אין בכלל ספק שאם היינו מודדים את שק הציפיות שהיו מנבחרת אנגליה ביורו 2024 ולאחר מכן ממלאים שק אחר בתוצאות על הדשא, היינו מגלים פער אדיר במשקל ומגיעים למסקנה שמדובר באחת הנבחרות הכי מאכזבות בטורניר. עם שני שערים בלבד ב-270 דקות ובקושי חמש נקודות בשלב הבתים, עדיין ממתינים לבואה של סגנית אלופת אירופה לגרמניה. האם זה סוף סוף יקרה בשמינית הגמר? יש סיבה טובה להאמין שכן, למרות כל ההסתייגויות.
הטורניר הזה מזכיר במעט את מה שקרה לאנגליה ביורו 2020. אז כאחת המארחות (שיחקה רק את רבע הגמר מחוץ לגבולות וומבלי), היה לחץ גדול על הנבחרת לספק תוצאות ולהביא גביע ראשון הביתה. הנבחרת של גארת סאותגייט החלה לאט עם שני ניצחונות דחוקים על קרואטיה וצ`כיה ובאמצע תיקו מאופס וחסר השראה מול סקוטלנד שגרר ביקורת אדירה ושריקות בוז מיציעי וומבלי, שהיו שליש מלאים בעקבות הגבלות הקורונה. כולם זוכרים איך זה נגמר: אנגליה עשתה ריסטארט בשמינית הגמר מול גרמניה (0:2). הארי קיין מצא את הרשת 4 פעמים - אחרי ששבת ממלאכה בבתים - והנבחרת נכנעה רק לאיטליה בגמר בדו קרב פנדלים.
היכולת להתחיל לאט את הטורניר ולסיים חזק איננה המצאה אנגלית כמובן. זכרו את צרפת של זינאדין זידאן ב-2006, שסיימה רק במקום השני בבית המוקדם, והמשיכה עם ניצחון גדול על ספרד בשמינית הגמר, ברזיל ברבע הגמר ופורטוגל בחצי הגמר עד כמעט לזכיה בגביע עם ההפסד לאיטליה בפנדלים בגמר בברלין. 12 שנים לאחר מכן, כמעט שכחנו את העובדה שצרפת של קיליאן אמבפה הצעיר היתה אפרורית ומשעממת מול אוסטרליה, פרו ודנמרק בבתים ואז התפוצצה מול ארגנטינה (3:4) בשמינית הגמר, והלכה עד הסוף עד לזכיה השניה שלה בגביע העולם.
מבט על טבלת ההימורים של יורו 2024 מגלה שאנגליה נותרה הפייבוריטית לזכיה ביורו, בעוד צרפת שהיתה במקום השני ירדה למקום הרביעי, ספרד קפצה למקום השני וגרמניה נותרה במקום השלישי. איך אפשר להסביר את זה? הסיבה הראשונה היא העובדה שאנגליה, בדומה לפורטוגל ב-2016, נפלה על הצד הטוב והנוח יחסית של העץ, כשהיא מקבלת את סלובקה בשמינית הגמר, את איטליה או שווייץ ברבע הגמר ואת אוסטריה/טורקיה או הולנד/רומניה בחצי הגמר. במילים אחרות היא נמנעת מספרד, גרמניה, צרפת ופורטוגל עד לגמר. המזל שיחק לה כאשר צרפת ובלגיה (שלא משכנעות בלשון המעטה) נפלו לצד השני של ההגרלה.
הסיבה השניה נובעת מכך, שכמו שכבר הסברתי, לא תמיד יש קשר ישיר בין מה שאתה עושה בשלב הבתים למה שקורה לאחר מכן. אחת מהמגרעות הרבות של השיטה בשלושת היורואים האחרונים, היא האפשרות של ארבע משש הנבחרות שסיימו במאזן הטוב ביותר במקום השלישי להעפיל שלב. המעט כדורגל חיובי ששיחקה אנגליה בטורניר התנקז לרבע השעה הראשונה מול סרביה, אז ג`וד בלינגהאם כבש את השער שהתברר כשער ניצחון. מאותו רגע ואילך אנגליה לא היתה חייבת להבקיע כדי להעפיל לשמינית הגמר. אנגליה לא היחידה שהתנהגה כך. דנמרק וסלובניה למשל לא ניצחו אף משחק והעפילו, אך להן יש יותר סיבות מקלות כמובן.
מי כמו גארת סאותגייט, שמדריך את הנבחרת בטורניר רביעי גדול, מבין שכדי לזכות בגביע לא צריך לשחק כדורגל הרפתקני ומהנה בהכרח. העובדה היא שאנגליה מציגה את אחד הסגלים האיכותיים ביותר בהתקפה שכוללים את נעל הזהב של אירופה, הארי קיין, ועוד שורה של שחקנים שהבקיעו לפחות 20 שערים בכל המסגרות העונה: בוקאיו סאקה, ג`וד בלינגהאם, פיל פודן ואפילו ג`ראד בוואן ואולי ווטקינס שחקני הספסל. בפועל לאנגליה בטורניר יש שני שער זכות ו-28 איומים למסגרת - כשהיא מדורגת במקום ה-20 בקטגוריה הזו בטורניר. זו אומנם עלוב למדי, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בטורניר גדול.
כל זה כמובן לא אומר שאנגליה צריכה לקפוא על שמריה ולהאמין בתגית הפייבוריטית ובהגרלה היחסית נוחה כדי להביא את גביע הנרי דלוני הביתה ב-14 ביולי. ברור לנו שסאותגייט יצטרך לקבל מספר החלטות חשובות לקראת פתיחת שלב הנוקאאוט ושהופעה אחת טובה יכולה להוריד את מפלס הלחץ הביקורת עליו ועל הכוכבים שלא מספקים את הסחורה בהתקפה. שחקנים כמו לוק שואו (אם אכן כשיר), קובי מאיינו (שנראה לא רע מול סלובניה) וקול פאלמר הן אופציות טובות ל-11 בעקבות האכזבה ממספר שחקנים בתפקידים אלה וניתן גם לשקול מעבר לשלושה בלמים כדי לתת יותר איזון במשחק האגפים המאכזב של אנגליה.
אם למדנו משהו מהזכיה המפורסמת של פורטוגל ביורו, הוא שפרט למזל בהגרלה ויכולת ווינרית במשחקי הנוקאאוט (בפנדלים ובהארכה), הנבחרת ההיא של פרננדו סנטוס השתמשה בצורה נפלאה בשחקני הספסל שלה דוגמת רנאטו סאנצ`ס, ריקרדו קווארסמה ואדר הגיבור האלמוני של הגמר בסטאד דה פראנס. במובן הזה לאנגליה יש עומק לא רגיל על הספסל וסאותגייט יהיה חייב להשתמש בו כדי להוציא מהנבחרת חלק ממה שמצפים ממנה. בדינמיקה של טורניר גדול, משחק אחד טוב וכולם שוכחים ממה שהיה קודם.
