George: You Caved?!
Jerry: It's Over?!
George: You're Out?!
Jerry: Oh My God, The Queen Is Dead....
מתוך "ההתערבות", סיינפלד
כמו הרגע שבו איליין בנס צועדת אל תוך הפריים עם חבילת דולרים בידה ומבט מהול של אכזבה וכישלון בעיניה - כך נבחרת צרפת נפרדה. כישלון מפתיע, אבל כזה שאת כל הסימנים בדרך אפשר היה לראות מראש: המשחקים המאכזבים שנגמרו עם ניצחון ממוזל, היכולת המשמימה שכישרון אישי (וכרים בנזמה אחד גדול מהחיים) הצליחה לגבור עליה בשורה התחתונה - אך בסופו של דבר, מול נבחרת נחושה מספיק, זה לא היה מספיק. עם כל ההבדלים בין ג'ון אף קנדי ג'וניור להאריס ספרוביץ'...
קצת כמו סצנת הסיום בסרט "לה לה לנד", גם הצרפתים קיבלו הערב בדיוק את התמונה של מה שיכול היה להיות - אבל גם את המציאות. לכאורה, במשחק הזה הם קיבלו את כל מה שדידייה דשאן חלם עליו בתחילת הטורניר: השתתפות מקסימלית מצד הכוכבים ההתקפיים (כולל שער משותף לכל השלושה - גריזמן, אמבפה ובנזמה), ואת פוגבה ביכולת עילאית כולל שער בלתי נשכח. אבל מהצד השני, דשאן ראה גם את כל הסיבות להחמצה: האפאתיות, ההסתמכות המוגזמת על הכישרון בהתקפה - ומעל הכל, העובדה הדי מדהימה שהנבחרת הכי חזקה ביורו 2020 לא הצליחה לשמור על יתרון 1:3, כשנותרה רק רבע שעה לסיום. כל הטוב, וכל הרע, בתשעים דקות.
ומעל הכל, עמד קיליאן אמבפה. זה היה אמור להיות, איך שלא תהפכו את זה, הטורניר שלו - אחרי ה"התגלות" במונדיאל 2018, ביורו אמבפה היה אמור להפוך מ"העתיד" להווה, להיות הכוכב המרכזי שסביבו ינוע הכל - הציר שעליו תנוע אלופת העולם, עם כל הכבוד לפוגבה, גריזמן ואפילו בנזמה. ואמבפה פשוט לא היה שם: הוא מסיים את היורו הזה עם אפס שערים ובישול אחד (לבנזמה, אתמול). אחרי המשחק, פלה ניחם אותו בחשבון הטוויטר וסיפר לו ש"היום יהיה היום הראשון במסע החדש". לא ברור לאן המסע הזה ייקח אותו, אבל כן ברור שאת הצעדים האחרונים הוא ירצה לשכוח.
כולם ידעו שכל דבר שהוא לא גביע ביד, ייגמר עם תחושת אכזבה עבור הצרפתים. אחרי הכל, הם הגיעו עם התווית הקשה ביותר, זו של אלופת עולם והפייבוריטית הברורה לזכייה. אבל באותה מידה, ספק אם מישהו חשב שזה ייגמר כל כך מוקדם. שתי הנבחרות שסומנו על ידי רוב הפרשנים והמומחים כמועמדות הבכירות להניף את הגביע, צרפת ופורטוגל - מי שהיו הכי חזקות על הנייר, כבר בחוץ. מה שמוכיח שאלוהי הכדורגל, כמו תמיד, צוחק כשאנחנו מתכננים תכניות.
ולא רק מהכיוון הזה, יורו 2020 משנה את כל מה שחשבנו עליו עד עכשיו: קחו למשל את ההארכות. שלושה משחקים מתוך שישה שנערכו עד כתיבת שורות אלה נכנסו להארכה - ובמהלך 90 הדקות המצטברות הובקעו לא פחות מחמישה שערים. מה שפעם נחשב היה למעין בזבוז זמן חביב בדרך לפנדלים הפך להיות מעניין כשלעצמו - אולי בגלל הכנסת החילוף הנוסף בהארכה וכמות החילופים הגדלה (חמישה במקום שלושה) שנתנה את אותותיה: ארבעה מחמשת השערים הללו הגיעו משחקנים שלא פתחו במשחק. חומר למחשבה, אולי, לקברניטי פיפ"א גם לאחר היורו; ומכה על האף למי שחשב שאפשר לבטל לחלוטין את ההארכה ולקפוץ ישר לפנדלים.
ובסוף, נשארת ספרד: איכשהו, הנבחרת שאולי הכי פחות ציפו ממנה (מבין הנבחרות החזקות), מוצאת את עצמה עם מסלול נהיר למדי לגביע. היא עברה הכל בדרך לרבע הגמר, חוץ ממשאית; אבל איכשהו היא נשארה בחיים, במופע שאולי מסמל את הרוח שתביא לה את הזכייה בסופו של דבר - כמאמר שירו של אברהם חלפי, נפלו וקמו, והאמינו באמונה שלמה. ספרד התאוששה מהאכזבה הקשה (והביקורות) אחרי שני המשחקים הראשונים, בדרך ל-0:5 ההוא מול סלובקיה ששלח אותה לשמינית; וגם במשחק הזה - מהטעות הנוראית של אונאי סימון בגול הראשון, מאובדן היתרון בדרך להארכה - היא הצליחה לבוא רעננה לחצי השעה המכריעה, לכבוש פעמיים ולהתחיל לארוז לסנט פטרסבורג.
ורק תחשבו על אלבארו מוראטה: מה שהתחיל עם איומים על חייו, עוד יכול להיגמר בהפיכתו לגיבור לאומי. אפשר רק לחשוב על השער הזה: ברגע כל כך מכריע, כשהנבחרת שלו הכי זקוקה לו, הוא היה במלוא הדרו - עם מוב של חלוץ גדול וסיומת נפלאה. כן, איכשהו מוראטה הפך מגיבור לנבל, ושוב לגיבור.
פוטבול, בלאדי הל.
"וגם אני נופל,
וקם,
נופל וקם,
נופל,
ומאמין באמונה שלמה"
(אברהם חלפי)
