שני חלומות קבועים ליוו אותי כילד ירושלמי מתבגר, כשהנחתי את הראש על הכר והתמסרתי לעולמות הדמיון שלי בערבו של כל יום. כמו כל ילד בגילי שאהב כדורגל, גם אני פנטזתי על כר הדשא הירוק, על כיבושים, ניצחונות, שערים וירטואוזים. דמיינתי כיצד אני משתף פעולה במגרש עם אורי ואלי, כיצד בית"ר שלי כובשת יחד איתי את הארץ בסערה. בדמיון שלי הנקמה המושלמת הוגשה חמה - תמיד בדקה התשעים, תמיד לאחת התל אביביות (עם עדיפות להפועל שנואת הנפש). רגע לפני ששרעפי השינה גברו עליי, דגלי ענק של המנורה הצהובה התנשאו אל על כשכבשתי את שער הניצחון. וזהו, אפשר להירדם.
לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
החלום השני, בנאלי לא פחות, הוא היכולת להקפיא את הזמן. באמצעות כפתור וירטואלי הצלחתי לעצור את הקיום לפרק זמן שאבחר. בעולם הדמיון שלי הכל קפא מלכת, ורק אני, ניצול יחיד מגורל הקיפאון, מסתובב לי בעולם ישן, עושה ככל שחשקה נפשי – האנרכיה מעולם לא הייתה נעימה יותר. פעם נכנסתי לאגף הממתקים בסופר השכונתי, פעם העברתי לרשותי את מטילי הזהב שבמרתפי הבנקים ופעם, מנצל את הקיפאון, עברתי כמה שחקנים והבקעתי שער. זו הנקודה שבה שני החלומות נפגשו.
בגיל 44 המציאות של החלום השני התממשה בדרך מעוותת משהו. העולם קפא בעקבות הקורונה והקפיא איתו הכול. בבת אחת החיים נעצרו, אלא שבניגוד לחלום הילדות ההוא, אף אחד לא ניצל. עבודה, חברויות, טיולים – הקיום האנושי שלנו הצטמצם לבסיסי במיוחד. ועוד דבר נעצר – קודש הקודשים שלי כילד, הדביר שבהיכל – ליגת הכדורגל.
אני מתגעגע לכדורגל. אלא שבניגוד אולי לכוונה המקורית של העורך, הגעגוע שלי הוא עמוק הרבה יותר וחידוש הליגה אחרי חודשיים של קורונה לא תצליח למלא אותו. אני מתגעגע לבית"ר של אז ולעולם הכדורגל שהיה כל עולמי בשנות השמונים והתשעים. ככה זה כשהעולם שהכרתי הצטמצם בין תלפיות וקריית יובל, רמות והגבעה הצרפתית. כל נקודה שמעבר להם נחשבה לחלל החיצון וכל קבוצה שהגיעה מבחוץ היתה עבורי כמו פולש גלקטי שמבקש להחריב את עולמי.
העולם קפא בעקבות הקורונה והקפיא איתו הכל. בבת אחת החיים נעצרו
בעולם ההוא, שנעלם לו בגלגלי הקדמה, הקפיטליזם והציניות, הנאמנות לקבוצה ולסמל הייתה משמעותית ומתבקשת. הכל היה אז אישי. שחקני בית"ר היו ירושלמים ברובם. הם היו כמוני, גדלו בשכונות שהיו נוף ילדותי ולכן קל ופשוט היה לאהוב אותם ולהזדהות איתם. מלמיליאן אוחנה, יעקב שוורץ, סמי מלכה. אהבתי אותם כל כך, האנשים האלה היו אחראים על הרגעים היפים ביותר שלי. עם הזמן הגיעו אחרים שהרגישו כמעט כמו ירושלמים - טרטיאק, טלסניקוב, רונן חרזי. מאז ועד היום אני מנסה לשחזר את עוצמת התחושות האלה ונכשל.
איזה רגע בחיים בוגרים יכול להשתוות לתחושה שחשתי כשרונן חרזי הניף את הרגל והבקיע ב-וולה שער לרשת של אובארוב בעונת האליפות של 93'? או כמה שנים אחר כך עם אוחנה, שוב נגד מכבי, ואני מרגיש שהלב שלי לא יכול להכיל את האושר הזה. גם העצב היה תהומי, אבסולוטי, כזה שמפקפק בסיבה לקום בבוקר ביום שלמחרת. ממרומי גילי היום התחושה היא דיכוטומית: מצד אחד אני שמח שזכיתי לחוש בעוצמות של רגש כאלה. אהבה, שנאה – הן נגעו במחוזות הטירוף ומילאו כל נקבובית בגופי כמו שקורה רק אצל ילדים. מצד שני מעציב לדעת שכנראה לעולם ליבי לא יפעל בכאלה עוצמות.
אלא שגדלתי ובגרתי. מאז הספקתי לעזוב את ירושלים ואיתה לעזוב גם את בית"ר. שריקות הבוז ששרקו רבים מאוהדיה לזכר יצחק רבין זכרו לברכה היו הקש ששבר את גב הגמל, למרות שהפרידה הרגשית החלה קודם לכן, כשהשנאה הספורטיבית שזכרתי עברה אדפטציה לשנאה לאחר. כל אחר. אולם היום אני נמצא בבעיה קשה שבאמת ובתמים מטרידה את מנוחתי.
בני מיכאל הוא בן ארבע וחצי, הגיל שבו אבי עליו השלום החל לקחת אותי למשחקים של בית"ר בימק"א, יוצק בי את המסד של האהבה לקבוצה ועל כך אני מודה לו עד היום. ומה עם בני? אני מבקש להעניק לו את המתנה שאני קיבלתי, לסלול את האהבה ללבו, להתרגש כפי שאני התרגשתי. ועם מי עושים את זה? קח אותו למשחקים של הפועל תל אביב, יעצה לי זוגתי. אני מעדיף לשחות בירקון המזוהם, עניתי לה. מכבי? אני מעדיף שתזרקי אותי מעזריאלי. במהלך השיחה הלב קלט את מה שהמוח עדיין סירב - הבנתי שלא יכולה להיות תשובה אחרת או מסלול אחר. הבן התל אביבי שלי ילך איתי לטדי.