בעידן שכל כולו מספרים מצד אחד ורצון לרגש מהצד השני, ספרי ההיסטוריה נכתבים מחדש מול עינינו. זה קרה גם בגמר היורו האחרון, בו לראשונה שני שחקנים מתחת לגיל 20 פתחו אחד מול השני (קובי מאיינו מול לאמין ימאל). ניקו וויליאמס הפך לאדם השני הכי צעיר שמבקיע בגמר היורו, בזמן שקול פאלמר שהבקיע אחריו הפך לאדם השלישי הכי צעיר שעושה את זה.
מעבר אליהם, ראינו על הדשא את את בוקאיו סאקה בן ה-22, ג`וד בלינגהאם בן ה-21 ואת פיל פודן ומארק גוהיי בני ה-24. בספרד, מעבר לוויליאמס וימאל, כנראה היינו מקבלים גם את פדרי (21) ופאבלו גאבי (19) אם הם היו כשירים בקישור. המגמה לא נעצרת שם. צ`אבי סימונס בן ה-21 העלה את הולנד ליתרון בחצי גמר היורו. אורליאן טשואמני בן ה-24, אדוארדו קמבאינגה בן ה-21 ודאיוט אופקאמנו, קשיש בן 25, בלטו בנבחרת צרפת.
ריאל מדריד זכתה בליגת האלופות בהובלת ויניסיוס בן ה-24 ורודריגו בן ה-23, שמשחקים כבר שנים. בצד השני הייתה דורטמונד של ג`יידון סאנצ`ו, גם בן 24. מלך השערים של הפרמייר ליג הוא ארלינג הולאנד, יליד יולי 2000. הוא נשאר מחוץ לנבחרת העונה של ליגת האלופות, בשונה מיאן מאטסן בן ה-22 או ויטיניה בן ה-24. חוליאן אלבארס ורסמוס הוילונד, עוד שני שחקנים שנולדו במאה ה-21, הבקיעו חמישה שערים בליגת האלופות העונה. הרשימה מתארכת יותר ויותר, אבל המסקנה ברורה – הכדורגל הופך לענף צעיר יותר אז מה השתנה?
עיניים בכל מקום
קודם כל, מערכות הסקאוטינג והאימון בגילאים הצעירים השתפרו. קבוצות הבינו שהדרך הטובה ביותר לייצר כסף היא למכור שחקנים ברווח, או לפתח אותם עד לרמה שבה הם מזוהים עם המועדון ומייצרים הכנסות. קבוצות השקיעו ומשקיעות לא מעט באקדמיות שלהן, מצד אחד, ומצד שני מחתימות שחקנים בגילאים צעירים יותר.
ריאל מדריד שילמה 46 מיליון יורו על ויניסיוס בגיל 17, 35 מיליון שיכולים להגיע ל-60 על אנדריק ו-20 מיליון על ארדה גולר בן ה-18. יונייטד שילמה 74 מיליון יורו על רסמוס הוילונד (20), צ`לסי 62 מיליון על רומאו לאביה בן (19), ברצלונה 40 מיליון על ויטור רוקה בן ה-18 וטוטנאם 41.25 מיליון על ארצ`י גריי, גם כן בן 18. קבוצות מוכנות לשפוך הון על שחקנים אחרי חצי עונה או עונה טובה בבוגרים, כזאת שהראתה שהם לא רק שחקנים עם יתרון פיזי על השאר בנערים. זאת כמובן לא מגמה חדשה.
הסבר אחר, ציני יותר ואולי מדויק יותר, הוא ההסבר הכלכלי. חוקי השכר בליגה הספרדית והרגולציה הפיננסית בפרמייר ליג (ה-PSR) הובילו לכך שקבוצות לא יכולות לחרוג בקלות מהחוקים בדומה לשנים קודמות, ובליגה האנגלית ראינו השנה הורדת נקודות של ממש לאברטון ונוטינגהאם פורסט. קבוצות כמו צ`לסי, אסטון וילה וניוקאסל העשירה נאלצו למכור שחקנים כדי לעמוד בחוקים האלה, גם כשהכיסים שלהן היו עמוקים מספיק.
ברגע שהרבה יותר קשה לקנות שחקנים, ושכל קנייה רעה יכולה לחסום את ההעברות האחרות, קבוצות יהמרו פחות ויעדיפו לתת צ`אנסים לשחקנים שמגיעים מבפנים או כאלה שתוך זמן קצר יהיו שווים יותר מהסכום בו הם נקנו בפועל. ברגע שקריסטל פאלאס, למשל, נותנת לשחקן כמו אדם וורטון בן ה-20 מהצ`מפיונשיפ דקות, היא יכולה להרוויח שחקן מבלי להשקיע סכום גדול. קבוצות אמנם לא יכולות לבזבז הרבה כסף, מה שמקפיא את שוק ההעברות, אבל הן יכולות לפתח שחקנים.
כמה זמן זה יחזיק?
השאלה הקשה היא ההשפעה על השחקנים. גם המוצלחים ביותר שהתחילו כבני נוער, גארת` בייל או וויין רוני, לא זכו לקריירה ארוכה במיוחד. בייל התמודד עם פציעות לכל אורך הקריירה ולא היה שחקן משמעותי לאחר יום הולדתו ה-31 והעונה בה הושאל לטוטנהאם. וויין רוני בן ה-33 שיחק ב-DC יונייטד, רחוק ממה שמסי או רונאלדו עשו בגילאים האלה. שניהם התמודדו עם ביקורת על המקצוענות שלהם, על הגישה לכדורגל והסתבכו בבעיות שונות.
כמות משחקי הכדורגל עולה משנה לשנה. שחקנים צעירים, כאלה שלא סיימו להתפתח, מקבלים כמות משוגעת של דקות. לאמין ימאל, בשנה בה השיג את תעודת הבגרות שלו, שיחק 3,850 דקות של כדורגל. מעל 64 שעות במשחקים רשמיים, לא כולל אימונים, טיסות וכל דבר אחר. יש רשימה ארוכה של שחקני ברצלונה שהתמודדו עם אותן פציעות, בראשן פדרי ששיחק כמות מגוחכת של משחקים בשנת הפריצה שלו ולא שב מאז להיות אותו שחקן או שחקן שמצליח להישאר תקופה ממושכת על הדשא.
רפואת הספורט אמנם מתקדמת בקצב מסחרר, ופציעות שבעבר היו מסיימות קריירה היום מובילות לחזרה למגרשים בסופו של דבר, אך לא ברור האם היא מתקדמת בקצב מהיר מספיק יחד עם העלייה החדה בכמות המשחקים ובפעולות אותן שחקני כדורגל נדרשים לעשות על הדשא. ויניסיוס ורודריגו, החלוצים של ריאל בעונה החולפת, כיסו כמות שטח אסטרונומית בהשוואה לפיליפו אינאזגי או אנדריי שבצ`נקו.
התחום המשמעותי ביותר הוא אולי התחום בו ההתקדמות יותר מורכבת מציוד טכנולוגי כזה או אחר, רפואת הספורט הנפשית. שחקנים שמשחקים מגיל 16 או 17 רגילים להיות שנה אחרי שנה תחת אור הזרקורים ותחת מיליונים שמצפים שהם יבקיעו שלושער בכל פעם שהם עולים על כר הדשא. במקרה של בייל ושל ניימאר, שפרצו בגיל מאוד צעיר ועשו שנים יפות במי שהיו בזמנו שני המועדונים הגדולים בעולם, היה אפשר להרגיש בקלות מתי נמאס להם.
אותו גורל עלול להיות גם בעתידם של ימאל, מאיינו, ג`וד בלינגהאם (שעבר לדורטמונד בגיל 17 ושיחק מאז בליגת האלופות), ויניסיוס, רודריגו, הולאנד ועוד. שחיקה נפשית היא דבר שאסור לזלזל בו, בטח במקרה של מי שעלו לגדולה בגיל כל כך צעיר. יחד עם כל הבעיות השונות של כדורגלנים, כולל הגזענות המכוערת בה נתקל ויניסיוס ורלוונטית כמעט לכל המוזכרים בכתבה הזאת, יכול להיות שהקריירות המבטיחות האלה, גם אם יהיו מוצלחות, יהיו קצרות בהרבה ממה שאנחנו חושבים כרגע.
