יש לכדורגל נבחרות את הקסם שלו. בשונה מהזדהות עם קבוצה, בין אם בארץ או בחו"ל, בכדורגל נבחרות אין לך ברירה כל כך. כולנו ישראלים. כל היוונים יוונים. כל הפורטוגלים פורטוגלים. לא משנה מה עמדותיך הפוליטיות או הרגש הלאומי, בסוף הנבחרת שלך מייצגת אותך. אין לך ברירה, וגם לשחקנים (לפחות מהרגע שהם שמים את המדים הלאומיים) אין ברירה.
זה הופך את הנבחרת להתבטאות מעניינת במיוחד של הלאום. לא חסרות נבחרות שהגיעו להישגים גדולים בזמן שהמדינה מפורקת, כמו נבחרת יוגוסלביה בשלהי קיום המדינה עצמה, או נבחרות שהתאחדו ושיתפו פעולה בזמן שהמצב לא ברור. נבחרת ספרד זכתה פעמיים ביורו ופעם אחת במונדיאל בזמן שאלונסו הבאסקי, פיקה הקטאלני וקסיאס המדרידאי שיחקו זה לצד זה, וכשהמדינה כה מפולגת שלהמנון הלאומי שלה אין מילים.
זהו גם הסיפור של נבחרת גיאורגיה. מצד אחד, אומה שעלתה לראשונה בתולדותיה ליורו. אומה שנהנית מהשחקן הגדול ביותר שלה אי פעם, חביצ`ה קרבצאחליה, שמגיע אחרי עונה לא זוהרת אבל רוצה להתעלות במדים הלאומיים. בעולם מושלם היינו מקבלים סיפורים בסגנון איסלנד 2016, על רבבות גרוזינים ששוטפים את ברלין. הסיפור של הגיאורגים קצת שונה.
הג`ווארוֹסנבי, הצלבנים, יפגשו הערב את נבחרת טורקיה למשחק הראשון שלהם ביורו. הם יעשו את זה בזמן שהמדינה קרועה בקשר לחקיקה פרו-רוסית, עם הפגנות ענק. בעוד שמונה ימים מהיום הם יפגשו את פורטוגל, מועמדת לזכייה, במשחק שיכול להיות משמעותי לשתי הנבחרות. לא בטוח שזה יהיה במרכז סדר היום של המדינה.
הסיפור הזה מתחיל ב-2008, כשרוסיה פלשה לגיאורגיה במה שיצר 115 אלף פליטים גיאורגים. המלחמה הסתיימה, כשמערכת היחסים בין הצדדים עכורה עד היום. לאחרונה הממשלה שם העבירה את "החוק הרוסי" חרף מחאות ענק, כשהחוק הזה מעלה סימני שאלה בקשר לחופש התקשורת במדינה, הקרבה לרוסיה והתמיכה הבינלאומית. הנשיא עצמו מתנגד לחוק שמעבירה מפלגת השלטון במה שיצר מחאות ענק, גדולות אפילו יותר ממה שראינו בישראל בשנה האחרונה.
המתנגדים לחוק טוענים שהוא יאפשר מעצר של אקטיבסטים שמתנגדים לשלטון ועלול להפוך את גיאורגיה למדינת חסות של הרוסים, במה שהוביל למחאות אלימות שכללו פצועים ועצורים רבים. הממשלה עצמה טוענת שזה "חוק שימנע כניסת השפעות זרות לפוליטיקה", במה שנועד להרחיק את המערב. אף התפתחה קטטה פיזית בפרלמנט של המדינה, וטרם ברור האם החוק יאושר באופן מלא בסופו של דבר, כשהוא נתפס כחוק אנטי-דמוקרטי שיחזק את מפלגת השלטון הפופוליסטית הימנית.
בתוך כל הבלאגן הזה, יש את נבחרת הכדורגל. חביצ`ה משחק בנאפולי שבאיטליה. ג`ורג` מיקודזה, אחד השחקנים המבטיחים בטורניר, במץ שבצרפת. יש שחקנים מ-17 ליגות שונות בנבחרת, מהליגה הסעודית עד אוקראינה (שחטאר דונייצק), ה-MLS והליגה האנגלית השנייה. כל אלה, והמאמן הצרפתי ווילי סנגול, יצטרכו לנווט בין הפילוג הלאומי.
נשאר בחדר ההלבשה?
שר ההגנה הגיאורגי לשעבר אירקלי אלסנייה אמר ש"זה צעד שעשוי להיות קריטי. מיליונים יצאו לחגוג ברחובות את ההעפלה ההיסטורית ליורו ועכשיו השחקנים מתנגדים לזה". החוק עבר בסופו של דבר בבית הנבחרים הגיאורגי, כשראש הממשלה הנוכחי אמר שהוא לא הולך לוותר.
העלייה ליורו הייתה רגע גדול מאוד. מאות אלפים חגגו ברחובות והממשלה אף הגדילה כשהוציאה בול מיוחד. משחק העלייה של הנבחרת זכה לרייטינג גבוה מ-60%, שיא לכל תוכנית טלוויזיה אי פעם במדינה. הממשל אף העניק לשחקנים ולמאמנים את מדליית הכבוד הגיאורגית. במדינה מאמינים שמעל מיליון אנשים יצפו בכל אחד ואחד מהמשחקים ביורו הקרוב.
"אנשים חיכו לזה במשך עשורים. זה רגע עצום לכל המדינה. אנשים חגגו ורקדו ביחד ברחובות", אמר מאמן הנבחרת ווילי סניול באפריל. "לא אשכח את זה לעולם". באותו חודש, השחקנים הלכו להפגין נגד הממשלה. השחקנים נערצים במדינה ונמנים על עשיריה. בלי הקשרים הגיאורגים עם אירופה, כנראה, הם לא היו מצליחים לצאת ממנה.
במקרה של רובם, כנראה, זאת גם ההזדמנות האחרונה לשחק ביורו. הצלבנים עלו ליורו אחרי שניצחו את בולגריה, צפון מקדוניה, גיברלטר, לוקסמבורג ויוון (בפנדלים) הודות לליגת האומות. במוקדמות עצמן הנבחרת היחידה אותה ניצחו היא קפריסין, כשהם סיימו עם 8 נקודות בלבד. הניצחון באומות הביא איתו עליית דרג, וקשה לראות את אותו צירוף מקרים גם ביורו 2028, למרות ההתקדמות של הנבחרות הצעירות במדינה.
לכן זה מציב את הגיאורגים בעמדה מוזרה. מצד אחד בהזדמנות היסטורית לאחד את המדינה, מצד שני מייצגים ממשלה לה הם מתנגדים. ראש הממשלה הגיאורגי אירקלי גריבשווילי טען שהתגייסותם למחאה היא "ניסיון שפל של האופוזיציה", אבל גיבה את הספורטאים עצמם וטען שהאופוזיציה מורכבת מאנשים שקראו לקרבצחאליה ולשחקן הכדורסל טוקו שנגליה בוגדים לפני מספר שנים. לא בטוח שהשחקנים עצמם מעוניינים באותו חיבוק.
לכן המשחקים הקרובים הופכים למעניינים במיוחד, כשכל העולם יסתכל גם על נבחרת גיאורגיה, למרות שסיכוייה לעבור את שלב הבתים נחשבים לקלושים. ייתכן שנראה מחאה דומה למה שהאיראנים עשו במונדיאל האחרון, בשיאה של מחאת החיג`אב, כשחלק מהשחקנים אף לא שרו את ההמנון. גם אם ראש ממשלת גיאורגיה, אירקלי קובחידזה, טוען שאין להם דעה משל עצמם ושהם משתתפים במחאות רק מתוך לחץ של המתנגדים לשלטונו.
26 הגיאורגים שיעלו הערב לכר הדשא יתמודדו עם הדיסוננס הגדול בין היותם שחקני הנבחרת להיותם בני אדם עם דעות ומחשבות משל עצמם. ייתכן שכל צעד שלהם ילווה בביקורת, בין אם מצד ראש הממשלה קובחידזה, מצד האופוזיציה, מצד המערב או אפילו מצד אופ"א. המעשה היחיד שלהם שיזכה לתמיכה יוצאת דופן מצד הציבור הגיאורגי השסוע, כנראה, יהיה לנצח.
