1. בניגוד למה שתמיד אומרים ובדרך כלל גם נכון, לפעמים, רק לפעמים, דווקא יש מגיע בכדורגל. הנבחרת המהנה ביותר לצפייה ביורו 2024, ספרד, ניצחה 1:2 את היעילה אך המשמימה ביותר (טוב, אולי בתיקו עם אנגליה) בדרך לגמר חמישי בתולדותיה ושלישי בחמשת הטורנירים האחרונים. סביר להניח שבאופ"א לא היו יכולים לבקש חצי גמר טוב יותר לטורניר שאומנם התחיל נהדר, אך הרמה ירדה באופן עקבי החל מהסיבוב השלישי, אך אמש באליאנץ ארנה הם קיבלו את אחד המשחקים הכי טובים בטורניר (אחרי כמובן הרבע בין ספרד לגרמניה).
הרי אין אחד שלא יכול היה לתאר לעצמו את התסריט שלמרות הכדורגל האטרקטיבי של לואיס דה לה פואנטה, ההגנה היעילה ביותר בטורניר הייתה מצליחה לעשות את שלה, לשמור שוב על שער נקי, למצוא שוב את הרשת עם פנדל, עצמי או אפילו שער שדה ראשון, ולהמשיך לאט אבל בטוח לגמר נוסף. אלא שבמשחק הזה קיבלנו את ההפך המוחלט, ואולי כי הגמר הזה היה קרב בין שני קצוות רחוקים במיוחד.
אם המשחק בין ספרד לגרמניה היה בין שתי הנבחרות הכי אטרקטיביות בטורניר, הפעם קיבלנו מצד אחד את הנבחרת שכבשה הכי הרבה שערים, ומצד שני את זאת שהצליחה לשרוד 488 דקות בטורניר בלי לכבוש שער שדה משלה, חתיכת הישג בפני עצמו. נבחרת עטורת כוכבים שתלויה בקיליאן אמבפה אחד, וכשהוא לא מתפקד היא לא קיימת מבחינה התקפית, מול חבורה שאומנם לא מורכבת מהשמות הכי גדולים, אך בהחלט הפכה בטורניר הזה לשלם הגדול מסך חלקיו.
נבחרת שמלך השערים שלה הוא בכלל הקשר המחליף והצליחה להמשיך לשחק את הכדורגל המרהיב שלה גם בלי שלושה שחקני הרכב (דני קרבחאל, פדרי ורובין לה נורמן) לעומת אחת שלא משנה מי עולה מהספסל, הוא לא מצליח להביא את השינוי. באחת מי שטוב גם משחק, ובשנייה אפשר למצוא שחקנים כמו עוסמאן דמבלה, דאיו אופמקאנו ואחרים, שלא תמיד הצדיקו, בלשון המעטה, את הדקות שקיבלו. בקיצור, הבנתם את הרעיון.
2. וכמו הרבה דברים בעולם הזה, הכל מתחיל מהראש. מצד אחד, דידייה דשאן שבשנתו ה-12 בתפקיד כבר אפשר לראות את סימני השחיקה, לעומת לואיס דה לה פואנטה שנוגע בשמים בגיל 63, בקריירה שעד לפני עשור נראתה במבוי סתום. מלבד "מחלות" החזקת הכדור והמסירות הנצחיות שאותן ריפא המאמן הספרדי, הוא הצליח להביא ללה רוחה את היתרון הכי גדול שיכול להיות לנבחרת - קבוצתיות, נשק שהביא תארים גם לנבחרות פחות מוצלחות (ד"ש לאיטליה), על ידי כך שהצליח ליצור את התלכיד המושלם גם עם שחקנים שגרמו לרמת גבה כמו פביאן רואיס, מארק קוקורייה ועוד.
בשבוע שעבר, ליאונל סקאלוני הפתיע את התקשורת כשסיפר שהמרצה שלו בקורס המאמנים ב-2017 היה לא אחר מאשר דה לה פואנטה. "הוא עזר לנו המון, הוא אדם גדול", סיפר עליו אלוף העולם הארגנטינאי. "הדרך שבה הוא מתבטא, ההתנהלות שלו ואיך שהשחקנים משחקים עבורו היא תענוג". סקאלוני, שצעיר מהמורה הספרדי שלו בכמעט שני עשורים, הפך בעצמו את ארגנטינה למכונה שפועלת בסנכרון מרשים. אז מה הפלא ששתי הנבחרות האחרונות שהכי הרשימו בטורנירים האחרונים נגד הקיר של דשאן הן ארגנטינה וספרד?
3. לדשאן יש זכויות רבות בנבחרת צרפת. מי שהניף כקפטן את גביע העולם ב-1998 ואת היורו שנתיים לאחר מכן, חזר כמאמן ב-2012 והצליח לשקם נבחרת מפורקת מקצועית, חברתית ומנטלית, אך מלאה בטונות של כישרון, ולהביא אותה לשני גמרי מונדיאל וזכייה אחת, גמר יורו, וגם זכייה בליגת האומות. גם אם הכדורגל האטרקטיבי לא תמיד היה שם, רוב הזמן התוצאות כן. אלא שביורו הזה, נראה שמשהו נסדק.
עם דור מוכשר שמאמנים אחרים יכולים היו רק לחלום עליו, צרפת אומנם השיגה את התוצאות, ואומנם הציגה את ההגנה הטובה בטורניר, אך פשוט נראתה רע, דבר שעורר ביקורות גם במדינה עצמה. לא מעט קיבעון בבחירת ההרכבים, לעומת דקות מעטות מדי לשחקנים כמו בראדלי ברקולה או אדוארדו קמבאינגה, שכן הצליחו להפיח חיים אצל הכחולים. ודשאן? אותו נראה היה שזה לא ממש מרגש, ובמסיבות העיתונאים הוא הגיב לביקורות בביטול: "מי שלא נהנה יכול להעביר ערוץ". אלא שעכשיו, דווקא הוא זה שיראה את הגמר בטלוויזיה.
אלא שלא ממש מדובר בתקדים בכדורגל הנבחרות. רק בעשור ראינו תהליך דומה שקורה לשני אלופי עולם אחרים - ויסנטה דל בוסקה בספרד ויואכים לב בגרמניה. באופן טבעי, ההישגים של השניים העניקו להם חסינות, למרות לא מעט ביקורות, אך רצף מונדיאל ויורו רעים של כל אחד הספיקו להתאחדויות כדי להיפרד מהשניים. בצרפת נמצאים כעת בצומת דרכים דומה. חוזהו של דשאן אומנם הוארך עד 2026 לאחר שהיה במרחק דו קרב פנדלים בקטאר מזכייה במונדיאל נוסף, אך אולי טוב יעשו בהתאחדות הצרפתית אם ילמדו מהשכנות ממזרח ומערב ולא יחכו לטורניר רע נוסף כדי לבצע שינוי על הקווים. מה שבטוח, חברו של דשאן לאותה נבחרת של 98 - זינדין זידאן, יעקוב בעניין.
4. ואי אפשר לדבר על האכזבה מצרפת בלי להזכיר את הקפטן שלה. קיליאן אמבפה הגיע לטורניר בגרמניה אולי ככוכב הכי גדול שלו וסיים אותו במה שהוא עצמו הגדיר: "כישלון, לא הייתי טוב, ועכשיו אני הולך הביתה". זה התחיל עם אותה פציעה בא נגד אוסטריה והמשיך עם סאגת המסכה שספק היוותה תירוץ ליכולת לא טובה ושער בפנדל. נגד צרפת, נראה שאמבפה הסיר את המסכה לא רק מעצמו - אלא מכל הנבחרת הצרפתית והראה שזה פשוט לא מספיק, גם אם זה התחיל עם בישול מבטיח לרנדל קולו-מואני בדקה השמינית.
על אף שאגף שמאל הוא המועדף על אמבפה, ביורו הזה הוא פשוט לא הצליח למצוא את עצמו וסיים אותו עם לא פחות מ-23 בעיטות לשער בלי לכבוש אפילו שער שדה אחד - הכי הרבה לשחקן מאז דקו ביורו 2004 (24), והביקורות בצרפת לא מפסיקות לזרום. אין ספק שלא זו היכולת שאמבפה רצה להביא איתו לגרמניה, ובטח לא הטורניר שאחריו רצה להגיע למועדון התובעני בעולם שאליו יצטרף בקרוב מאוד - ריאל מדריד.
ביום שלישי הבא זה סוף סוף יקרה - קיליאן אמבפה יוצג בטקס נוצץ שאולי טרם נראה כמוהו בסנטיאגו ברנבאו וילבש לראשונה את החולצה הלבנה. אלא שבניגוד לעבר, אז היה יכול לנחות במדריד כמושיע, הפעם הוא מגיע לקבוצה שאומנם מעמדו בה ככוכב מובטח, אך עם לא מעט ציפיות וסגל עמוס באלופי אירופה, ואולי אפילו בזוכה ביורו אם ספרד של דני קרבחאל או אנגליה של ג`וד בלינגהאם יילכו עד הסוף. אין ספק שלא מעט לחץ יהיה על הכתפיים של הכוכב בן ה-25, אך הוא יהיה חייב להשאיר מאחוריו את הכישלון ביורו. אחרת, הוא יגלה מהר מאוד שהתקשורת בספרד יודעת לקטול לא פחות מזו בארצו.
