הכדורגל לא חזר הביתה. שוב. אבל הוא כן חזר לבית האמיתי שלו. נבחרת אנגליה לא ממש יכלה להציע לגביע האירופי בית הולם. עוד לא. הבניין שלה עדיין בשיפוצים. יש בו עדיין הרבה מדי פיגומים. אולי מתישהו בעתיד תסתיים התמ"א 66, אבל אצל אנגליה לעולם אין לדעת מתי המלאכה מתחילה ומתי היא תמה.
ספרד, לעומת זאת, לא הפיצה לפני היורו הזה ברבים את דבר השלמת הבנייה של ארמון כדורגל בוהק הממתין לדייריו הטריים. אולי מחשש עינא בישא. אולי היא לא היתה בטוחה במאה אחוזים. אז במקום להצהיר ולספר ולהלעיט בפרטים ו/או ספקולציות – היא דיברה על המגרש. איזה כיף היה להקשיב לה.
תמימות הדעים באשר להיותה של ספרד הנבחרת הראויה הבכירה לתואר, גם בקרב יריבותיה, היא גם יוצאת דופן וגם משמחת. התחושה האוניברסלית שהצדק נעשה היא משהו שלא קורה יותר מדי בכדורגל על כל מפעליו וגווניו. "הטבלה לא משקרת" הוא ביטוי שגור אמנם, אבל הוא קולע כמעט רק במקום שבו יש טבלה – ליגה לאורך עונה. בטורנירי נוק-אאוט הטבלה מסוגלת בהחלט להתל, כמו שלמעשה היא כמעט עשתה בטורניר בו אנגליה לא הייתה כל כך רחוקה מזכייה בתואר.
הסיפוק העצום הנובע מזה שהצדק נעשה, הוא גם קרש קפיצה עתידי. הכדורגל השמח ולפרקים מלהיב של הספרדים, הוכיח שאפשר להיות גם יפה וגם אופה. בוקר טוב עולם, הנה קריאת הקוקורייה: ניתן להעתיק את המורשת של הז`וגו בוניטו – המשחק היפה – של ברזיל גם לעידן הנוכחי. כדאי לשים דגש על טכניקה וסטייל. ניתן לקטוף פירות מהעזה. שאפשר לשגר אל כר הדשא כדורגלנים מחוננים בכל גיל שהוא ולשחרר עבורם את הרסן. בידור והצלחה מסוגלים לצעוד לחופה.
אבל כאן נולד ההבדל הקטן. כלומר הענק. או כדבריו של חלוץ העבר ופרשן ה-BBC כיום כריס סאטון: "ספרד היא קבוצה. אנגליה היא חיבור של פיצ`יפקעס". כמובן שאני נוטל כאן חירות תרגומית מוגזמת. כי איך נתרגם SPAIN IS A TEAM, ENGLAND IS BITS AND PIECES? ביטס אנד פיסס – כל מיני. בשום פנים ואופן לא משהו מאוחד, הרמוני. ובלי הרמוניה - ללא התלכיד הקבוצתי שמממש את הפוטנציאל שלו לנצוץ – אין הגמוניה.
ספרד עזבה אמש את האיצטדיון האולימפי בברלין עם הגביע ועם הבטחה. האומץ, הדגשים והסגל של המאמן שלה, לואיס דה לה פואנטה, רומזים לנו שייתכן וזוהי רק ההתחלה. שכדאי מאוד להמשיך לעקוב אחרי לה רוחה, כי באמתחתה נמצאות עוד דרכים אל הפאן והמפגן. בחדרי הטיפולים וההלבשה שלה ממתינים כבר פדרי, גאבי, קובארסי ומי יודע עוד כמה דמויי או שואפי יאמאל וניקו.
לספרד יש יתרון עצום. מאמן שהתחיל בשינוי הגדול שלה לפני שנה וחצי בלבד, קיבל את החותמת הרשמית האולטימטיבית על צדקת דרכו, ומקבל כמובן את כל האשראי להמשיך. לאנגליה יש בעיה רצינית. אסור לתשבחות שמקבל המנג`ר/מאמן שלה על ההגעה לגמר, לערפל את העובדות והתודעה. גארת` סאות`גייט עשה שינוי חברתי משמעותי בשמונה השנים שלו עם 3 האריות. הוא הפך את אנגליה ליחידה מלוכדת והרמונית – אבל מחוץ למגרש. זה לא מעט. נטישת מלחמות האגו והעמקת הסולידריות הן אבני יסוד בפרוייקט. אבל בזאת הסתכמה התרומה של המנג`ר. הוא לא הצליח להשתמש בקרש הקפיצה החברתי הזה לריתוך אינדיבידואלים מצויינים לכדי יחידה מסתערת וכובשת (שערים וגם את הדימיון). כן לוחמת, כן מזיעה, כן נחושה. לא מסודרת, לא מתואמת, לא מוחצת. את הברק שכולם מאמינים שמסתתר במאגרי דור הזהב האנגלי – היא לא שלפה כלל מהמחסנים.
סוף
