מסורת המשחקים של מכבי חיפה מול בית"ר ירושלים היא אחת העשירות והמרתקות של ישראל. המאבקים תמיד חמים והמשחקים מלאים בשערים ובדרמות מכל מיני זוויות. המשחק של אתמול (שני) בהחלט התווסף לקאנון המכובד הזה של מאבקים מרתקים ודרמות. טוב, בואו נחדד מעט את הנקודה - מכבי חיפה בהחלט נתנה פייט ראוי מאוד לעצמה במחצית השנייה, ולא היה חסר הרבה שתיתן איזו בעיטת שפיץ קטנה בדלי אותו מילאה בצורה פשוט נפלאה במחצית הראשונה. בית"ר, על יתרונותיה וחסרונותיה, ממש לא הייתה האישיו כאן. זה היה משחק שהיה צריך להיגמר באופן לא צמוד, והסיבה היחידה שהוא נגמר במתח ודפיקות לב עבורנו, היא, ובכן, אנחנו. שוב אנחנו.
טוב, לפני שנתחיל בכתישה פה בטור, בואו נדבר קצת על הכתישה שהתרחשה במחצית הראשונה על הדשא. תצוגת תכלית פשוט נהדרת, מפגן כוח מרשים ביותר, לשחקנים יצאו גיצים מהנעליים בכל מהלך. שליטה אבסולוטית בכל דקה. בית"ר חתמה ויתור על מעבר של החצי, לחץ פשוט מבריק לאורך כל המגרש, נחישות, התקפות קטלניות. מחצית פשוט אמנותית של כדורגל מופלא וקילר אינסטינקט משובח המגיח מאגף שמאל, על כנפיו ופקקיו של דין דוד. וזה מבלי להזכיר את הגול שנפסל בדקה השישית (לדעתי בצדק, אבל ממש על הקשקש), שוודאי היה יוצר אפקט פרפר של דריסה מוחלטת.
כמה חבל, אם כך, שהייתה למשחק הזה עוד מחצית, שבה בעיקר קילקלנו את הרושם מהמחצית הראשונה באמנותיות מופגנת. זה התחיל לא רע, סולידי משהו, עד לאיזור דקה 55, לערך, שם החלה הדעיכה הגדולה. ואם לא די בדעיכה הזו, ברק בכר הוסיף חטא על פשע עם מה שניתן להגדיר כאחד החילופים המזעזעים בדברי ימי הכדורגל המודרני, כשהוציא גם את רודריגס וגם את אבו פאני לטובת סטריין ומאור לוי.
מחילה מכבודו של מאור היקר, ילד באמת נחמד ושחקן לא רע, אבל אגרסיביות וסגירה טקטית נכונה באמצע הן די ממנו והלאה, לפחות בשלב זה של הקריירה. תוסיפו לזה את העובדה שעלי מוחמד נראה כמו צוללן שנגמר לו הגז בבלון, וקיבלתם מבוא למפח נפש. מאותו הרגע שבו אבו פאני ירד מהדשא, וגם רודריגס, מרכז המגרש הפך לשטח הפקר, הסגירות שלנו רק פחתו, בית"ר קיבלה שטחים ויצאה קדימה - וגם הצליחה להשיג את השער המצמק, למגינת ליבנו.
עשרים הדקות האחרונות עברו בהתקף לב מצטבר, תסכול וחוסר דיוק. עם זאת, ראוי לציין שלמעט איזו ערבובייה ברחבה, לבית"ר לא באמת היו הזדמנויות ממשיות אחרי השער. בכר גם הצליח לעצור מעט את הדימום עם החילוף הנכון של עופרי ארד שהחזיר באלאנס במרכז ההגנה. פעולה של מימוש האימרה המפורסמת מאת המשורר הלאומי, א. מזרחי: "עדיף לחיות מכוער מלמות יפה".
בסופו של דבר, יש גם משחקים שהם קשים, כאלו שבהם המטחנה לא עובדת פול-טיים, או שנתקע בה איזה חרצן, והחוכמה היא לדלג מעל אלו בכדי לחזור ולתת הצגות במשחקים הבאים.
אז אני יכול לקבל את זה שלא נביס בכל משחק, אבל מה שהפריע לי היה בעיקר הגישה הלא בריאה ואף מזלזלת בה עלינו למחצית השניה. משהו במהלך של צ'ארון שרי, הריקוד הדבילי הזה עם הכדור באיזור הדקה ה-56 בערך מול שחקן בית"רי, הפגין שחצנות ויהירות שאין לה מקום אצלנו ופשוט הרתיח אותי. המשחק עדיין לא גמור, ובמקום לחפש את השלישי ולהשכיב את המשחק לישון, שרי בחר לנסות ולבזות את השחקן שעומד מולו באופן לא ברור ולא יעיל. לא יודע, אולי זה רק אני, אבל בחיי שמסירת עומק יפה קונה אותי הרבה יותר מפדלדות של משיכת זמן. מחקרים אמפיריים גם מראים שהיא מועילה הרבה יותר לקבוצה באופן כללי.
השאננות והעייפות המצטברת (בכל זאת, משחק נוסף אחרי עוד טיסה ביום חמישי) שיחקו כאן תפקיד, ונראינו פשוט דרעק. אבל גם כשנראינו דרעק, ועל אף הריפיון והטעויות - ידענו לשים את האגו והאתוס בצד בדקות הקשות ולהתרכז במה שחשוב באמת, שזה לשמור על הניצחון.
באופן פרסונלי יותר, בכר סיכם את הדינמיקה באופן מופלא במסיבת העיתונאים - כל הקבוצה נראתה נהדר במחצית הראשונה, וכל הקבוצה כולה צללה במחצית השניה, ללא צדיקים בסדום (בחיאת ג'וש, מה זה הגול הזה, לא מתאים). אין מישהו שבאמת התעלה לאורך כל תשעים הדקות, אבל בהחלט שאפשר וצריך לציין את דין דוד, שניצח עבורנו את המשחק א לה אצילי (עומר ביום חלש ומפוזר. סיים רק עם בישול).
נוסף אליו, מי שעוד הפתיע לטובה היה רז מאיר, משחק ממש טוב שלו על האגף, ולא איבד צורה לחלוטין גם במהלך הפסקת החשמל שהתרחשה בראשם של שחקנינו האהובים במחצית השנייה. בכלל, לעיתים נדמה שעדיף לו להישאר כמגן שמאלי, איכשהו הוא יותר חד ותכליתי משם.
בוטום ליין - את החלק החשוב בכל הסיפור, שלוש נקודות, השכלנו לקחת במשחק הזה. כל השאר הוא שולי, לטווח הארוך, וחומר למחשבה עבור הצוות המקצועי, לטווח הנראה לעין.
מכאן, הפנים ליום שבת. שבוע ירושלים ממשיך כשהליגה יוצאת להפסקה קצרה ולסמי עופר תגיע האחות החביבה (על אמת), הפועל ירושלים, לטובת משחק בסיבוב ח של גביע. שעה לא שגרתית בסמי עופר, 15:00 בצהריים, מזמנת אווירה ידידותית וחמימה, משחק שהוא, לכאורה, על מי מנוחות.
אבל זו לכאורה מאוד גדולה. למעשה, מדובר באחד המשחקים החשובים ביותר עבורי אי פעם, יום מרגש ואולי אפילו מכונן. הגביע חשוב, אין ספק. ואנחנו שואפים השנה לשים יד על כל אחד מהתארים בישראל. אבל זה לא באמת האישו. יום שבת, 15:00, ממש כמו אבא לפני כמעט 30 שנה, עמית ואורי אלחיאני יגיעו לראות משחק כדורגל של מכבי חיפה במגרש. הדור הרביעי (!!) במשפחה שלנו שזוכה בכבוד הזה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראו עיניי את קרית אליעזר אין דה פלאש, כילד בן 10. המגרש הקטן והמיושן ההוא נראה לי כמו שילוב בין אולד טראפורד והאולימפוס. אני רק יכול לדמיין את עוצמת החוויה של החבר'ה הקטנים שלי, כשיזכו להיכנס בשעריו של היכל כדורגל אמיתי ומרשים כמו סמי עופר. ואם הם גם יזכו לראות משחק שוטף ומהנה - וכמובן, ניצחון ירוק - בכלל יהיה קרנבל.
אז על כל הנאמר לעיל, דיר באלאק מכבי, המעמד אולי מרגיש קצת נינוח, אבל הוא לגמרי, לגמרי מחייב. הקרב על המקום בשמינית הגמר הוא חשוב, אך שולי לחלוטין לעומת הקרב על עוד שני לבבות ירוקים של משפחת אלחיאני. יאללה מכבי מלחמה, תעלו בשיגעון. ובעיקר תעלו שלב.
שבוע ירוק לכולם.
נ.ב: ועוד דיר באלאק אחד למזג האוויר. בחיאת קוסמוס, בלי מזג אוויר אירופי. לפחות בין 15:00 ל-17:30 סדר לי שמיים בהירים - ואפס הצטננויות ילדים במצטבר.
