כאחד שכותב טורים כאלה בדיוק לא מעט, אני חייב להודות מראש: אורך החיים של טורים כאלה הוא קצר. כמה קצר? עוד שעתיים הטור הזה ירד מהכותרת הראשית, עוד חמש או שש מהחלק העליון של האתר. עד שריקת הפתיחה מעטים יזכרו אותו - ואחרי שהמשחק ייגמר, גם אלה שזכרו, ישכחו. זו לא הצטנעות מזויפת; זהו אורך החיים של טורים, או מאמרים, בעידן הנוכחי. כוחם יפה עד הרגע שבו השופט שורק, הכדור הראשון עובר מרגל לרגל והמשחק מתחיל. אלה החיים.
לא קל להתנגד לדעה מקובלת. גם אלה מאיתנו שנשבעים בשמו של "חופש הביטוי" או "הזכות להיות אחר", בסוף מאמינים בסט מסוים של ערכים שקשה להזיז. לפעמים זו דעה פוליטית, או אמונה דתית, או קבוצת כדורגל (שהיא איכשהו הגורם הכי חזק מבין השלושה), אבל תמיד ישנו אותו קו ביצורים שאותו אי אפשר לעבור. תחנה אחרונה.
ואחרי שאמרנו את שני אלה, הגיע הזמן להגיד: ספק אם יש "משחק עונה" שלפניו היה קונצנזוס גדול, כמו עכשיו. כל אדם שאתה שואל אותו על המשחק, מגדול הפרשנים ועד אחרון האוהדים, משני המחנות (וזה נדיר) - יודע לשלוף את אותה התשובה: מכבי חיפה מנצחת. בקלות.
כמו שכתב פעם שולי רנד, "מדבריהם האמת לא נעדרת". מכבי חיפה באמת נהדרת. כובשת המון, משחקת התקפי ויוזם, מכילה בתוכה אנסמבל התקפי שלא היה קיים המון שנים בקבוצה בליגה הישראלית - המשולש ההתקפי שכולל את עומר אצילי, צ'ארון שרי ודולב חזיזה, בתוספת דין דוד בכושר ההבקעה הטוב בקריירה שלו. מכונה.
עדיין, מעט מוזר שאנשים הופכים את המשחק הזה ל"קליר קאט". אחרי הכל, מולם עומדת קבוצה שהפסידה העונה פעם אחת בלבד (וממש לא מזמן); שספגה הכי מעט בליגה (11 שערים!) - וכל זה נעשה במגרש הביתי והחם שלה, אצטדיון שבו היא לא מרבה להפסיד (העונה היא לא הפסידה בכלל בטרנר, באף מסגרת; שלושה הפסדים חוותה העונה הקבוצה של רוני לוי - אחד היה בבלומפילד, אחד בקפריסין ואחד בפולין).
אז למרות העובדה שלטור הזה יש אורך חיים קצר, ועל אף שהתנגדות לדעה מקובלת היא לא דבר שכדאי לעשות היום, אני לוקח נשימה ארוכה ואומר: בכלל לא בטוח שהפועל באר שבע תפסיד את משחק העונה. ייתכן והיא אפילו תנצח אותו.
על שתי רגליים עומד הטיעון הזה. הראשון הוא משחק ההגנה. באר שבע ספגה העונה שני שערים פחות ממכבי חיפה, שזה לכאורה כמעט בתחום הטעות הסטטיסטית. ובכל זאת, כמו שהיכולת ההתקפית של מכבי חיפה טובה יותר, כך גם ההגנה הבאר שבעית חזקה יותר ללא קשר למספרים. יש לה את היכולת לשתק ולהחזיק גם התקפות טובות וחזקות, וזה כשאין לה שוער טוב מדי: אחרי הכל, שני השוערים שלה, עומרי גלזר ואריאל הרוש, הוגדרו בתחילת העונה כסימני שאלה - אם לא כסימני קריאה. שניהם טובים יותר ממה שחשבו, לא מעט בזכות הביטחון שמשרה עליהם החלק שלפניהם, כולל מיגל ויטור, איתן טיבי וחאתם עבד אלחמיד. גם ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מלמדת שבדרך כלל, הקבוצה עם ההגנה הטובה ביותר גם זוכה באליפות.
אבל הטיעון השני הוא החזק יותר, והוא נוגע לניסיון המצטבר. תעיפו מבט על הסגל הזה, שמתרוצץ בטרנר העונה; יש שם את איתי שכטר, שזכה בשלוש אליפויות בשני הצדדים של תל אביב; יש שם את איתן טיבי, עם לא פחות משבע תארי אליפות על החגורה; לדור מיכה יש חמש; מיגל ויטור לקח שתיים; לאלחמיד ורוקאביצה יש אליפות אחת בקריירה, אפילו להלדר לופס (שלא ישחק בגלל הקורונה הארורה) יש אליפות עם אא"ק אתונה. כשהם מסתכלים על הספסל, הם רואים את רוני לוי - שלקח שלוש אליפויות; את אליניב ברדה, שזכה בשלוש אליפויות; ואם זה לא מספיק, אז קבלו את אריק בנאדו - שיאן האליפויות בישראל, יחד עם אלון חרזי. תשעה במספר.
לדבר הזה יש ערך. היכולת לזכות בתארים היא סגולה שאין להרבה שחקנים. ובהרבה מקרים, המפתח כדי לבנות קבוצה מנצחת - היא להביא שחקנים (או אנשים) שיודעים לנצח. בבאר שבע יש כאלה למכביר. והווינריות המצטברת הזו (בחישוב מהיר - 20 אליפויות לשחקנים, 35 כשמחברים גם את הצוות המקצועי) יכולה להועיל לבאר שבע בטווח הארוך. בוודאי בהתמודדות עם משחק גדול ומשמעותי.
כן, מכבי חיפה היא עדיין הקבוצה המרשימה יותר. הקבוצה שמנצחת ב"מבחן העין". זו שסוחפת אותך, שמלהיבה אותך - וגם את הקהל שלה. ועדיין, אם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, היא שלא תמיד הקבוצה המלהיבה יותר - גם מגיעה ראשונה אל קו הסיום. ב-1995 מכבי חיפה של רביבו וברקוביץ' היתה קבוצה שובת עין, מלאה בכישרון התקפי וביכולות בלתי נגמרות; מכבי תל אביב של אברהם גרנט כונתה "הברומרים", ולא בכדי; כן, היו שם אבי נמני ואיציק זוהר, אבל הסמל של הקבוצה הזו היתה הווינריות הבלתי מתפשרת, הקצת אפורה, שאפשרה לה לצאת מעונת 1994/95 עם הצלחת. בבאר שבע. איך הכל מתחבר.
ועוד טיעון אחד יש לי, לפני שאעלם לתהום הנשייה: את אותו הדיון בדיוק קיימו כל החכמים והמלומדים גם סיבוב אחד אחורה. בסמי עופר, כשמכבי חיפה פגשה את הפועל באר שבע.
אתם זוכרים איך זה נגמר, כן?
