אין טענה יותר פופולרית בשבועות האחרונים מאשר ש"היורו חלש". ובאמת, קשה לומר שהטורניר המצופה סיפק לנו המון סיפורים עד עכשיו. אבל כל היופי בטורנירים כאלו הוא שכל תחושה או הבעת דעה כזו יכולה להשתנות כהרף עין. במרחק שריקת פנדל אחת, הטורניר יכול להפוך מאכזבה לאירוע בלתי נשכח. כמו שהיה לנו אמש (רביעי), בציר שבין בודפשט למינכן.
כי "בית המוות" בסופו של דבר היה בית הסיפורים: כל ארבע הנבחרות יכולות לשמש תסריט לסרט הוליוודי - צרפת, אלופת העולם הפייבוריטית (והקצת זחוחה, בואו נודה) שבסופו של דבר גררה את עצמה בקושי לשלב הבא; פורטוגל שאמנם הגיעה עם "צוות מסייע", אבל בסוף נעזרה בעיקר בסופרסטאר הבלתי נגמר שלה כדי לעלות (למרות ההפסד הכואב לגרמניה), גרמניה - שכבר היתה רגל וחצי בחוץ וביעילות גרמנית אופיינית, של פעם, הצליחה לעלות; והונגריה, שוברת הלבבות הקטנה, שכבר הרגישה שזה היה שלה - ונאלצה לאבד את הכל ברגע אחד.
לפתע, כל הכוכבים זרחו בבת אחת: רונאלדו התעלה, פוגבה גילה מנהיגות, אפילו כרים בנזמה חזר משום מקום וכבש צמד. יורו 2020 שקצת התחבא והלך לאיבוד בים של אפרוריות ומשחקים קצת משעממים, לפתע הרים לנו ערב ופינג פונג טלוויזיוני שלא נשכח הרבה הרבה זמן. והוא אפילו השאיר אותנו עם טעם של עוד, כשסידר לנו שני מפגשי ענק בשמינית הגמר. אופ"א יכולה לחייך.
עצב הונגרי
גילוי נאות: לעבדכם הנאמן יש רגש לעם ההונגרי. אף בנאדם שאהד את בית"ר ירושלים בשנות התשעים, לא באמת יכול להיות אדיש למדינה שהוציאה מתוכה את אישטוואן פישונט, סטפן שאלוי, אישטוואן האמר ותמאש שאנדור (עם השניים האחרונים לסחבק אפילו יש תמונה מרגשת במיוחד). ולמרות שהונגריה בשנים האחרונות היתה שם נרדף פחות לכדורגלנים יפים ועזי מבט, ויותר לסמי דיקטטורים עם התנגדות למשטר הדמוקרטי - הנבחרת שלה עשתה הכל כדי לשבות את הלב.
כי כולם, הרי, דיברו על "השלוש האחרות". בבית המוות, היא היתה אמורה להיות בשר התותחים - ובכל זאת, בכל שלושת המפגשים (כולל במשחק האחרון שבו, לכאורה, "הובסה" מול פורטוגל) - היא היתה שם. צמודה. נלחמת. לא מוותרת. וזה הגיע לשיאו מול גרמניה, כשעד השער הכל כך גרמני של לאון גורצקה בדקה ה-84, היא בכלל היתה בשמינית הגמר - מדהימה את העולם ואת עצמה.
איך שרה ענבל פרלמוטר ז"ל? "אם זה נגמר, אז חבל". וחבל, הונגריה. כי המסע הזה של מרקו רוסי היה צריך להיגמר עם חיבוק לאמא. לא עם דמעות ורכיבה על החמור, בדרך למוקדמות המונדיאל.
רונאלדו
כן, זה בהחלט לא פשוט לאהוב את כריסטיאנו רונאלדו. לא כמו בעבר, לפחות. השנים האחרונות עשו ממנו פחות סופרסטאר נעלה ויותר סוג של כוכב נרגן - שלא לדבר על דמי ההשתקה, והצל שמרחף עליו מחוץ למגרש (שחשוב להזכיר גם עכשיו). ובכל זאת, ולמרות העובדה שהשערים הושגו בעיקר בפנדלים - צריך להגיד שרונאלדו, מתוך כל הצוות המסייע, סחב את הנבחרת שלו לשמינית כמעט לבד.
הניסיון שלו, המנהיגות - וכמובן השערים, שאי אפשר להתעלם מהם - הפכו אותו, דווקא בגיל 36, לבנאדם שמחזיק נבחרת (ואומה שלמה) על הגב. זה לא פשוט במצבו הפיזי, בטח לא אחרי שתי העונות האחרונות שהיו עמוסות למדי. ובכל זאת, הוא כאן כדי לסמן: אני עוד כאן. ואת רונאלדו, יודע כל אוהד כדורגל, אי אפשר (וגם לא צריך להספיד).
i met my old lover on the street last night
she seemed so glad to see me, i just smiled
and we talked about some old times
and we drank ourselves some beers
still crazy
after all these years
oh
still crazy after all these years
