לא תמיד המציאות עומדת בציפיות. לכולנו קורה שאנו מחכים בקוצר רוח לאירוע מסוים, מפנטזים על ההנאה והאושר שהוא יסב לנו, ולבסוף מתבדים ומגלים שהייתה זו ציפיית שווא. דבר דומה קורה לרבים מאוהדי הכדורגל בשנים האחרונות. כשאנו שומעים את המילים "יורו", "קלאסיקו" או "ליגת האלופות", מתרחש תהליך במוח שגורם לנו להתרגש. אנחנו סופרים את השעות עד למשחק, מתיישבים מול הטלוויזיה כשעה לפני פתיחתו כדי לראות אולפן מקדים, ומחכים לקסם. ואז הוא מתחיל. או אז אנו מגלים כי התהליך הקוסמי לו חיכינו הוא, ובכן, משעמם.
זה בוודאי לא נכון לגבי כל משחק כדורגל, ולא לכל אורכו, אך ככלות הכול, מה שאנו מקבלים שונה מהותית ממה שציפינו לראות. במקום לקבל את מה שרוב אוהדי הכדורגל מגדירים כתסריט האידיאלי: שחקן כנף מוכשר מפנה את גבו לשומרו האומלל; בעיטות יעף אתלטיות; בעיטות לחיבורים מ-30 מטר ועוד רגעי שיא, אנחנו מקבלים משחק מסירות משמים, שנדמה שיזדקק לזמן רב טרם יניב בעיטה למסגרת.
יש שטוענים שזוהי תוצאה ישירה של המשחק המודרני, שמתאפיין בטכנולוגיה ונתונים מתקדמים ותפיסות חדשות בחסות פפ גווארדיולה וחבריו. אולם אם נחשוב על כך בבהירות, את שיטת המסירות הידועה לשמצה גילמה על הצד הטוב ביותר לא אחרת מברצלונה של פפ, שנחשבת לאחת הקבוצות הטובות והמהנות ביותר לצפייה בהיסטוריה על פי רוב. מתבקש אפוא להסיק מסקנה אחרת.
לטענה שבעיטות מרחוק הן מוצר חסר בכדורגל המודרני, לעומת זאת, יש שחר. במחזור הראשון של יורו 2024 כמעט שליש מהשערים שנכבשו נבעטו מחוץ לרחבה. הימים של אותו מחזור נחשבים למהנים ביותר של הטורניר. אם כן, ייתכן שהסיבה ל"כדורגל משעמם" היא הבאה: לא בועטים מספיק מרחוק. אבל למה?
ובכן, הסטטיסטיקה, אותה מקדשים (ובצדק) מוחות הכדורגל הגדולים ביותר, מראה שבעיטות ממרחק גדול לא יעילות. המתמטיקה מספרת שכדי שהכדור ימצא את הרשת, כדאי לוותר על ניסיונות מרחוק, ולהתקרב בבטחה לשער היריב. ולאמיתו של דבר, כשהקבוצה היריבה חוששת לספוג ולכן מגנה עם שלל הכלים שלה, התהליך הזה עשוי להיות משעמם. כמובן פחות מלהיב בהשוואה לבעיטה עוצמתית ממרחק, כזו שגם אם לא מוצאת את המסגרת היא סוחטת מאיתנו צעקת "וואו!".
אם הייתם צופים במשחק פרמייר ליג בעונת 2011-12, הייתם רואים בממוצע כ-28.4 בעיטות לשער (ללא פנדלים). בעונת 2020-21, פחות מעשור מאוחר יותר, המספר צנח ל-23.9, כמעט 5 בעיטות פחות. נתון זה עלול להדאיג אוהדים שרק רוצים לראות כמה שיותר שערים, אז הרשו לי להרגיע אתכם: ממוצע השערים למשחק באותן 9 עונות ירד רק מ-2.6 ל-2.4. חרף העובדה שכמות הבעיטות פחתה ב-17%, מספר השערים כמעט נותר על כנו, מה שמצביע על כך שהבעיטות הפכו ליעילות יותר.
דבר נוסף שהתברר הוא שאחוז הבעיטות מרחוק ירד משמעותית. בעונת 2011-12, 47% מהבעיטות נבעטו מחוץ לרחבה. ב-2020-21 האחוז הזה ירד ל-38% בלבד. במשחק המודרני המאמנים מורים לשחקנים לבעוט כאשר הסיכוי שהכדור ימצא את הרשת גבוה - קרי, כשהם נמצאים בקרבת השער. התוצאה: ממוצע המרחק לבעיטה ירד מ-19.1 מטרים ל-16.5.
אך למעשה, ישנה סיבה נוספת לכך שאנחנו מרגישים שהכדורגל פחות מבדר מבעבר, והיא לא קשורה ישירות למשחק עצמו. בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים, אנחנו מוצפים בגירויים ללא הרף. הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, והם מספקים לנו זרם בלתי פוסק של תוכן קצר ומהיר. הרגל זה משפיע על היכולת שלנו לשבת ולהתרכז בפעילות אחת למשך זמן ממושך.
כתוצאה מכך, לצפייה במשחק כדורגל נוסף הרגל של גלילה ברשתות החברתיות, בדיקת מצב הטלפון וחיפוש אחר גירויים נוספים. אנחנו מתקשים להקדיש את מירב תשומת הלב למשחק שנמשך 90 דקות. היכולת שלנו להתרכז וליהנות מהמשחק הולכת ונשחקת, ואנחנו ממהרים להשתעמם כאשר אין אקשן רציף על המגרש.
מתבקש אם כן לטעון שהשעמום, עליו מדווחים אוהדי כדורגל רבים בשנים האחרונות, הוא שילוב של השניים. נתונים שחשובים לנו כדי להגדיר משחק כמלהיב, ובפרט בעיטות מרחוק ומשחק ספונטני, נעלמים. הקבוצות אמנם הפכו לטובות ולחכמות יותר, אולם אין משמעות הדבר שהענף מהנה יותר. בה בעת, יכולתנו להתמקד במשחק מבלי שדעתנו תוסח פחתה.
השילוב הזה הוליד רעיונות חדשים; הקהל מציע פתרונות לשעמום, בדמות שינוי החוקים. אחד השינויים הפשוטים ביותר ליישום הוא הגדלת השערים. ישנם אוהדים שטוענים כי זהו מהלך הכרחי, שכן השוערים, בדומה לכלל הספורטאים, ניחנים ביכולות פיזיות גבוהות יותר מבעבר. פתרון אחר ושכיח ביותר הוא להקל על ההתקפה על ידי שינוי חוק הנבדל, כך שרק אם *כל* גופו של של שחקן ההתקפה נמצא בעמדת נבדל יפסל המהלך.
היו גם אוהדים עם רעיונות מקוריים יותר. מקצתם הציעו לקצר את זמן המשחק ל-60 דקות, על מנת לקבל קצב גבוה יותר לכל אורכו. חלקם ביקשו לעצור את השעון בכל פעם שהכדור יוצא, בדומה לכדורסל. אחרים הרחיקו לכת והציעו שבכל פעם שכדור יפגע בקורה או במשקוף ויצא החוצה, השופט יזכה את הקבוצה התוקפת בבעיטת קרן. צופים נוספים טענו כי 11 שחקנים זה די והותר, ושכדאי להיפרד משחקן הגנה וליהנות מיותר שטחים ושערים. מערך 3-3-3 בהחלט נשמע מהפכני.
מי שהוביל מהלך פורץ דרך בתחום הוא ג`רארד פיקה, שחקן ברצלונה לשעבר ואיש עסקים מקדמת דנא. הקטלוני הקים ליגה חדשה, עם חוקים שונים כליל. `קינגס ליג` שלו הפכה ללהיט ועד כה היא הוכיחה את עצמה כמיזם מצליח. נוכח חדשנות זו, עולה השאלה האם שינוי מהותי בכדורגל שאנו מכירים יתרום להנאה שנפיק ממנו. התשובה היא: אולי. ואם כן, אז רק עד שנשתעמם שוב.
