שאומרים "ספורט" בסלובניה, אף פעם לא ממש דיברו על כדורגל. בטח לא בשנים האחרונות, כאשר הסלובני המפורסם בעולם הוא דווקא כדורסלן - אחד, לוקה דונצ`יץ`. אבל בתוך הכדורגל הסלובני, ובתוך הנבחרת הלאומית - שתחזור השנה ליורו, אחרי 24 שנות היעדרות - מסתתר סיפור שלכל הפחות ראוי לכבוד הזה. הוא לא דומה להתפוצצות המטאורית של דונצ`יץ`, אבל אולי דווקא בגלל שהוא מלא בעליות וירידות - שווה לאהוב אותו יותר.
בתחילת שנת 2020, יוסיפ איליצ`יץ` נראה לכולם כמו סיפור קלאסי של כדורגלן בעלייה. ילד שנולד בבוסניה והחל לשחק כדורגל בסלובניה, במסלול הברור - מקבוצה קטנה, בוניפיקה, ששיחקה בליגה השנייה; עבור באינטרבלוק, שכבר שיחקה בליגה הראשונה. אבל אז, התגלה הקושי הראשון בסיפור שלנו. אחרי שאינטרבלוק ירדה לליגת המשנה בסוף עונת 2009/10, כשהיה רק בן 21, איליצ`יץ` כבר חשב לפרוש מכדורגל. הוא תכנן לעבור ולשחק קט רגל בתור חובבן, למצוא עבודה קבועה ולהתרחק מהמשחק.
מי שהציל אותו היה אחד מגדולי הכדורגלנים הסלובנים, זלאטקו זאהוביץ`. האגדה הסלובנית התקשרה לאיליצ`יץ`, והציע לו לחתום במאריבור, שם הוא שימש כמנהל המקצועי. החלוץ קיבל החלטה משנת חיים ואמר כן. בעונה שלאחר מכן, איליצ`יץ` כבש בסיבובי המוקדמות של הליגה האירופית נגד היברניאן, ולאחר מכן נגד פאלרמו האיטלקית. שם, נפתח לו השער לשגשוג אמיתי. בתום המשחקים עם פאלרמו, הקבוצה בוורוד החליטה שהיא הולכת עליו. הם שילמו 2.3 מיליון יורו למאריבור, ומשם - הדרך נפתחה.
מהר מאוד, הוא הרגיש בפאלרמו כמו בבית. במשחק השני אחרי הופעת הבכורה, הוא כבר כבש שער נגד אינטר. אחר כך נגד יובנטוס. הוא התאהב במועדון, שהתאהב בו בחזרה - ובסיום אותה עונה הוא חתם על חוזה חדש לארבע שנים. שנתיים אחר כך, הגיעה פיורנטינה והציעה עליו 9 מיליון יורו. גם שם, הקדנציה האיטלקית הפכה להצלחה מסחררת. בעונת 2015/16 הוא סיים כמלך השערים של הקבוצה, ביחד עם מריו גומז. איליצ`יץ` הפך לשם דבר באיטליה, כשהתחנה הבאה שלו ברשימה היתה אטאלנטה - עם המאמן ג`אן פיירו גאספריני.
Josip Iličić returned to international football for the first time since 2021 with Slovenia on Tuesday after suffering from mental health issues.
— B/R Football (@brfootball) June 5, 2024
He subbed on and scored within four minutes ️ pic.twitter.com/FMADsyb9WW
עונת 2018/19 שלו באטאלנטה נראתה כמו התגשמות כל החלומות; הסלובני לא הפסיק להבקיע, הקבוצה סיימה את העונה במקום השלישי - והעפילה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים בליגת האלופות. איליצ`יץ` אפילו הופיע בנבחרת העונה של הליגה. זה הרגיש כמו מטאור, ובעונה לאחר מכן זה הגיע לשיא של ממש - במשחק שמינית גמר ליגת האלופות נגד ולנסיה במסטאייה, הוא כבש ארבעה שערים במשחק אחד! אבל את המשחק הזה, כידוע, לא יזכרו בגלל המשחק הזה - אלא בגלל המשחק הראשון, בסאן סירו.
כן, הגענו למרץ 2020. חודש שכל בני האדם על כדור הארץ לא רוצים לזכור, ומעדיפים לשכוח. וכנראה שלא היה מקום טראגי יותר עבור נגיף הקורונה מאשר העיר ברגאמו - העיר שממנה באה אטאלנטה. המשחק בוולנסיה התקיים ללא קהל, לא מעט בגלל המשחק הראשון בין הקבוצות - שנודע בתור "משחק הקורונה", שנחשב ליום שבו נדבקו אלפי אוהדי כדורגל שישבו ביחד ביציעי האצטדיון המילאנזי. ברגאמו הפכה למוקד עולמי של הנגיף, עיר שאיבדה בשבועות ספורים כמויות בלתי נתפסות של חיי אדם.
וזה הגיע גם לאיליצ`יץ`. הסלובני, שנשאר בברגאמו בגלל הגבלות הטיסה, היה רחוק ממשפחתו - ועוד יותר חמור מכך, היה צריך לראות בכל בוקר את המשאיות הצבאיות אוספות את הגופות אל מחוץ לעיר. זה החזיר אותו אחורה, אל התקופה שבה משפחתו נאלצה לעזוב את בוסניה בגלל המלחמה. שם החל הדיכאון של איליצ`יץ`.
בקיץ 2020, מיד לאחר שנפתחו השערים - החלוץ חזר מיידית לסלובניה, שם הוא זכה לטיפול פסיכולוגי. בשלב ראשון, נראה שהוא יוצא מזה - הוא חזר לאיטליה, ואפילו חזר לשחק כדורגל באטאלנטה. אבל זה היה רק פיתרון זמני. מהר מאוד, האפלה חזרה - ואיליצ`יץ` הבין שכדאי לעשות לזה סוף. ב-31 לאוגוסט, 2022, הוא החליט לסיים את חוזהו במועדון בהסכמה הדדית. הקריירה נעצרה, הוא חזר שוב לסלובניה - והפעם הבין שזה הזמן לקחת את הדברים יותר לאט.
חודשיים לאחר מכן, אותה מאריבור שהצילה לו את הקריירה ב-2010, חזרה ודפקה בדלת. הפעם, היא לא הציעה לו תהילה - אלא שיקום. תהליך איטי שבו איליצ`יץ` פשוט יחזור לשחק. והוא אכן חזר. חודש לאחר שחתם, ב-6 בנובמבר, הוא חזר לשחק במסגרת הניצחון של מאריבור 1:5 על מורה בבית. הוא אפילו כבש את השער האחרון במשחק, בפנדל.
בעונה החולפת, 2023/24, איליצ`יץ` החל לחזור וליהנות: הוא כבר לא היה הכובש הבלתי ניתן לעצירה שהיה פעם (בכל זאת, הוא היה בן 36), אבל הוא סיים עונה עם 8 שערים ו-11 בישולים בליגה הסלובנית - מספרים שלא כדאי לזלזל בהם, בטח אחרי הפסקה כל כך ארוכה מהמשחק. ומי שהתרשם מאוד מהחזרה של איליצ`יץ` היה מאמן הנבחרת, מתיאש קק.
בצעד לא שגרתי, הוא החליט לזמן אותו לסגל הנבחרת המורחב לקראת אליפות אירופה. מקומו של איליצ`יץ` לא היה מובטח בסגל, אבל רגע אחד הצליח לגרום לו - כמאמר קלישאת הכדורגל - "לקנות את עולמו". זה קרה במשחק ההכנה, ב-4 ביוני, נגד ארמניה. בדקה ה-63 של המשחק, הוא קיבל כדור עומק מפטאר סטויאנוביץ`, כדור שהלך ימינה. איליצ`יץ` החזיק בכדור, הטעה את הבלם, וירה פצצה עם כל הלב לחיבורים.
הוא כבר לא היה צעיר ונמרץ, על גופו היו כמה קילוגרמים עודפים, אבל באותו רגע - משהו במאור עיניו חזר. השמחה אחרי השער שלו היתה מופגנת, התפוצצות של שמחה - שהראתה בדיוק כמה הוא היה רעב לרגע הזה. כמה הוא חיכה לרגע שייתן לו תקווה. כשמתיאש קק נשאל אחרי המשחק על איליצ`יץ`, הוא ענה: "אני שמח לראות אותו נהנה שוב. הדרך שבה הוא חגג את השער אומרת עליו רבות. הוא מראה גישה נכונה באימונים, ויכול לתרום לנו מהניסיון שלו".
ובעיקר, המסע של איליצ`יץ` אל הגיהנום ובחזרה מלמד את כולנו כמה תמיד יש תקווה. כמה קל ליפול בקלות לאשליה שאומרת שהכל אבוד, ושום דבר לא יכול להשתנות לטובה. וכמה קשה לחפש בכל זאת את האור. בעזרת אנשים טובים, כוח רצון וסביבה תומכת - הוא הצליח לצאת מהמשבר הגדול של חייו, בחזרה אל המקום שאליו כל כדורגלן חולם להגיע; לטורניר גדול, עם הנבחרת שלו, בכושר שיא.
ומה שהכי מדהים בכל הסיפור? שאחרי כל המסע הארוך הזה, שכלל מחשבות על פרישה, קט רגל, שיחת טלפון פתאומית, נסיקה מטורפת, קריסה וחזרה - יכול להיות שהפרק הכי גדול בסיפור של איליצ`יץ` נכתב ברגעים אלה ממש, לפני המשחק של הסלובנים נגד דנמרק.
להתראות בפרק הבא.
