זהו זה. תם ונשלם יורו 2020. איטליה אלופת אירופה בפעם השנייה בהיסטוריה, דונארומה שחקן הטורניר, רונאלדו מלך השערים, פדרי הצעיר המצטיין, משפחת המלוכה הבריטית תמשיך לחכות. היו מעט טעויות שיפוט (גם אם אחת צורמת מאוד), ה-VAR עבד מצוין, ואפילו הטרגדיה של כריסטיאן אריקסן הסתיימה בצורה חיובית יחסית.
>> חוגגים את הניצחון עם מתכון לפיצה ביתית כמו של הסבתות האיטלקיות
בטורניר גדול ראשון שלה מאז 2016, איטליה פתחה עם טיול באולימפיקו. אחרי מחצית ראשונה מאופסת היא דרסה 0:3 את טורקיה האומללה. ערב היורו הפרשנים העלו שתי תהיות בקשר לאזורי - גילם המופלג של שני הבלמים (מעניין שאחד משחקני העונה בסרייה A, אלסנדרו באסטוני הצעיר, כמעט ולא קיבל קרדיט), והשאלה לגבי מספר 9 - האם צ'ירו אימובילה יוכל לשחזר את היכולת שלו מהליגה.
הנבחרת של רוברטו מנצ'יני הגיבה עם תשעה סימני קריאה. למרות הספקות, למרות הסגל הלא נוצץ כביכול, למרות הכישלון בהעפלה למונדיאל, היא הייתה הנבחרת החזקה ביותר בטורניר, ולפחות עד חצי הגמר מול ספרד לא נראה שמישהי תוכל לדגדג אותה. היא הציגה את שוער הטורניר, את מרכז השדה העוצמתי ביותר (גם לוקאטלי היה אדיר), את פדריקו קייזה, ואת שחקן הטורניר, לפחות עד פציעתו, לאונרדו ספינאצולה (מדהים לחשוב שעד 2018/19 ליובנטוס היו שני מגנים כמו ספינאצולה וקאנסלו והיא מכרה אותם).
טורקיה הגיעה עם באזז מסוים לטורניר ושחקנים שמשחקים בליגות הבכירות, אבל סיימה כמאכזבת הגדולה ביותר. בכלל, זה היה עוד טורניר לא מוצלח לנבחרות מזרח אירופה ונראה שככל שמדינה עשירה יותר וממוקמת במערב אירופה, הסיכוי שלה להצליח גדול יותר. זה הגיוני כשחושבים על כך שעם השנים הכדורגל הופך להיות מקצועי יותר, מבוסס על דאטה וטכנולוגיה ותלוי בכסף. אלו חדשות לא טובות לענקיות מדרום אמריקה כמו גם לנבחרות האפריקאיות.
עוד בבית א' קיבלנו את שווייץ החזקה, שהייתה אחראית לאחד ממשחקי הטורניר באותו קאמבק מול צרפת, והציגה לראווה בעיקר את בריל אמבולו, שמעט מאוד הגנות הצליחו להתמודד עם הפיזיות שלו, האריס ספרוביץ' בטורניר נבחרות הטוב ביותר שלו, וחוליית קישור שכללה את רמו הפרוילר הטוב תמיד, גרניט ג'אקה וסטיבן צובר (הכי הרבה בישולים ביורו). אחרי מספר טורנירים אפרוריים, ולדימיר פטקוביץ' הצליח להציג לראווה את הכישרון שיש לשחקנים שלו. מוויילס נזכור בעיקר את השער הנדיר של ראמזי מול טורקיה אחרי בישול יפהפה של גארת' בייל.
את ראשות בית ב' כבשה בלגיה שדור הזהב הבאמת עצום שלה יסיים ככל הנראה את הקדנציה שלו בלי אף תואר. לעניות דעתי הגיע לבלגיה לזכות במונדיאל האחרון. היא הייתה הנבחרת הכי מוכשרת ברוסיה והייתה שותפה לשניים מהמשחקים הטובים ביותר באליפות, מול יפן ומול ברזיל, אבל נכנעה לשער של אומטיטי מכדור קרן. לקיץ הזה בלגיה כבר הגיעה פושרת הרבה יותר, עם שלושה כוכבי על בלבד, קורטואה, דה בריינה ולוקאקו. ורטונגן, אלדרווירלד ו-ורמאלן כבר ותיקים, מונייה, ויטסל, מרטנס וכמובן אדן הזאר ידעו ימים יפים יותר, טילמנס לא צמח להיות הכוכב שחשבו שיהיה, ותורגן הזאר הוא שחקן טוב, אבל בטח לא כוכב. הבלגים הראו מעט ניצוצות מול דנמרק ואיטליה, אבל האזורי היו טובים לאין שיעור ברבע הגמר. ללוקאקו ודה בריינה יש עוד לפחות שני טורנירים לתת, אבל גם ככה בלגיה הייתה הנבחרת הכי מבוגרת בטורניר והעתיד שלה לא מבשר יותר מדי טובות.
רוסיה נראתה כמו הנבחרת הכי לא מחוברת בטורניר, ופינלנד התאמצה והשקיעה, אבל זה לא הספיק, עם כל הכבוד לטימו פוקי ולגלן קמארה. דנמרק מנגד הייתה אחת הנבחרות הכי מהנות בטורניר, אחרי שהתגברה על הטראומה מההתמוטטות של אריקסן. הדנים דרסו את רוסיה והמשיכו לשלב נוקאאוט נפלא ולא פחות מ-11 שערים בארבעת משחקיהם האחרונים בטורניר. מירב המחמאות אולי יילכו למיקל דמסגור המצוין, אבל כל הנבחרת הזאת עשתה עבודה נפלאה כשמעל כולם זרח יואקים מיילה, המגן של אטאלנטה. בחצי הגמר מול אנגליה הדנים כבר היו סחוטים וסבלו גם מפנדל שלא היה ולא נברא, אבל אין ספק שקספר יולמאנד העמיד נבחרת סופר ראויה בקיץ 2021 שחשבה התקפה כל הזמן.
מי שעוד יכול לחכך ידיים בהנאה למרות שלא נטל חלק בטורניר הוא ז'אן פיירו גספריני, שהיה אחד המאמנים המשפיעים של הטורניר. מיילה, גוסנס, דה רון, פרוילר, מלינובסקי, מיראנצ'וק ואפילו פסינה היו שחקנים משמעותיים בנבחרות שלהם, ואולי אם מריו פשאליץ' היה מקבל יותר דקות קרואטיה הייתה יכולה להיות טובה יותר. העבודה שגספריני עושה בשנים האחרונות בכדורגל האירופי היא מונומנטלית.
כהרגלה בקודש, הולנד נטלה את התפקיד של הנבחרת הנאיבית שנהנית בשלב הבתים רק בשביל שיברון הלב של שמינית הגמר. על פניו להולנדים יש לא מעט כישרון עם קישור שכולל את ויינאלדום, דה רון ופרנקי דה יונג המצוין, ממפיס מקדימה ואחת מהפתעות הטורניר, דנזל דאמפריס. אבל עם שוער כמו סטקלנבורג, טעות חמורה (גם אם אופיינית) של דה ליכט, ובעיקר סף שבירה נמוך מאוד, ההולנדים התרסקו במשחק הראשון של להיות או לחדול. קצת עצוב לחזות בעוד כישלון של פרנק דה בור, שימיו כמאמן לא מזכירים את שנותיו כשחקן.
לפחות ההולנדים היו שותפים לאחד מהמשחקים הכי כיפים של הטורניר, ה-2:3 נגד אוקראינה. הנבחרת של שבצ'נקו סיפקה לא מעט רגעים מהנים בקיץ, החל מרומן יארמצ'וק המפתיע, עבור בבישול הטורניר של ירמולנקו, וכלה בלא מעט צעירים שיתפתחו להיות שחקנים טובים יותר בעתיד. בנוסף לאוקראינה יש את אחד הקשרים הטובים בליגה האיטלקית, רוסלן מלינובסקי, ובל נשכח את זינצ'נקו.
אוסטריה לא הרשימה בשלב הבתים, אבל הייתה שותפה למשחק נהדר מול איטליה בשמינית, כולל שלושה שערים בהארכה, לראשונה מאז יורו 1984. האוסטרים עמדו בכבוד אל מול משחק הכתישה של האיטלקים, שספק אם נבחרות רבות היו עומדות בו, בעיקר הודות לפלוריאן גריליטש (הגריליטש המצטיין של היורו?), הכושר הגופני המדהים של קונרד ליימר והאיכות של מרסל סביצר. מילה טובה מאוד גם למרקו ארנאוטוביץ'. מזל שיש עוד שחקנים שלא מקדשים בעיניים עצומות את דת הפוליטקלי קורקט (מינוס הגזענות כמובן).
בית ד' היה לטעמי המשעמם ביותר באליפות. סקוטלנד היא נבחרת מוגבלת מאוד, קרואטיה הגיעה על אדי הדלק האחרונים של כוכביה המזדקנים, ולצ'כיה יש את פטריק שיק הנפלא, שהבריק כבר לפני שלוש שנים בסמפדוריה, כולל שער א-לה דניס ברקאמפ. אנגליה היא כמובן הצלחה גדולה תחת גארת' סאות'גייט, אבל כמה עוד אפשר לשמוע על העבודה המנטלית שהוא עושה עם השחקנים וזה שהוא מראה להם את הפנדל שלו מ-96' מבלי לשקוע בתרדמת. עם קצת יותר גריליש, סאנצ'ו וראשפורד, נבחרת שלושת האריות הייתה יכולה לספק קצת קסם, במקום לשחק על תוצאות בלבד. החילוף של גריליש בחצי הגמר היה הדובדבן שבקצפת הפחדנות.
ספרד זכתה לארח את משחקי השלב המוקדם באצטדיון הנוראי בסביליה, דבר שאולי מסביר את היכולת שלה בשלושת המשחקים הראשונים. כן, כן, היא כבשה חמישה שערים מול סלובקיה אבל נהנתה מטעות של אחת למיליון של דוברבקה שחיסלה מנטלית את הסלובקים. בשמינית היא דילגה על פני שווייץ בפנדלים, אבל רבע הגמר שלה פיצה על זה. לואיס אנריקה היה המאמן הראשון ששיבש את תכנית המשחק של איטליה שלראשונה בטורניר נראתה כמו הנבחרת הנחותה. ג'ורדי אלבה, בוסקטס ופדרי היו פשוט נפלאים, ולרגעים זה הרגיש כמו מה שספרד יכולה להיות בעתיד. אלא שלמרות ההייפ סביב דני אולמו, החלק הקדמי של ספרד לא היה מספיק טוב, ובגלל זה היא נזקקה למוראטה כדי להכניע את דונארומה. איטליה אמנם הייתה פחות טובה אבל הרבה יותר מסוכנת לשער, ואם החלוצים שלה היו מגיעים למצבים של אולמו, פראן טורס ואויארסבל, הם לא היו נכשלים ככה. בסוף זה הוכרע על הפנדל החלש של מוראטה שהפך לאחת הדמויות הטרגיות של הטורניר.
שבדיה הציגה את אחד משחקני הטורניר, אמיל פורסברג הנפלא שעשה ככל העולה על רוחו, ונהנה מהעזרה של אלכסנדר איסק, קולוסבסקי, לודוויג אוגוסטינסון ורובין אולסן. חוץ מהמשחק נגד ספרד שהיה אנטי כדורגל, השבדים נטשו את הכדורגל השלילי, מה שבהחלט מסמן רוח מרעננת. לצערם הם נכנעו לשער אוקראיני בדקה האחרונה של ההארכה, כשהגוף האנושי כבר לא יכול לתפקד בעומס המשחקים של עונת הקורונה.
בית המוות גבה את הקורבנות שלו כבר בשלב שמינית הגמר, אבל גם סיפק את התצוגה המבריקה של גרמניה מול פורטוגל. למרות עוד טורניר חלש של המאנשאפט, מפחיד לחשוב לאן מאמן כמו האנזי פליק יוכל לקחת שחקנים כמו גנאברי, קימיך, האברץ, גורצקה ומוסיאלה (בין השאר). אף על פי שמדובר בשני אלופי עולם, יוגי לב ודידייה דשאן רחוקים מלהוציא את המקסימום מהשחקנים שלהם. טוב שלב נפרד מגרמניה, ואולי גם הגיע זמנו של דשאן. נדמה שגם פרננדו סנטוס מיצה את עצמו. פורטוגל אמנם סבלה מהיעדרו של קאנסלו, אבל נבחרת עם כמות בלתי נדלית של כישרון אמורה להיראות טוב הרבה יותר.
לרוב בטורנירים גדולים, שלבי הנוקאאוט הופכים להיות טקטיים וסגורים הרבה יותר מבבתים. הכדורגל המכוער מרים את ראשו כשאף אחד לא רוצה להיות מודח ולהישחט על ידי העיתונים. באופן מפתיע, זה לא מה שקרה ביורו 2020. חגיגת השערים היא אמנם נחמדה, אבל לדעתי עדיף להסתכל על רמת הביצוע והכדורגל של השחקנים ועל זה שכמעט אף קבוצה בטורניר הזה לא באה לחרב ולהרוס, מלבד במשחקים ספורים.
הפרשנים קראו לטקטיקה של איטליה משחק עם מערך לא סימטרי, שנפגע קשות מהיעדרו של ספינאצולה. למרות זאת, ואחרי שנים פחות טובות שהובילו אותו לגלאטסראיי וזניט, מנצ'יני העמיד את הנבחרת את הנבחרת השלמה ביותר ביבשת שבסופו של דבר גם זכתה בתואר. הגמר לא התעלה לרמה גבוהה. סאות'גייט הפתיע עם מערך של שלושה בלמים ועלה ליתרון כבר בדקה השנייה, אבל אחרי חצי שעה חיובית של הנבחרת המארחת, וכשאיטליה נראית אובדת עצות אפילו יותר מבחצי הגמר, אנגליה שוב זנחה את משחק ההתקפה והעדיפה להתבצר בהגנה. הצדק נעשה כשאחד מגדולי הבלמים של אירופה, לאונרדו בונוצ'י, דחק את השוויון, ופעם נוספת בפנדלים, עם ההחטאה של סאקה, ששלחה 60 מיליון איטלקים לחגוג. נתראה בעוד שלוש שנים בגרמניה.