באחת הסצנות ויין רוני, אז כוכב נבחרת אנגליה, רץ כדי לעצור את פרנק ריברי. כשהוא לא מצליח - מיד אנחנו נכנסים לעולם שבו הוא כושל, ואנגליה מפסידה. השווקים בבריטניה צוללים, הדיוקנאות שלו נשרפים ברחובות ורוני עצמו מסיים את חייו בקרוואן נידח אי שם. מיד לאחר מכן, אנחנו חוזים באלטרנטיבה - מה קורה אם הוא כן מצליח. זה נגמר בחיבוק עם המלכה ובמיליוני ילדים בממלכה שעונים לשם "וויין". הפרסומת עצמה היתה מאוד פופולרית (ומאוד נכונה), אבל עם כל הכבוד לכל התסריטים שהיא כתבה - קשה לחשוב על מימוש יותר גדול שלה, ממה שקרה אמש בגלזנקירשן.
כי אם הנגיחה ההיא של מארק גוהי בדקה ה-95, במקרה, מפספסת את הרגל של ג`וד בלינגהאם - אנחנו חיים בעולם אחר. סביר להניח שבעולם המקביל הזה, מאמן נבחרת אנגליה גארת` סאות`גייט כבר היה מאמן לשעבר. רחובות ברטיסלבה היו מפוצצים באוהדים מאושרים, אחרי ההישג המטורף של הנבחרת שלהם - רבע גמר יורו! ומעל הכל, ג`וד בלינגהאם היה מקבל על ראשו חותמת של כישלון. האיש שנשא תקוות של אומה אנגלית שלמה, אכזב. זה היה משחק נוראי של בלינגהאם - משחק שבו שום דבר לא הלך לו. ביקום המקביל הזה, שבו גם הכדור הזה מתפספס, הלב שלו מקבל עוד צלקת - ליד אותה אליפות מפוספסת עם בורוסיה דורטמונד.
אבל אנחנו, הרי, לא חיים בעולם הזה. כי הכדור כן פגע, והשער נכבש - ברגע עוצמתי ומדהים, וחזרנו לטיימליין החיובי. אחרי שער שכזה, אי אפשר באמת להפסיד - גם אם יש עוד חצי שעה לשחק. ואולי, רק אולי, הגול המדהים והעל זמני הזה (גול שישדרו עוד מיליוני פעמים, במשך עשרות שנים - אני בעצמי אחראי לבערך 70 אלף צפיות רק הלילה), יכול גם לשנות את הטורניר של אנגליה.
כי עד כמה שהטרנד הוא לרדת על אנגליה, ויש על מה - השער הזה לא באמת הגיע משום מקום. בחצי השעה האחרונה של המשחק, אנגליה השתלטה עליו - והגיעה ליותר הזדמנויות אמיתיות ממה שראינו בכל שלב הבתים. פתאום, בצוק העתים, רגע לפני שהחרב נופלת על הצוואר - אנגליה נזכרה שהיא יכולה לשחק כדורגל. קול פאלמר, אברצ`י אזה ואיוון טוני - שלושה שחקנים שכמעט ולא נספרו ע"י סאות`גייט ביורו הנוכחי, שינו משהו, ובעיקר הראשון. פתאום ראית את אנגליה יותר שוטפת, יותר מעזה, יותר הולכת קדימה.
זה נכון שהיה כאן גם את כורח המציאות - לסאות`גייט פשוט לא היה על מה לשמור. מדובר בסוף הסופים - אם אנגליה לא תשווה בדקות האלה, היא פשוט לא תהיה ביורו. ולכן, גם אצל השחקנים עצמם, האינסטינקט היה ללכת קדימה. אבל אולי השער המרהיב ההוא מראה משהו למאמן של הנבחרת האנגלית: כמה פוטנציאל יש, ברגע שבו יוצאים טיפה מהשמרנות.
האם הלקח הזה באמת נלמד? כנראה שלא ממש, כי בהארכה - אחרי שאנגליה כבשה את ה-1:2, המאמן הוציא את שני שחקני הזהב שלו, קיין ובלינגהאם, במטרה להכניס עוד קשר אחורי ועוד בלם. במקום להשאיר לפחות אחד מהם על המגרש, כדי לתת את השלישי ולגמור את הסיפור, הוא שוב היה צריך להתפלל שאיזה כדור תועה של הסלובקים לא ייכנס. ובכל זאת, הלוואי וסאות`גייט ינצל את המשחק - ואת הנס הזה שקרה לו, כדי להבין שאנגליה לא תצליח עם הכדורגל הישן שלה. זה לא מתאים לנבחרת הזאת, וזה לא ראוי לדור השחקנים הזה.
מה שהכי בלט, במבט חיצוני על המשחק של אנגליה, הוא הלחץ. לא הפעולה, כמו המצב המנטלי. שחקני נבחרת אנגליה שיחקו, מהדקה הראשונה, עם משקולות מטורפות על הרגליים. וגם את זה צריך לזכור, כשמדברים על האיכות הנמוכה שהציגה הנבחרת עד כה. אנגליה היא מדינת כדורגל מאוד לחוצה, מדינה ש-58 שנה לא זכתה בשום דבר - וכל פעם מחדש מאמינה, ודורשת שהפעם "זה יבוא הביתה". לא פשוט לתפקד תחת מערך הציפיות הזה - וכנראה שבגלל זה שורה של שחקנים אדירים שצמחו בממלכה, מגארי ליניקר דרך פול גאסקוין ועד דייויד בקהאם או ויין רוני, לא הצליחו.
ג`וד בלינגהאם הוא שחקן מיוחד, בדיוק בגלל האומץ הזה - ללכת על המהלך הכי מסוכן, בדקה שבה אף אחד מסביבו לא להאמין, ולעשות את זה. זה מה שגרם לו לכבוש כל כך הרבה שערים מכריעים, כולל בקלאסיקו נגד ברצלונה, בתוספת הזמן. אבל זה בדיוק העניין: בלינגהאם הציב לעצמו רף גבוה. מאוד גבוה. וברף הזה, הוא ואנגליה יודעים, הוא יצטרך לעמוד - גם בשלבים הבאים.
וכך, למעשה ג`וד בלינגהאם כתב את העתיד. כי את המשחק המבאס של אנגליה, לא יזכרו. לא יזכרו את הפסים שלא הלכו, ואת שריקות הבוז בהפסקה ותוך כדי המחצית השנייה, את הביקורות ונחרות הבוז. יזכרו רגע אחד, גדול מהחיים - שער, שאיש בעולם שראה אותו לא ישכח. רגע שבו הוא הוכיח, תודה לאל, שהוא לא כמו כולם.
