לאורך השנים, היכולת לבחור זרים כהלכה הפכה למשימה חשובה עבור הקבוצות בליגת העל. המספר המועט יחסית של השחקנים מחו"ל (שישה בסגל וחמישה בהרכב בכל זמן נתון), הפך את ערכם בתוך הקבוצה למשמעותי יותר. ולכאורה, לקבוצות החזקות כלכלית יש יתרון בתחום הזרים - יתרון שהרבה פעמים בא לידי ביטוי. אבל זה לא תמיד כך; לעתים דווקא קבוצות עם יכולות כלכליות מוגבלות, יודעות להבריק בעזרת חושים מחודדים וזיהוי נכון של כשרונות - ו"לגנוב" שחקנים זרים, שאחר כך עוברים לקבוצות הגדולות ומכניסים למועדונים הרבה כסף.
הדוגמא הקלאסית היא כמובן טוני וואקמה, שהפועל רעננה הצליחה לשים עליו את ידיה באמצע העשור הקודם, ומאז הפך לשחקן המוביל של הפועל באר שבע - ומי שהיום מוביל את טרבזונספור לזכייה באליפות הליגה הטורקית. לא תמיד הכסף מדבר, והדברים נכונים - מסתבר - גם היום. אז לאחר שחלון ההעברות נסגר, ניסינו להעיף מבט על הזרים של הקבוצות - ולנסות לנסות לתת בהן סימנים על פי איכות הזרים שלהן, בשקלול היכולת הכלכלית (קרי - מתן עדיפות לקבוצות "עניות" שהצליחו להביא זרים טובים). לא מעט משתנים יש בדרך, וגם שחקנים שמעמדם עוד לא הוכח כי הגיעו רק לאחרונה. ובכל זאת, ניתן לשקף מגמות.
המאכזבות:
בית"ר ירושלים - כאן צריך לתת את הנסיבות המקלות; הסיטואציה הכלכלית העונה אף פעם לא היתה בטוחה לגמרי בצד הצהוב של עיר הבירה, בוודאי לא בעונה הנוכחית עם שלל המכות שניחתו על הקבוצה - מחדרי החקירות של להב 433 ועד סוחרי בשר מצרפת שבאו לעשות סיבוב. אבל אחרי ככלות הכל, בתחילת העונה - לכאורה - היה כסף. וכשמסתכלים על רשימת הזרים שהירושלמים הביאו, קשה להתרשם. קמסו מארה, על אף החיבוק שקיבל מהקהל השפוי, התברר בעיקר כאכזבה; אדווין ג'אסי היה חלש מאוד ביחס לציפיות, וגם ריצ'מונד בואצ'י - איך נאמר? היה רחוק מלשקף את מה שציפו ממני לאור הרקורד המפואר. כשמחברים לזה את גלאופילו האסלביינק, שייזכר בעיקר בגלל החמצה אחת מזעזעת, קשה להגיד שבחירת הזרים של קומאן ואוחנה בקיץ היתה משהו להתגאות בו. בכל מקרה, בשלב הזה - זה כבר כמעט לא משנה. ברור שבית"ר, במצב המעורער שלה, בכל מקרה תקום ותיפול בעיקר על יכולתם של השחקנים הישראלים.
הפועל ת"א - גם כאן, יש נסיבות כלכליות ברורות, אבל הדוגמאות שעוד תגענה בהמשך מוכיחות שזרים הם לא תמיד עניין של כסף. ובסופו של דבר, מבין הזרים שהפועל ממש היתה צריכה להביא, קשה להגיד שמדובר בהצלחה מסחררת. הזר המוצלח ביותר של הפועל נמצא כאן כבר כמה שנים, והוא השוער ארנסטס שטקוס. שני הבלמים, סיאנדה קולו ומוחמד קליל טראורה - לא מבריקים, והפועל בחלק האחורי שלה בעיקר תלויה ביכולת (ובשריר) של אדי גוטליב. היתר? מרקו ינקוביץ', למרות הרקורד, עדיין טעון הוכחה, וגם לוסיו - למרות הצלחה בעונה שעברה במדי קרית שמונה - מרשים הרבה פחות באדום (וגם בכתום של בני יהודה). גם הפועל, כמו היריבה/מקבילה שלה מטדי, תהיה תלויה בעיקר על ה"דוידות והליידנרים", אם תרצה להגיע למטרה שלה: פלייאוף עליון.
הפועל ירושלים - את העולה החדשה צריך לשפוט עם המון זהירות. בכל זאת, היא ככל הנראה הקבוצה עם התקציב הקטן ביותר בליגה הבכירה. ועדיין, ההימור שלהם על שחקנים צעירים ומבטיחים - איך נאמר? לא נגמר בדברים מפתיעים מדי. אילוז' יאו מקבל את ההזדמנות למרות גילו הצעיר, ובינתיים לא הראה יכולות מדהימות. אדבאיו אדליי סומן כפרוספקט, אבל הפגין חוסר יציבות משווע (ע"ע המשחק בסמי עופר מול מכבי חיפה: כמה הצלות אדירות מול ההתקפה החיפאית הגועשת, ואז טעות שהשאירה את הבחורים מקטמון עם נקודה אחת בלבד). סוגיית הזרים היא מקרה קלאסי שבו הרצון - המבורך - של הירושלמים ללכת על "הדרך" ועל בנייה לטווח ארוך, קצת מתנגשת עם הרצון המיידי להישאר בליגת העל. כשהסגל הישראלי לא משופע בשחקנים עם ניסיון, מצופה מהזרים לשדרג - וזה, עד עכשיו, לא קרה. אולי אדוארדו גררו יצליח לשנות את המגמה.
מכבי פתח תקווה - מופיעה בקטגוריה הזאת בעיקר לאור העובדה ששלושה זרים כבר היו צריכים להתחלף. אבובאקר דומביה, אדי מחרמיץ' ויאן ניקולאסקו (האחרון כבר כבש שני שערים), הגיעו במקומם של אחרים - אלסאנה דומביה וירוסלב מיחאליק שלא מצאו את מקומם. יחד עם זאת, לא הכל גרוע בגזרה הזו - לאמק בנדה היה רכש לא רע ממכבי נתניה, יחסית לקבוצה שבה כלום לא הולך מתחילת העונה וגם מחרמיץ' שהגיע לאחרונה מראה סימנים של יכולת טובה. זו עונה רעה מאוד למכבי פ"ת, בכל הגזרות, ושאלת הזרים שלה לא היתה שונה.
הפועל נוף הגליל - גם היא היתה צריכה לייצר רכבת של זרים העונה, במסגרת השינוי הדי מפלצתי שעשתה בחודש ינואר. קבוצה שמחליפה כמות כזו של שחקנים, יהיה קשה להגדיר אותה כהצלחה. במקום הנסיונות עם דייויד אקווה או קוואן פרייטר שהגיע ממכבי נתניה, הלכו שם על זרים ותיקים ומוכחים - דוגמת ג'ון אוגו או ארנסט מאבוקה, כאלה שהצליחו בקבוצות אחרות. האם המודל הזה יעבוד? אני מטיל ספק.
המפתיעות לטובה:
הפועל חדרה - זה לא קורה בפעם הראשונה, אבל איכשהו חדרה מצליחה - למרות משאבים דלים וניהול עירוני - לדעת לפגוע בשחקנים זרים. כבר בעבר, היא הצליחה לייצר לא מעט הכנסות על קווין טאפוקו ופרדי פלומן (הקצת נשכחים), וגם העונה היא מציגה לראווה את אחד הבלמים הזרים הטובים בליגה - ג'ונתן סיסה. היא לא משופעת בזרים; בסגל שלה העונה יש רק ארבעה, אבל שניים מתוכם - גם סיסה וגם סטיבן אלפרד - מסתמנים כבחירות לא רעות. חדרה היא מודל ראוי לקבוצה צנועה שמצליחה להכות שורשים בליגה; מי שכל שנה מסומנת ככזו ש"הפעם תרד", ואיכשהו מצליחה להיות כל שנה באיזורי הפלייאוף העליון, להציג כדורגל ראוי ולתת פייט לגדולות ולעשירות. זה בהחלט נכון גם בעונת 2020/21.
מכבי נתניה - אייל סגל הוא אמנם איש מבוסס, אבל קשה להגיד שהוא עומד בשורה אחת עם הכספים של "הטריו" שמוביל את הכדורגל הישראלי בעשור האחרון: ברקת, שחר, גולדהאר. ואף על פי כן, ולמרות הכל, נתניה מצליחה לייצר שורת זרים לא רעה גם בעונה הזו. זלאטן שחוביץ' מפגין יכולת טובה, איגור זלאטנוביץ' נותן את הגולים שלו (ועוד ייתן בעתיד), בוריס אינו עושה עבודה טובה בקישור - ובין לבין, מצליחים שם גם לשים את היד על פארפה גויאגון, שהגיע במסגרת העסקה שהעבירה את קניקובסקי למכבי ת"א; שלא לדבר על פטריק טוומאסי, שמסתמן כמו שחקן נדיר. עוד לפני עידן סגל, נתניה ידעה לפגוע עם שחקנים מחו"ל - שמות כמו ויורל טנסה, רוסלן לוברסקי או ישמעאל אדו עולים היטב בזיכרון. וגם בתקופה הנוכחית, הם מצליחים תמיד להפתיע לטובה. כמו על הדשא, גם בגזרת הייבוא.
בני סכנין - כנראה המקום עם הפער הגדול ביותר: הקבוצה הכי שכונתית בליגה, שמפטרת מאמנים על ימין ועל שמאל, מצליחה שוב להביא כמה שמות לא רעים. איברהימה קונאטה, למשל; השחקן היחיד מהליגה הישראלית ששיחק באליפות אפריקה. או ארי מורה הברזילאי, שסיפק כמה רגעי קסם העונה, וגם אנטה פוליץ' מצליח לבנות לעצמו מקום בחוליית ההגנה. אחת הקבוצות העניות שיש כאן, הצליחה לאורך השנים לספק כמה הברקות בתחום השחקנים מחו"ל, והעונה זה ממשיך לקרות.
הפועל חיפה - הבדיחה השחוקה ביותר היא לרדת על "הקמצנות" המפורסמת של יואב כץ. שלום "הולד איט" מיכאלשווילי עשה ממנה קריירה. ובכל זאת, דווקא כץ והיכולות שלו יודעים להביא זרים לא רעים לארץ הקודש. העונה זה התממש עם אלן אוז'בולט, שכבר כבש העונה 10 שערים והוכיח את עצמו כבינגו. סאקו טורה, שהגיע ממכבי חיפה, יציב מאוד בקישור, והאדומים-שחורים - כמו תמיד - עושים עבודה שקטה, ומביאים שחקנים שאחר כך יוכלו ללבלב גם בקבוצות אחרות.
מ.ס. אשדוד - קבוצה שיש לה מודל: הקבוצה מאצטדיון הי"א עובדת כבר שנים עם שיטה. שחקנים צעירים מאפריקה, כאלה שאפשר יהיה - בבוא הזמן - גם לייצר סביבם הכנסות. לעתים, זה גם בא במחיר של טעויות על הדשא, אבל טימותי אוואני ומונטרי קמהאני כבר שנה שנייה כאן והם לאט לאט מצליחים למצוא את מקומם. ננאד סבטקוביץ' הוא לחלוטין פגיעה בול, בלם זר מוצלח מאוד בכל קנה מידה. על היתר? לורנס אופורי מגיע עם רקורד לא רע לישראל, אבל תקדימי בואצ'י וינקוביץ' מוכיחים שזה לא תמיד מספיק. אשדוד, קבוצה שלא מכוונת להצלחה מקצועית, ממשיכה לבנות את עצמה בעיקר כחממת גידול לשחקנים: בין אם הם ישראלים, ובין אם הם זרים. במשימה הזו, יש לומר, היא עומדת בהצלחה.
הגדולות:
(הערה - לקבוצות הבכירות החלטתי לתת קטגוריה נפרדת, בגלל הפער הכלכלי העצום בינן לבין כל היתר. קשה לשפוט את אשדוד או חדרה באותם מונחים שבהם שופטים את ב"ש או מכבי תל אביב, ולכן הבחינה שלהם תהיה נפרדת, וגם תהווה ניסיון למצוא מי הקבוצה עם הזרים הטובים ביותר בארץ.)
במקום השלישי - הפועל באר שבע
הקבוצה שבה מתקיים פער די רציני. הזרים שהגיעו מפורטוגל - מרטינס, הלדר לופס וכמובן מיגל ויטור, אחד השחקנים הזרים הגדולים שהיו כאן, נותנים עבודה יפה (הראשון עוד טעון בירור, אבל מראה יכולות יפות בדקות שהוא משחק). כל היתר? קשה להגיד שמדובר בהברקות. יוג'ין אנסה, שכמו חברו לוסיו הצליח יפה בחממה של קרית שמונה, לא ממש מוצא את עצמו בבירת הנגב; דנילו אספרייה עשה כמה דברים יפים בתחילת הדרך (גול נגד מכבי ת"א, למשל) אבל לא ממש עומד בסטנדרט, וגוסטבו מרמנטיני? מי יודע אם הוא בכלל ישחק. כך שבאר שבע, לפחות בכל הקשור לזרים, נמצאת מעט מאחור ביחס ליריבותיה.
במקום השני - מכבי תל אביב
זו, ככל הנראה, הקבוצה שיש סביבה הכי הרבה ציפיות לפגוע עם הזרים. בכל זאת, היכולות הכלכליות והכיסים העמוקים של גולדהאר היו ידועים ככאלה שבעבר, הביאו שמות מוצלחים, מראדה פריצה ועד וידאר קיארטנסון. האם העונה זה המצב? סטיפה פריצה ללא ספק מספק קבלות (וגם חזר לעניינים, למרות שקרסטאיץ' לא ממש האמין בו בתחילת דרכו), סאבוריט הוא מנייה בטוחה. ג'ראלדש מעט נחלש ביחס ליכולת בעונת איביץ' הגדולה של 19/20. ברנדלי קובאס, למרות היכולת המדהימה במשחק הראשון שלו במכבי חיפה, מתברר כאכזבה לא קטנה. נשארנו עם ג'ורג'ה יובאנוביץ', שמסתמן כמו בינגו, וז'וסוואה סה שעדיין לא שיחק וטעון הוכחה. עם סימני השאלה האלה אנחנו יוצאים לדרך, והם אלה ששמים את התל אביבים רק במקום השני.
במקום הראשון - מכבי חיפה
הסיבה? בעיקר היציבות. ארבעה זרים מבין השישה המשיכו עם הירוקים מהעונה שעברה, שנגמרה באליפות, ובצדק גמור: חוסה רודריגס יעיל מאוד, צ'ארון שרי מבריק ומספק יכולת נפלאה, בוגדן פלאניץ' הוא מעוז ההגנה הירוקה (גם בלמים גדולים טועים לפעמים), וגם גודסוואי דוניו שלא עובר להרבה אוהדים טוב בגרון, הוא בסוף חלוץ שהביא את המספרים שלו וגם לא מעט שערים חשובים. חיפה אמנם פספסה עם ריאן סטריין, בעיקר בגלל פציעות חוזרות ונשנות, וכעת הביאה אחד חדש: מיקאל אלפונס, שאת המשמעות שלו נראה בעתיד וטעונה בירור. אבל העובדה שהירוקים מצליחים לשמור על יציבות בגזרה הזו, מקנה להם את המקום הראשון בין הגדולות. גם בתחום הזה, האיכות שלהם ברורה.