תכל'ס, אפשר להבין את מסע הרכש המטורף, לא פחות, של אלונה ברקת הקיץ. הבעלים של הפועל באר שבע הבינה לקראת סוף העונה שעברה כמה דברים חשובים. המרכזי שבהם, שכעת יש לה הזדמנות להחזיר את הפועל באר שבע למקומות בהם היא היתה בשלוש עונות האליפות שלה בעשור הקודם. שהמאזן האסטרטגי בליגה השתנה. שהקבוצה היחידה שצריך לחשוש ממנה – מכבי תל אביב – היא כבר לא כזו מפחידה, ואם אפשר, על הדרך, להראות לברק בכר שאפשר לחזור לנצח בטרנר גם בלעדיו (בטח כשהוא עושה את מה שהוא עושה במכבי חיפה), מה טוב. אם הפועל באר שבע לא תשוב בקרוב מאוד להיות קבוצה בעלת משקל משפיע באמת במאבקי האליפות, היא תתבסס כמועדון בדרג ב' של הגדולות במוקדם או במאוחר. חייבים, אם כך, לפעול מהר.
ברקת, בין היתר, ראתה איך מכבי תל אביב ידעה לקום אחרי 3 האליפויות של הפועל באר שבע. שהמכונה של מיטש גולדהאר הצליחה להמציא את עצמה מחדשה, להפיק את הלקחים, ולה, לברקת, כחברה חדשה יחסית בצמרת של הכדורגל הישראלי, זה חשוב שבעתיים. לזכות ב-3 אליפויות היסטוריות עבור מועדון מהפריפריה זה דבר מאוד יפה, מרגש, מרשים, אבל הרבה יותר קריטי להמשיך זאת גם אחרי שנכשלים ומתפרקים. בשלוש העונות האחרונות נדמה היה שהפועל באר שבע הולכת ומתרחקת מהיעד הזה. שמעמד העל שלה בליגה נשחק. לא עוד קבוצה של מקומות 1-2. יותר כמו 3-4.
אבל רק כאשר משווים בין הנסיון של ברקת לחזור הקיץ לצמרת הגבוהה לבין הדרך שבה מכבי תל אביב עשתה זאת תחת איביץ', מתגלה הסדק הראשון: בעוד שמכבי תל אביב חזרה לשלוט בכדורגל הישראלי עם שיטה אחרת לגמרי, הכוללת צעירים מבית ומאמן דומיננטי במקום מנהל מקצועי, הפועל באר שבע החדשה לא מביאה איתה שום בשורה מקורית בעלת ערך לטווח הארוך. חמור מכך, הפועל באר שבע הנוכחית הפכה מקבוצה שמתבססת על רכש לקבוצה שמכורה לרכש. למועדון שזה הדבר היחיד שיש לו להציע. שאין לו רעיון אחר. שאין לו מאגר אחר. שאין לו כיוון אחר. נקנה, נקנה, ושוב נקנה.
ההשוואה הזו הופכת קריטית כאשר מצרפים אליה את השינוי שעברה מכבי חיפה. ממועדון שמפספס את השחקנים הצעירים שלו, לקבוצה שמטפחת אותם. שמאדירה אותם. שמתבססת עליהם. ככה עושים מהפכה אמיתית במועדון. ככה עוקרים הרגלים רעים ונוטעים תרבות בריאה יותר, תרבות מנצחת. הפועל באר שבע, משלל סיבות, לא נמצאת במקום הזה. פעם היא עוד חלמה על היום הזה, אבל נדמה שמסע הרכש האחרון העיר את המועדון למציאות אחרת לגמרי.
8 מתוך 10 השחקנים שסיימו את המשחק מול אנרתוזיס, לא היו בהפועל באר שבע בסוף העונה שעברה. אחרי צירופו של הלדר לופס, ואולי של שחקנים נוספים בעתיד הקרוב, המספר הזה צפוי לגדול. זה חולני. לא פחות. את כמות השחקנים שהפועל באר שבע הביאה הקיץ, 13 בסף הכל, ניתן למצוא לרוב במועדונים כמו הפועל חדרה או הפועל חיפה (גם לא בטוח). לא במועדון רציני.
עם כל הערכה הרבה לאלונה ברקת והמערכת סביבה, מועדון רציני לא מביא כל כך הרבה רכש של שחקני הרכב. מועדון רציני יודע שכל שינוי צריך להתבסס על שלד מהעבר, משנים קודמות. על עוגנים שצמחו לפני שנפתח חלון ההעברות. לא ככה. ממש לא ככה. מה שהפועל באר שבע עושה הקיץ, זה בעצם לא להכיר בעבר שלה. להתכחש לו. לנסות למחוק אותו במחי קיץ אחד. זה יכול לעבוד, סביר להניח שזה יניב פירות בטווח הקצר, אבל במקומות מתוקנים היו אומרים לכם שזה מנוגד לרוח הספורט. לדרך המוקבלת שבה צומחים דברים טובים בספורט. שזה נראה יותר כמו משחק מנג'ר מאשר בניית מועדון לשנים הבאות.
כן, הנוסחה הזאת עלולה גם להצליח. בכדורגל הישראלי הכל אפשרי. הפועל באר שבע בחרה, חייבים לציין, שחקנים טובים, עם אופי טוב וגישה טובה למשחק. ייתכן שבסוף העונה הביקורת הזו כאן תהיה חרב פיפיות עבור מי שכתב אותה. אוהדים, בצדק, אוהבים לחכות בפינה, וייתכן שיעשו זאת כבר אחרי הניצחון הדי מובטח של האדומים מול בית"ר ירושלים.
אבל האם הצלחה העונה תלמד על שובה של הפועל באר שבע לדרך המלך? האם הישג כלשהו העונה ילמד שהאדומים סגרו את הפער ממכבי חיפה ומכבי תל אביב? לא בטוח בכלל. אחרי הכל, הפועל באר שבע עדיין תלויה בחסדי מצב הרוח והתשוקה לנצח של אלונה ברקת, ופחות במערכת שנבנתה שם. אחרי הכל, לא משנה איך זה יגמר, באר שבע תצטרך לשוב לקנות את דרכה לפסגה. שוב ושוב. ושוב. וכפי שהיא יודעת בוודאי – השיטה הזו יכול להצליח מדי פעם, אבל לרוב היא נכשלת.
