואני מקווה שזו הפעם האחרונה העונה שהחלפנו מקום בטבלה עם קבוצה כלשהי...
בעברו השני של אמצע השבוע ממתינה בית"ר ירושלים, למחזור גביע בו הכל יכול לקרות. קל להישאב לכל ענייניה הבוערים האחרים של בית"ר, אבל בשורה התחתונה - ממש לא אכפת לנו. עם בעלים, בלי בעלים, במשחק ביתי נוסף עם אווירה חמה, כל מה שאנחנו רוצים זו עליית שלב במינימום נזק לקראת אתגרי ההמשך.
שבוע טוב וירוק לכולם.
נ. ב. עומס בלתי נתפס בהלוך, תאונה בחזור - שוב הפסדתי את תחילת המשחק. הפעם לפחות תפסתי רבע שעה מהמחצית הראשונה. לצד היוזמה המבורכת של משחקים מוקדמים בשבת, המצב הבלתי נסבל של תשתיות הכבישים בישראל הופך את ההגעה למגרשים מהצפון למרכז בימי שבת למייסרת ממש
