בימים טרופים בהם קבוצות ליגת העל לנשים בכדורגל נאבקות מול משרד הספורט על תקציב רק כדי לשרוד, היומיום אצל רוב המועדונים בענף יכול להצטייר ככזה שמתקיים תחת סכנת קריסה מתמדת. אלו שינסו לחפש מקומות שייתנו זיק של אופטימיות לעתיד טוב יותר, כנראה יופתעו לשמוע שאת התקווה ניתן למצוא דווקא אצל יצרנית השערוריות מס' 1 בכדורגל הישראלי - בית''ר ירושלים.
החיבור בין מוביליות חברתית לספורט בעיר הבירה מוזכר לרוב בהקשר לקבוצת האוהדים של הפועל ירושלים. כנראה שהדרמות בקבוצת הבוגרים בבית''ר, על ומחוץ לדשא, גורמים לסיפור הצמיחה של קבוצת הנשים להישמע "אידיאלי מדי", בשביל מועדון שנמצא בכותרות, ולא תמיד בהקשר חיובי. בסוף עונת 2006/2007 קבוצת הנשים של בית''ר התפרקה, ולאחר 12 שנה בהן לא הייתה קבוצה מקצוענית בירושלים, חבורת שחקניות בעיר, בשיתוף עם עמותת "זזה" (עמותה לקידום ספורט נשים) החלו בחיפושים להקמת קבוצת כדורגל מקצוענית - ובית''ר הייתה זו שהרימה את הכפפה, וכבר בעונת הבכורה עלתה מהליגה הארצית לליגה הלאומית.
עדי לביא (38), שמחזיקה בכובע המנהלת, ובו זמנית גם מתפקדת במגנה ימנית על הדשא, סיפרה איך היא רואה את רוח הקבוצה: "לצד זה שאנחנו שחקניות כדורגל, אנחנו רואות בעצמנו אקטיביסטיות, שפועלות בכדי לנסות להשפיע על הסביבה שלנו", חלק לא מבוטל של השחקניות בקבוצה לוקחות חלק בפעילויות עמותת "זזה", שעוסקות בהנגשת ספורט וכדורגל בפרט, לילדות ונערות צעירות. "זה נכון שאנשים לרוב חושבים על קטמון כמועדון בעיר שדוגש ברעיונות ליברליים, אבל מתחת לסמל של הקבוצה כתוב לנו "ואהבת לרעך כמוך", וזה מה שעמד לנגד עינינו מההתחלה".
על אף הצמיחה המובהקת בכמות השחקניות וקבוצות הנשים בכל רחבי הארץ בשנים האחרונות, לביא מסבירה שעדיין יש פערי תפיסה רווחים אצל הרבה מאוד בנות, שלא רואות בכדורגל כאופציה עבורן: "אנחנו מעבירות סדנאות בבתי ספר, כדי לחשוף ילדות לכדורגל מגיל צעיר. עדיין הרבה נשים לא יאמינו שיש להם מקום בענף, ויגידו שיש להן שתי רגליים שמאליות. המטרה שלנו היא לתת להן את ההזדמנות לנסות".
הבנייה "מלמטה למעלה" של הקבוצה חדשה-ישנה בצהוב שחור חיברה בין שחקניות רבות, שפשוט מאוד חיפשו מקום לשחק בו בעיר. אחת הדוגמאות לכך היא עמית נתנאל (23) שנולדה וגדלה בארה''ב, ושיחקה כדורגל לאורך כל שנות ילדותה. עם סיום התיכון, מתנאל עלתה לישראל לשירות צבאי, ולאחר שהשתחררה, חלמה לחזור לשחק: "אני האמת הופתעתי שיש כדורגל נשים בארץ. במהלך הילדות כשהייתי מגיעה לביקורים משפחתיים, הייתי משחקת עם בני דודים שלי בשכונה, וכל החברים שלהם היו מתפלאים שאני משחקת כדורגל. אחרי שהשתחררתי שמעתי שבית''ר ירושלים הקימה קבוצת נשים, והחלטתי להצטרף".
מגוון הדמויות בחדר ההלבשה הירושלמי מציג בית''ר מאוד מגוונת. סמנתה רובינסון (34) במקור מלונדון, ואמא לארבעה, היא עוד חלק מהקשת החברתית בקבוצה, כשחקנית דתייה: "אחד הדברים היפים בבית''ר זה שלא משחקים בשבת, ככה שאני לגמרי יכולה לקחת חלק. אני מקבלת תמיכה נהדרת מכל הסביבה שלי, ואני לא היחידה שמשחקת אצלנו עם חצאית וכיסוי ראש". ראג'ד באיר (23), במקור מהצפון, משחקת בקבוצה זאת השנה השלישית, ועל אף שנשאלה כבר אינספור פעמים על מרכיב הזהות הלאומית כשחקנית בקבוצה עם תדמית גזענית, היא מבינה את המשמעות לנוכחות שלה במועדון: "זה אולי יפתיע אנשים, אבל מעולם לא קיבלתי תגובה רעה או הערה לא במקום מאוהד או דמות במועדון, וכולם יודעים שאני ערבייה".
כשחקנית בתוך המערכת, ראג'ד מצליחה לראות דברים, שלרבים לא יתכתבו עם הנרטיב הבית''רי שאנו מכירים מהספרה התקשורתית: "אני מנסה להראות שיש שינוי שמתרחש בבית''ר, אבל הרבה אנשים מסרבים לקבל את זה, כי זה לא מתחבר עם הסטיגמה של המועדון. כשאומרים לי שאני "ערבייה של בית''ר", אז אני לרוב מתקנת, ואומרת שאני שחקנית של בית''ר. בכל זאת, אני כן מזכירה את זה שאני ערבייה, כשמנסים להקטין את השינוי שנעשה פה. כשמישהו אומר לי "בית''ר ירושלים זה מועדון גזעני" זה מעצבן אותי, כי הוא בעצם תוקף את השחקנים של בית''ר, המאמנים, את אלי אוחנה. אי אפשר להכליל בצורה כזאת, כשזה לא תקף לכולם. בית''ר ירושלים מבחינתי הוא מועדון ערכי לא פחות מאף מועדון אחר".
השם של בית''ר הולך לפניה, כשלקראת עונת ההקמה המחודשת כמות השחקניות שהגיעו להיבחן הייתה הרבה מעבר למצופה, והקבוצה ערכה שני ימי מיון נפרדים, במקום יום בודד כפי שתוכנן במקור. לאחר שבעונה שעברה הקבוצה הפתיעה וסיימה במקום הרביעי, העונה הירושלמיות מוצאות את עצמן במאבקי תחתית. למרות המצב המקצועי הלא מזהיר, וכשסוגיית הבעלים העתידי של המועדון נמצא בערפל, בבית''ר הצליחו לבנות תשתית בריאה לעתיד: "בתחילת העונה המועדון בנה מגרש אימונים בבית וגן שמיועד רק לנו, ובנוסף גם משרד יחסי ציבור נכנס ספונסר, לקבוצת הנשים בלבד", אחד השחקניות סיפרה, "בסופו של דבר אנחנו משחקות כאן בהתנדבות, ומהרגע שנכנס לנו ספונסר ראינו שינוי, בנינו תוכנית עבודה לקבוצה. זה ממש עוזר לנו, כי רק ככה נוכל לקדם את הענף".
ופה קבור הכלב. בשיחה עם השחקניות נושא התמיכה הכלכלית עלה פעם אחר פעם, כהסבר למצבו של כדורגל הנשים בארץ: "לצערי אנחנו ראינו במשחקים של הנבחרת את הפערים מאירופה, אבל שם הענף מקבל את התמיכה הדרושה כדי להתקדם", מנהלת הקבוצה עדי לביא הסבירה, "קבוצות נשים כמו של בית''ר ירושלים או הפועל ת''א יזכו לתמיכה שהן צריכות, כי מדובר במועדונים גדולים, אבל זה לא המצב בכל מקום. ברגע שיהיה תקציב גדול יותר מהמדינה, אז הרמה תעלה, ואז גם יהיה אינטרס לשדר את המשחקים, ויותר גופים יירצו להיכנס כנותני חסות".
אם ניתן לזקק מסקנה דרך הסיפור של בית''ר ירושלים, הוא יהיה שהמצב הפיננסי של קבוצות הליגה הבכירה בישראל אינו מהווה אינדקציה בלעדית לסטטוס של כדורגל הנשים בארץ. באקלים כלכלי יציב יותר, יהיה זה מתפקידן של מועדוני כדורגל לפעול בשני מישורים: הנגשת המשאבים לספורט לנשים, ובניית קהילה. מי היה מאמין שלמרות הכל, בשנת 2022 אחת מנושאות הדגל של אותה רוח היא לא אחרת מאשר בית''ר ירושלים.
