בסופו של סופשבוע, רבע גמר יורו 2020 התנהל לפי הספר. ארבע המדורגות הבכירות, כולן אגב בטופ 10 של פיפ"א, עלו לחצי הגמר. דנמרק (10) ניצחה את צ'כיה, ספרד (6) את שווייץ. אנגליה (4) את אוקראינה, ואיטליה (7) את בלגיה.
מה שאומר שאם ניצמד עכשיו לנתונים הללו כמנבאי המשך הדרך, אנגליה וספרד ייפגשו בגמר היורו בשבוע הבא. אבל יש שני אבלים: 1. דירוג פיפ"א מעולם לא היה כלי אמין ליכולות ולתחזיות. 2. איטליה אף הוכיחה זאת כי היא היחידה מבין ארבע המעפילות שגברה על נבחרת המדורגת מעליה. לא סתם מעליה – בלגיה הגיעה לטורניר מפסגת הדירוג העולמי.
זה לא שספרד נגד אנגליה בוומבלי ב-11.7 זה בשמיים. זה יכול להתרחש. אבל אם נסתמך על מראה עיניים, איטליה נגד אנגליה זו תחזית יותר מהימנה. שתי הנבחרות הללו בצבצו והתרוממו מרבע הגמר עם האשראי שמקבל יצחק תשובה מהבנקים בישראל.
על ההופעה המהפנטת של הסקוואדרה אזורה שלשום מול בלגיה, והבשורה שהאיטלקים נושאים עימם לאורך כל הטורניר הזה, כתב כאן אתמול בפרוטרוט עמיתי דני פורת. איטליה המחושלת והמחשמלת חייבת להיות הפייבוריטית לזכיה.
אז מה שנותר לעשות במוצאי שבת, הוא לנסות ולפענח את הד.נ.א של אנגליה, נבחרת שהגיעה אמש רק בפעם השנייה בתולדותיה לחצי גמר היורו, נבחרת שלראשונה מאז גמר מונדיאל 66 (2:4 על מערב גרמניה בהארכה) כבשה אמש ארבעה שערים במשחק בשלב נוקאאוט של גביע העולם או אליפות אירופה, והנבחרת הראשונה בהיסטוריית היורו שאיננה סופגת כלל בחמישה המשחקים הראשונים בטורניר (איטליה עשתה את זה במונדיאל 90).
בדיקת ה-MRI של אנגליה נחוצה כי היא לא מתנהגת על פי הקוד והסטיגמה שדבקו בה. היא כנראה רכשה את העורף הקשיח שלה מחנות רטרו במילאנו, את האופי ממפעל ברזל במינכן, ואת קור הרוח מתחנה לניטור מזג אוויר באיסלנד. זו לא אנגליה שתישבר. היא עלולה להפסיד בחצי הגמר או בגמר, אבל בשום פנים ואופן לא בגלל אפילו קורטוב אחד של שאננות או היבריס.
אם אחרי הניצחון של אנגליה בשמינית על גרמניה ראו אותה רבים מזייפת, פוסלת ובועטת (כמעט כרגיל) בדלי דווקא במשחק הבא נגד אוקראינה, באה אנגליה אמש לרומא והוכיחה שכל הדרכים מובילות שוב לוומבלי ולהערכה מחדש. עכשיו כמובן יבואו כמה היסטוריונים, מבקרים וכופרים (יש כבר) וינמקו את ה-0:4 בכך שסטטיסטית, על פי שלב הבתים, אוקראינה היתה היריבה הנחותה ביותר בין 16 העולות לנוקאאוט. נזכיר להם שהם חיים בעבר. אנגליה ההיא שלהם היא פרה היסטוריה. כנראה שמונדיאל 2018 ברוסיה היה תחילת הרנסנס, וההווה הוא העת החדשה.
הניתוח חייב לכלול גם סריקת סי.טי. למעשה סיטי. מנצ'סטר סיטי. הסריקה הזו תתחיל בראחים סטרלינג, אבל לא תסתיים שם. סטרלינג הוא הדוגמה הבולטת לניצחון המנג'ר גארת סאותגייט על הדיעות הקדומות של רוב האוהדים והפרשנים – עבדכם הנאמן ביניהם – שצפו בתמיהה מהולה בהלם וזלזול בהרכבים שלו בטורניר.
סטרלינג היה אחרי עונה פושרת במיוחד בסיטי, איבד את מקומו אצל פפ גווארדיולה ואלופת אנגליה, ספג קיתונות של ביקורת בתקשורת, ובכל זאת היה האלברו מוראטה של סאותגייט – הבחירה הראשונה של המנג'ר ל-11 הפותחים. הבישול שלו ברומא אמש היה רק עוד נדבך בהצלחה הפנטסטית שלו בינתיים ובכושר השיפוט של מאמנו.
אנגליה לא עלתה באף אחד מ-5 המשחקים באותו הרכב. המפקד תימרן את חייליו והפתיע כל פעם מחדש בשיקוליו. ג'ק גריליש נכנס בשליש האחרון והכניע את גרמניה, אבל לא קיבל דקה נגד אוקראינה. מייסון מאונט, לכאורה קלף בטוח, נשלח לבידוד של משחק אחד, לא חזר שניים, ולפתע הפציע אתמול. קיראן טריפייר פתח פעם משמאל, פעם מימין, ופעם בקישור. סאותגייט שיחק במערכים כמו בחימר: מ-3-3-4 ל-2-3-5 ו-1-3-2-4.
לוק שואו לא היה אמור להיות המגן השמאלי הפותח של אנגליה. במשחק הבכורה מול קרואטיה הוא כלל לא שיחק. טריפייר הוצב משמאל. אחר כך ציפו הרומנטיקנים שאלוף אירופה, בן צ'ילוול התוסס, יקבל חוזה על העמדה הזו. שואו זכה בה דווקא ב-0:0 העגום נגד סקוטלנד (שאחריו כתבתי שככה אנגליה לא תזכה אפילו במירוץ הסירות של אוקסברידג').... אבל מאז נותר שואו בשמאל הרדיקלי, ואתמול הפגין בשמו את יכולותיו מול הבית/רחבה של אוקראינה. אפשר בהחלט לכנות את המפגש ברומא THE LUKE SHOW.
סאותגייט מנצח בינתיים – על הדשא ומחוצה לו – משום שהוא ידע כנראה טוב מכולם עד כמה הסגל שבחר ועיצב הוא עמוק, ובעיקר אנטי-תיזה לאנגליה הלוזרית המוכרת, בהתנהגות, בסבלנות, במוטיבציה ובלכידות נטולת האגו שלו. זה עדיין לא מבטיח לו דבר, פרט לכך שדיבורים על נבחרתו כאלופת אירופה אפשרית הם לגיטימיים מאשר היו אי פעם.
סוף
