לא פשוט להיות ישראלי בחודשים האחרונים, ובתוך זה, וכמובן בפרופורציה המתבקשת, לא פשוט להיות אוהד ספורט ישראלי. בתוך אווירת "כל העולם נגדנו" ותחושת הבגידה מלא מעט מדינות, מגיע לו פתאום טורניר היורו, טורניר הכדורגל השני בחשיבותו בעולם (ולטעמי האישי האיכותי ביותר), ופתאום - לא כל כך פשוט להחליט בעד מי אנחנו. בעבר, רובנו כנראה היינו נגד ערבוב של פוליטיקה וספורט, אבל אחרי ה-7.10, החיבור הזה בלתי נמנע. אז עם קצת כעס, הומור ורצון לסגור חשבון - נצא למסע בו נגלה, את מי כדי לכם לאהוד ביורו הקרוב.
דגל אדום
ספרד - כחלק מהמהפך בכל מה שגדלנו עליו ואל שיאו נגיע בעתיד, אי אפשר שלא לפתוח עם המדינה שבמשך שנים, עשרות אם לא מאות אלפי אוהדי כדורגל ישראלים התחנכו על פיה. כולנו מכירים את הבדיחה על ילדי הבר מצווה שטסו לראות את ברצלונה, וגם ריאל מדריד זוכה לאהדה עצומה בציבור הישראלי, אבל צריך להגיד את זה - ספרד "בגדה" באהבה שקיבלה מאיתנו. המועדונים שמרו על שתיקה אחרי ה-7.10, הערים הבאסקיות, לא במפתיע, הביעו תמיכה מוחלטת במטרה הפלסטינית, בגמר ליגת האלופות לנשים שנערך בבילבאו, הונף שלט שמגנה את ישראל, והגדיל לעשות ראש הממשלה, פדרו סאנצ`ס, דמות עוינת למדינת ישראל עוד לפני המלחמה, שמיהר להכיר במדינה פלסטינית. אז ספרד, למרות הטיקי-טאקה, צ`אבי, אינייסטה, הראמבלס, החמון, השופינג בברצלונה והאוכל במדריד, ליורו הקרוב אתם איבדתם אותנו.
בלגיה - דור הזהב של הבלגים יצר לעצמו לא מעט אוהדים ברחבי העולם וגם בישראל, ולמרות שפישלה בכל טורניר גדול, אי אפשר היה שלא לחבב נבחרת בה משחקים בין היתר קווין דה בריינה, רומלו לוקאקו, ובעבר כמובן גם אדן הזאר, אבל בשנה האחרונה למדנו שהשוקולד הבלגי לא כל כך איכותי כפי שחשבנו. תקריות אנטישמיות למכביר, אווירה עוינת נגד יהודים, הפגנות פרו פלסטיניות, ופעילות מוגברת נגד ישראל גם בערוצים הרשמיים, כולל גינוי של מדינות שתומכות במדיניות הישראלית ותמיכה פומבית של ראש הממשלה, אלכסנדר דה קרו, בסנקציות נגד ישראל. הוא אמנם התפטר לפני מספר ימים בעקבות התוצאות של הבחירות לפרלמנט, אבל העובדה שהבלגים, העם שאחראי על כמה מהפשעים המחרידים ביותר שידועים לאנושות במסגרת הכיבוש בקונגו, הם אלה שהחליטו להטיף לנו מוסר, תגרום לנו להחזיק אצבעות שגם הפעם, היורו יסתיים במפח נפש גדול.
סלובניה - כן, לוקה דונצ`יץ` אולי גרם להרגיש ללא מעט חובבי ספורט בישראל כאילו בינינו לבין הסלובנים יש מינימום חיבור עמוק, לפחות בפן הספורטיבי, אבל המדינה החביבה מהבלקן הפנתה לנו עורף ובגדול. אחרי שהצטרפה לעתירה נגד ישראל בבית הדין בהאג, הגדילה לעשות ממשלת סלובניה כאשר הצטרפה להכרה במדינה פלסטינית. השגרירה שלהם זומנה לשיחת הבהרה, ואנחנו ננזוף בנבחרת שלהם במהלך הטורניר הקרוב. את לוקה אגב, אנחנו עדיין אוהבים.
טורקיה - בגלל המרמרה, ארדואן, שגיב יחזקאל, השלטים נגד ישראל, דגלי פלסטין בחגיגות של גלאטסראיי, ובאמת שלא צריך להמשיך. אנחנו נאחל להם שלא יעברו את שלב הבתים.
סקוטלנד - אני אפילו לא מתכוון להכביר במילים.
אנגליה - צריך להודות, יש לנו יחסים מורכבים עם האנגלים לאורך השנים, והם באו לידי ביטוי ביתר שאת אחרי ה-7.10. הפרמיירליג הפכה כנראה לליגה האהובה ביותר על הקהל הישראלי, אבל שתיקת המועדונים בממלכה (פרט לקריסטל פאלאס), הותירה תחושת בגידה אמיתית בקרב לא מעט חובבי כדורגל בישראל, חלקם לא סלחו עד כה. בהמשך, אפשר היה להבין שהמועדונים האנגלים פשוט החליטו להתחמק מכל עיסוק בנושא המלחמה בעזה, החלטה פחדנית בשעתו, אך כנראה לא כזאת שמגיעה מתוך אנטי מובנה לישראל. ההפגנות האנטשימיות הרבות בלונדון לא תרמו להרגשה, אך לזכות הבריטים נזכור את התמיכה החד משמעית של ממשלתם מיד אחרי ה-7.10, העזרה עם יירוט המתקפה האיראנית בחודש אפריל, ולא מעט קולות בתקשורת, הבולט בהם של פירס מורגן, שכן ידעו להביא את הצד הישראלי. זה לא היה מה שציפינו לאורך כל הדרך, אבל יכול היה להיות גרוע יותר.
צרפת - היחסים עם האומה הצרפתית ידעו עליות ומורדות לאורך השנים, וגם במהלך המלחמה האחרונה חווינו, ואנחנו עדיין חווים את זה. במובן הספורטיבי, כדורגלנים כמו ז`ול קונדה, ווסלי פופאנה, פול פוגבה ואיברהימה קונאטה הם מהקולות הבולטים בעד המטרה הפלסטינית, כאשר אי אפשר כמובן להתעלם מהכח המוסלמי העולה במדינה, ומהתמיכה בעזתים בין היתר במשחקים של מארסיי. בנושא העמדה הרשמית של המדינה, עמנואל מקרון מנסה להלך בין הטיפות, ולצד התמיכה הבלתי מסויגת שלו בישראל אחרי אירועי ה-7.10, כולל הודעה מרגשת בעברית ועמידה איתנה לצידנו בחודשים הראשונים, סיפק אמירות בעייתיות מאוד נגד התקיפות הישראליות בעזה, שהטילו ספק בזכות ישראל להגן על עצמה. לזכות הצרפתים, אנחנו נזכיר שלא מעט סקרים טוענים כי בציבור הכללי יש תמיכה גדולה בזכות של ישראל להגן על עצמה, וחוץ מזה, אנחנו עוד לא מוכנים לוותר על הקוראסון וההליכה בשאנז אליזה.
איטליה - פסטה, פיצה, טיולים ברומא, גראנדה מילאן שגדלנו עליה בשנות 90, והנבחרת ששרה את ההמנון יותר מרגש מכל נבחרת אחרת. הסקוודרה אזורה נכנסו ללב של חלק גדול מהציבור הישראלי במשך השנים, ואת הטירוף שהיה פה סביב הביקור של ג`יאנלואיג`י בופון בזמנו, קשה לשכוח. הממשלה שלהם? נזכור להם לטובה את ההצהרה הפומבית לטובת ישראל, שער טיטוס שהואר בצבעי דגל ישראל, והביקור המיוחד של ראש הממשלה ג`ורג`יה מלוני אחרי אירועי ה-7.10, כמו גם את הכינוי החריף לדבריו של ארדואן נגד ישראל. האיטלקים, כמו צרפת, החלו להסתייג מעט מהתמיכה בחודשים האחרונים ואף החליטו להטיל אמברגו נשק, כפי שנחשף בחודש ינואר האחרון, אבל אין ספק שהנתון המכריע לטובתם מגיע דווקא מהאירווזיון, בו השיר של ישראל קיבל 39% מהקולות במדינה, בפער עצום גבוה יותר מכל מדינה אחרת, ובינינו, אי אפשר להתווכח עם תמיכה גורפת באירוויזיון.
את הנבחרות שזכו באהבה של הקהל הישראלי, נרכז תחת הסבר אחד, ואפשר למנות בהן בין היתר את אוקראינה, שם בציבור נרשמה תמיכה עצומה בישראל, אולי בשל שותפות גורל והסבל שהם עוברים בשנים האחרונות, הונגריה וסרביה שהפכו לבית עבור הקבוצות הישראליות בכדורגל וכדורסל וכנראה ימשיכו לארח אותנו גם בעונה הבאה, ומעל הכל, גרמניה, וכאן זאת כבר מהפכה של ממש. נכון, היחסים הדיפלומטיים בין המדינות מצוינים כבר שנים, אבל בכל הקשור לכדורגל, במשך שנים הציבור הישראלי לא סלח לגרמנים וסלד מהנבחרת שלכם. התהליך ההדרגתי בו יותר יותר חובבי בונדסליגה "יצאו מהארון", הגיעה לשיאו העונה, עם מחוות מרגשות עד דמעות של המועדונים הכי גדולים בגרמניה, ועמידה יוצאת דופן לצידנו. גם הולנד, חביבת קהל ותיקה בישראל, זוכה להרבה נקודות זכות בזכות חירט וילדאס, שניצח בבחירות האחרונות במדינה, ונחשב אולי לתומך הנלהב ביותר של ישראל בקרב המנהיגים באירופה.
