בערך באמצע המחצית השנייה של אנגליה - סלובניה בקלן אמש, עברה מצלמת הבמאי לסיור מוכר אצל היציעים הגדושים והצבעוניים. עדשתו התמקדה בילד עב מידות כבן 10, עטוי מכף רגל עד ראש בתלבושת הססגונית הכחולה של נבחרת סלובניה אהובתו. התמונות הוקרנו גם על המסך הגדול באיצטדיון, והילד זיהה לפתע שהוא גיבור הפריים.
התגובה שלו יכולה להפוך לתמונת היורו. הוא התרומם מכסאו, חייך מקלן עד לובליאנה, ואז הניף ידיים באוויר ותוך כדי תנועה קדימה ואחורה – הכל באלגנטיות ובעדינות - החל לשאוג "מאמא, מאמא, מאמא, אני כאן". זו היתה תזכורת מרעננת לאהבת המשחק וחיבורו הרגשי מרחיק הלכת, שבו כה נעים לחזות.
זו הייתה תמונה מעודדת. מרגשת. מה שאי אפשר לומר על מה שהתחולל מתחתיה על כר הדשא. זו הייתה תמונה אנושית, מלאת חדווה ואופטימיות. היא הייתה הדבר היחיד שנצרב אצלי מעוד ערב עגום משהו של נבחרת אנגליה.
ואם כבר אנגליה, אז הנה חידה קלה. מה המשותף לנבחרות היורו הבאות: טורקיה, פורטוגל, גרמניה, ספרד, רומניה, אוסטריה, הולנד, איטליה, אלבניה, שווייץ וקרואטיה? ובכן, כל אחת מתריסר הנבחרות הללו כבשה בטורניר יותר שערים מנבחרת אנגליה. אבל ההמחשה נמצאת בסעיף ב` של החידון.
מה משותף ומיוחד לארבעת הכדורגלנים הבאים: ג`מאל מוסיאלה (גרמניה), קודי גאקפו (הולנד), ניקלאס פולקרוג (גרמניה) ואיוון שראנץ (סלובקיה)? תשובה: חרף התפוקה הצנועה שלהם (2 שערים בלבד לאיש), כל אחד מהם הבקיע עד כה מספר זהה של שערים כמו כל נבחרת אנגליה.
אי אפשר להאשים רק את האנגלים בסוגיית הפוריות. בכל משחקי הבית המוקדם הזה הובקעו שבעה שערים בלבד, ודנמרק וסלובניה דילגו אל בין 16 האחרונות עם 3 נקודות ובלי ניצחון. אנגליה לפחות רשמה ניצחון אחד, על סרביה. זה היה משחק רע, עם שער מזליקי של ג`וד בלינגהאם, אבל הוא זה שהעניק לאנגלים את פסגת הבית – ושום דבר אחר לא ייזכר.
השאלה היא מה כן ייזכר, והתשובה היא שחבר המושבעים ממתין בקוצר רוח לראיות הבאות. האם אנגליה תתגלה לפתע כמי שהשתמשה בשלב הבתים לחימום, ועכשיו נדלקים מנועי ההמראה שלה בעוצמת שיא? בדרך כלל לא היו לאנגליה שינויי הילוך חדים תוך כדי תחרות. ביורו האחרון היא הגיעה לגמר על גבי יכולת ממוצעת מצויינת. גם במונדיאל 2018 היא העפילה לחצי הגמר באושר ובכושר. אבל בטורנירים בהם צלעה אנגליה ומעדה שוב ושוב – היא הראתה פחות או יותר סימנים של שבר כלי בהתהוות מהרגע הראשון.
ועכשיו איטליה שוב חולמת. ALL THE LEAVES ARE BROWN וגם הפעם יש לה רק 3 נק`, והן הספיקו בכל זאת להעפלה. אז האם ההיסטוריה חוזרת? רגע רגע, פרט לאיטליה יש הפעם טוענות נוספות לבעלות על תסריט "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא". הנה, סלובניה ודנמרק. הן העפילו תוך חיקוי איטלקי מושלם – שלוש פעמים שיוויון. והונגריה אולי תעפיל עם ניצחון אחד וזהו.
ולכן גם אנגליה. אמנם אין לה את הנתונים הבסיסיים (שלוש נקודות ו/או תיקו ותו לא), אבל מכיוון שמימוש הפוטנציאל שלה היה יותר קרוב לציון 0 מאשר ל-3 – היא רשאית להשתמש בכל התיסכול, הביקורות וחשבון הנפש, כקרש קפיצה אל מי שהיא הייתה אמורה להיות.
בעבור זה יזדקק המנג`ר שלה להשתלת טיפה ריענון וקורטוב השראה. במקום להתעסק כל הזמן במרכז השדה הלכאורה פגום שלו ("לא התגברנו עדיין על חסרונו של קלווין פיליפס", אמר המנג`ר והותיר אומה שלמה פעורת פה ומגחכת), ולבכות את מר גורלו בבחירת פרטנר לדקלאן רייס (טרנט אלכסנדר ארנולד וקונור גאלאגר שבינתיים לא הביאו את הסחורה הנחוצה),
אולי יעזור ל-3 האריות אם סאות`גייט ייתן הרכב ואשראי לקול פאלמר, קובי מאיינו ואנתוני גורדון, יאפשר לפיל פודן להשפיע בראש ובראשונה מימין, ויורה לשחקנים לירות.
15 שערים בבעיטות מחוץ לרחבה נכבשו ביורו עד עתה (שיא), אבל האנגלים מסרבים משום מה להכיר בטקטיקה הזו, או שנעדרו מהשיעור הספציפי הזה. בעיטה מטווח רחוק היא פריט לאספנים בנבחרת הזו, ושינוי יכול להיות מבורך.
סאות`גייט צריך גם לערוך את שיחת חייו עם ג`וד בלינגהאם. הכוכב ואיש המפתח של אנגליה הלך לאיבוד ומנסה למצוא את דרכו במבוך תוך כדי שהוא גם מתעייף וגם מאבד מוטיבציה. בלי בלינגהאם במיטבו – אנגליה לא תזכה בשום דבר. המשחק הבא שלה הוא צומת. אין אפשרויות תיקון. אבל לפחות היא שם.
בינתיים לפחות יכול גם ילד אנגלי להתלבש יפה, ולהצטרף לחברו הסלובני בזעקת "מאמא, מאמא, מאמא, אנחנו כאן".
סוף
