אין דבר שאני פחות אוהב מאשר להתבאס אחרי ניצחון. יש בזה משהו מאוד "חזירי", מאוד דורש - הרי מהותו של אוהד ספורט היא לרצות, קודם כל, שהקבוצה שלו תנצח. וכשאתה משיג את זה, קשה לבקש יותר. לפחות לא מהמקום שבו אני רואה ואוהב ספורט. ונבחרת אנגליה, הנבחרת שאני אוהב, הרי ניצחה אתמול. אז איך זה שאני מאוכזב?
כי לנבחרת אנגליה, לראשונה מזה המון שנים, יש סוף סוף כלים. אם פעם (לפני עשור ויותר), עוד אפשר היה להתנחם בכך שהנבחרת היא דלה בכישרון - ע"ע ההתעסקות ההולכת וגוברת ברצועות הברך של ויין רוני, כל קיץ מחדש, הרי שהפעם לאף אחד אין את התירוץ הזה. דור השחקנים הנוכחי של נבחרת אנגליה הוא כזה שאמור לעוף. ובשביל זה לא צריך ללכת רחוק, אלא לראות אותם בקבוצות שלהם.
תחשבו על ג`וד בלינגהאם בריאל מדריד. תחשבו על פיל פודן במנצ`סטר סיטי. על בוקאיו סאקה בארסנל - אפילו על הארי קיין בבאיירן מינכן (למרות שלא זכה באף תואר). יש עוד שחקנים מצוינים בסגל הזה - אבל תחשבו רק על הרביעייה הזאת, שפתחה אמש נגד סרביה. בלינגהאם, פודן, סאקה, קיין. כמה פוטנציאל יש בארבעה בני אדם, אם הם מסוגלים לשחק ביחד. לכאורה, הפנטזיה של כל אוהד. ארבעה שחקנים שמסוגלים לכבוש ולבשל, עם יכולת טכנית, עם חוש ווינרי ומהירות ורוח לחימה - שיש להם את כל החבילה.
ולפעמים, כל מה שבא לך הוא להסתכל על ההרכב הזה - ולשאול את עצמך בקול רם מדי: איך, איך, איך לעזאזל מההרכב הדי מרשים הזה, יוצאת נבחרת שנותנת גול בדקה ה-13 ומאז (פחות או יותר) מתפללת שהשופט ישרוק לסיום?
לראות את נבחרת אנגליה אמש בגלזנקירשן היה כמו לראות להקה שהגיטריסט שלה הוא פרינס, המתופף שלה הוא אמיר "קווסטלאב" (מלהקת "הרוטס"), נגן האורגן שלה הוא יוני רכטר והסולן שלה הוא ברוס ספרינגסטין - אומרת "אחת, אחת שתיים, ניסיון" ויורדת מהבמה. כמו לראות את ג`רי סיינפלד מספר בדיחות של ננסי ברנדס. כמו לראות את מריל סטריפ משחקת תסריט של ימין מסיקה וירמי קדושי. כמו לראות את "ספייס ג`אם 2". כמו שערה על ראש קירח, כמו כלב בלילות ירח, כמו מסיבה שאיש לא בא. איך אמרו פעם ב"חלומות בהקיציס"? במשפט אחד - אכזבה.
ואכזבה היא, הרי, הפער שבין ציפיות לבין מציאות. ועל משקל בדיחת הקרש הישנה, נראה לי שאם אנגליה רוצה להתאבד - היא קופצת מהציפיות שהיו ממנה, למה שהיא הציגה אמש על הדשא בגלזנקירשן.
ובסופו של דבר, כשאנסמבל כזה של שחקנים מוציא לאור תוצאה כל כך מבאסת - ובדקות האחרונות מילולית מעיפה כדורים לשמיים ומתפללת שהשופט ישרוק, משל היתה הפועל בית שאן בעונת 1994/95 ("שתיים שתיים, כדורים החוצה"), צריך לדבר גם על מנהיג המערכת.
ואני מגדולי מסנגריו של גארת` סאות`גייט בעבר - אני חושב שלהצלחה היחסית של נבחרת אנגליה יש גם קשר למה שהוא עשה, ולאיך שהרים את הנבחרת מהמקום הדי נמוך שהיא היתה בו כשמונה, אי שם בספטמבר 2016. אבל אנחנו כבר לא שם. מזמן כבר לא שם. ואנגליה היא כבר לא הנבחרת הקטנה ועמוסת הטראומות שהיתה. זו נבחרת שמלאה בשחקנים סופר מוכשרים, תוצר של עבודה עמוקה במשך שנים, יש בה - פוטנציאלית - את מי שהולך להיות השחקן הכי טוב בעולם בעוד עשור. נדמה לי שאפשר לצפות ממנה לקצת יותר מאשר 0:1 קטן, שבסופו אתה מוציא אוויר מהריאות שהיה יכול להספיק לעיר שלמה.
אם סאות`גייט באמת רוצה להשלים את הדרך שלו בהצלחה, אם הוא באמת רוצה לקחת את הנבחרת הזאת אל הארץ המובטחת - הוא צריך, סוף סוף, לשחרר. להפסיק לחיות במגננה מתמדת, לתת לשחקנים האלה לרוץ, ולא רק להסתפק בתוצאה שעל הלוח, לקחת שלוש נקודות וללכת הביתה. כן, זה טורניר ארוך ומן הסתם יצטרכו גם לחלק עומסים. אבל כשרואים את המתחרות של אנגליה - ספרד, גרמניה, איטליה - משחקות כדורגל הרבה יותר יוזם גם בשלבים האלה, בוודאי הרבה יותר סקסי; נשאר רק לשאול - מה עם אנגליה, גאד דאמט?
ולצד התסכול (שמגיע למרות הניצחון) - צריך לדבר על ג`וד בלינגהאם. כי הבחור הזה עמד בלחץ בלתי אנושי בחודש האחרון. הפרסומת של "אדידס" - זו שתיארה איך אומת כדורגל שלמה ושטופת עצב נושאת את עיניה לשחקן אחד שיציל אותה - הפחידה אותי. כי בלינגהאם לא יכול, וגם לא צריך, להיות האיש האחד שסוחב את הספינה. יש סביבו מספיק שחקנים טובים כדי לעשות את זה.
ואף על פי כן, נוע תנוע. בלינגהאם הראה אתמול שהוא עשוי מחומרים של כוכב - דווקא על רקע המשחק המדכא של יתר החברים שלו. כי כשהכל לא הלך, הוא עשה הכל נכון. לא רק את הנגיחה המדויקת בדקה ה-13, שבסוף גם ניצחה את המשחק, אלא כמעט בכל פעולה. המסירות הנכונות, הפעולות ההגנתיות ומעל הכל - השקט שהוא שידר לחברים שלו. נדיר לראות שחקן בן 20 מתנהג כמו האיש הכי מנוסה בחבורה, אבל ככה זה הרגיש.
והאתגר של גארת` סאות`גייט - לקראת דנמרק - הוא לדאוג שבניגוד לשיר המפורסם של רביד פלוטניק, כל הזמן הזה, הוא יפסיק להיות כל כך לבד.
