"אף אחד לא אמר לי,
לחיים יש דרך אכזרית,
לתת לך לשתות מים זוהרים,
ולהשאיר אותך צמא בקרקעית"
(רונה קינן)
פעם אמרתי - לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא - שלאהוד את נבחרת אנגליה זה כמו טופס הלוטו שהיה פעם להורים שלנו. אתה ממשיך לשלוח את אותם מספרים כל שבוע, גם כשאתה יודע שהסיכוי נמוך עד אפסי. למה? כל זה בשביל הפעם האחת שהמספרים כן יעלו בגורל.
פעם אחת מתוקה, שבה אתה תרגיש את השמחה הגדולה שבניצחון. ואם זה לקח יותר זמן, על אחת כמה וכמה - זה רק יהפוך את הניצחון ליותר מתוק. הפעם האחת שבה הכל ישתחרר, וקפטן אנגלי יניף גביע. גם אמש, לפני הגמר בברלין, דמיינתי איך ארגיש ברגע שבו אנגליה סוף סוף תזכה. את סגירת המעגל של סאות`גייט, את התואר של הארי קיין, את הרגע שיכניס את ג`וד בלינגהאם אל הנצח.
בינתיים, בימי חיי עוד לא ראיתי את הדבר המתוק שאני מצפה לו. חמישים ושמונה שנים עברו. מילניום התחלף, 12 נשיאים אמריקנים הושבעו והוחלפו (רובם המוחץ כבר אינם בין החיים), דורות של שחקנים אנגלים גדולים קמו ונפלו (בנקס ושילטון, בקהאם ואואן, רוני וג`רארד, הארי קיין...), יוון הספיקה לזכות בטורניר גדול - ורק אנגליה מגששת את דרכה באפלה.
וכמו במיתוס הישן על סיזיפוס, אומת כדורגל שלמה מתמרקת ומתפנה - כל שנתיים בקיץ, כמו שעון - לגלגל את הסלע במעלה ההר. אמונה דתית (אפילו קצת משיחית, לא עלינו) ש"הפעם זה שלנו". תחת הסיסמא שנכתבה עוד ב-1996 - "איטס קאמינג הום". וזה לא קרה, ולא קרה, ולא קרה - אבל אם לחזור שוב לדימוי טופס הלוטו, אי אפשר לא להמשיך לשלוח טופס.
אז מה הופך את הפעם הזאת לכואבת במיוחד? למה לטקסט הזה לקח שעות כדי להיכתב? אולי כי הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היתה תחושה שזה אובייקטיבית אפשרי. כן, גם בעבר היו לאנגליה נבחרות עמוסות בכישרון (תבדקו פעם את ההרכב של אנגליה נגד פורטוגל ברבע גמר יורו 2004. לבכות מכמות הכדורגל שהיה שם, ואיך כל זה התבזבז על עוד הפסד בפנדלים), אבל נדמה שאף פעם לא היו לאנגליה, כמו הפעם, שחקנים שהם בטופ האירופי. כוכבי הנבחרת ההיא מלפני עשרים שנה היו שחקני פרמייר ליג טובים, לעתים טובים מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה.
וכמובן שבאומת כדורגל סוערת ויצרית כמו אנגליה (חלק מהחן, לפחות בעיניי) - מיד יופנו החיצים ויתחיל שיח ההאשמות, באופן טבעי, כלפי המאמן גארת` סאות`גייט. ומי שקרא אותי מאז תחילת היורו, ראה בהחלט ביקורת גם עליו: על השמרנות המוגזמת, חוסר היכולת להשתנות - ושימוש החסר בשחקנים שלא הפסיקו להוכיח את עצמם (מי אמר קול פאלמר?), ובכל זאת - דווקא כשסאות`גייט עומד בעין הסערה, והשנאה אליו עוברת כל גבול, צריך להסתכל על התקופה שלו בעין קצת יותר מפוכחת.
סאות`גייט הגיע לנבחרת האנגלית שהיתה שבורה ומרוסקת. ביורו 2016, תחת רוי הודג`סון, היא הודחה בשמינית הגמר על ידי נבחרת איסלנד. ואם אתם חושבים שהכדורגל של אנגליה היום חסר השראה, לכו אל קלטת אותו משחק בניס. לדעתי עד היום משתמשים בו כדי לענות אסירים בטחוניים. הודג`סון היה איש חביב מאוד, אבל לא ממש מאמן שיכול לסחוב את הנבחרת האנגלית על הגב. ואם המותג של נבחרת אנגליה עוד נראה איכשהו יציב, הגיעה גם פרשת סאם אלרדייס - שהיה אמור להיות מאמן הנבחרת, והודח אחרי משחק אחד - והפילה אותו סופית.
משם, סאות`גייט - שהתחיל בתור מינוי זמני - התחיל לעבוד. הוא ניקה מהנבחרת האנגלית כמה "פרות קדושות", בראשן ויין רוני, ומעל הכל נתן את הבמה לשורה של שחקנים אנגלים צעירים. כבר במונדיאל 2018, הוא הגיע עם אנגליה לחצי הגמר. ביורו 2021 הוא הפסיד בגמר בפנדלים. במונדיאל האחרון, אנגליה הודחה ע"י צרפת ברבע הגמר - ושוב גמר, והפסד כואב, בטורניר הנוכחי. אני בהחלט רואה את הלגלוג שלכם, ועדיין מתעקש להזכיר: לפני שמונה שנים בדיוק, היתה באנגליה נבחרת שלא ידעה לנצח. היום, גם אם זה לא קורה בדרך האסתטית ביותר, המציאות שונה.
אבל בכדורגל, כידוע, אין משמעות לתהליכים, ואף אחד לא מסתכל על גרף העלייה. באומת הכדורגל האנגלית, שתמיד ראתה בעצמה מועמדת לזכייה (גם כשזה היה ממש, אבל ממש, לא מבוסס) - התוצאות יקרבוך והתוצאות ירחיקוך. ומאוד יכול להיות שאחרי היורו הזה, ואחרי הגמר הלא טוב שעבר על אנגליה - יהיו כאלה שינסו לחשוב על הכל מחדש. אולי, על משקל מכבי חיפה, סאות`גייט היה ה"מרקו בלבול" - מי שהבריא את הנבחרת, כדי שיבוא מאמן אחר ויהפוך אותה גם לכזו שזוכה בתארים.
אבל אם זה הסוף של עידן סאות`גייט בנבחרת אנגליה, ועל אף הבאסה שהיתה גם לי כאוהד - לפחות בטור הזה, תרשו לי לזכור גם את הטוב. לזכור נבחרת שחיברה מחדש את אנגליה אליה, שהרימה מחדש את קרנה של הנבחרת, שחיברה את השחקנים (שהם מראשוני המשבחים את המאמן, על אף כל המלעיזים). גארת` סאות`גייט הוא אולי לא מאמן כדורגל גדול, אבל הוא כן היה האיש הנכון כדי להחזיר את אנגליה למעמד של נבחרת חזקה. ובהתחשב בנקודת ההתחלה שלו, זה לא מעט.
יש הרבה סיבות להתבאס על סאות`גייט. מעל הכל, בשל הפער הכמעט בלתי נתפס בין מה שאנגליה יכולה להיות - לבין מה שהיא בפועל. אבל נדמה לי שבעוד עשור, כשהדור הזה באמת יגיע לפרקו ויביא את הגביע הנכסף ההוא הביתה - יסתכלו אחורה על התקופה של המאמן האנגלי זעוף המבט, ויזכרו אותה קצת יותר לטובה מאשר עכשיו.
ולכן, לפחות בטור הקטנצ`יק הזה, החלטתי לא להסתכל אחורה בזעם.
לפחות לא היום.
