השעון הביולוגי מתקתק. מכונת הזמן נמצאת במוסך של דוק בראון. ההייטרים כבר על הגדרות. מבחינת לברון ג'יימס, איש מיליארד הדולר, הוא הרגיש שאין ברירה אחרת: זה הזמן לדחוף את כל הצ'יפים למרכז השולחן, וללכת על כל הקופה. או שזה ייגמר בעונה סטייל הריקוד האחרון, או כמו הפרויקטים המפוארים של הגלאקטיקוס, שהתרסקו בשנות האלפיים בסנטיאגו ברנבאו ובקרית שלום.
עסקת ראסל ווסטברוק נותנת ללייקרס, מועדון שכבר ראה כוכב אחד או שניים או 38, סטאר פאוור בכמות שלא היה שם בערך מאז ימי שאק וקובי. המועדון הזה זקוק לעירוי של כוכבים כדי להתקיים - יש גבול, אין גבול, הוליווד כבר לא זוכרת - כך שאפשר להבין את ההתלהבות של אלופי עבר כמו מג'יק ג'ונסון או רון ארטסט ושל סלבס מהשורה הראשונה בסטייפלס. בטח כשמדובר באיש שהוא בשר מבשרם, יליד לונג ביץ', בוגר UCLA שגדל כאוהד לייקרס בשנות האלפיים המעוטרות.
מבחינת סיפור, זו החתמה מדהימה. מצד ווסטברוק, צפו למסיבת העיתונאים הכי רכה, על גבול הרומנטית, שקיים בחייו. הוא ידבר במלים כמו humble וסגירת מעגל ויגיד שעכשיו כשהוא בלייקרס, כאן הוא רוצה לפרוש. רק שאחר כך יגיע הקטע השולי הזה שבו צריך לשחק כדורסל ולגרום לכל זה לעבוד. כאן עלולות להתחיל הבעיות, וכאן עירוי הכוכבים במינון גבוה עלול להסתיים במנת יתר.
תפעילו את המגייס
מקצועית, ראסל ווסטברוק הוא עדיין חיה. גם בגיל 33 הוא אתלט אקספלוסיבי, שמפעיל לחץ מתמיד על הגנות. ראינו אותו בוושינגטון בחצי השני של העונה שעברה, שם נתן מספרים של 2K, ושנה קודם הצליח מייק דאנטוני לגרום לו לשחק את הכדורסל היעיל ביותר בחייו. העניין הוא שזה קרה כשגם הרוקטס לקחו הימור גדול, ויתרו על כל סנטר טבעי וריווחו את ההתקפה עם ארבעה קלעים. ואז הקבוצה שעצבנה את הסינים בתחילת העונה גילתה שקארמה היא אתם יודעים מה: הקורונה עצרה את המומנטום ופגעה גם בווסטברוק עצמו, מה שהכניס אותו רע מאוד לבועה. הפרויקט של הרוקטס התרסק – עד כדי עזיבה של מנג'ר, מאמן וכל הסגל – מול לברון ודייויס.
עצם קיומם של ווסטברוק ולברון - כשכל אחד מהם יוגבל ל-33-35 דקות למשחק, ובכל רגע נתון לפחות אחד מהם יהיה על המגרש – יגרום ליריבות לשחק מולם ברמת הכוננות הגבוהה ביותר, וגם יאפשר לשניהם לשמור אנרגיות, שבגילם זה קריטי. בדקות המשותפות של ראס ולברון, אחד מהם יעמוד בצד הרחוק מהכדור, מושך תשומת לב הגנתית, והשני ינסה לפלס לעצמו נתיב לסל. מדי פעם יחסמו זה לזה, או ייעזרו בדייויס כחוסם בתחילת התקפות או על קצוות קו העונשין. כדי שזה יצליח, הלייקרס חייבים למנוע מהיריבות לצופף את הצבע או לשמור אזורית. זה יקרה רק אם יצליחו להציב עוד שני קלעי שלשות טובים ומעלה – אחד מהם, בפוטנציה, סנטר – באותו ליינאפ.
וכאן נכנסת הבעיה השנייה. דייויס מרוויח בעונה הבאה כ-36 מיליון דולר ולמרבה האימה, הוא רק שלישי במשכורות בלייקרס. לברון ירוויח כ-41 מיליון ובאופן חריג, לא יהיה המשתכר הגבוה ביותר בקבוצה שלו, מכיוון שלראס נשארו 91 מיליון לשנתיים הקרובות. ולמי שחלש במתמטיקה, השלישייה הזו תרוויח 120 מיליון דולר בעונה הקרובה. פרט אליהם יש בלייקרס כרגע את מארק גאסול, אלפונזו מקיני, ושני שחקני קולג' מוכשרים, ז'ואל אייאי מגונזאגה ואוסטין ריבס מאוקלהומה על חוזה דו כיווני. שלושה שחקנים חופשיים שתרמו רבות, טיילן הורטון טאקר, אלכס קארוסו ומרקיף מוריס, מתועדפים כאופציות להישארות. אבל כסף אין.
המשמעות של זה, כמו במקרה של קבוצת top-heavy אחרת שנבנתה בברוקלין, היא שאת שאר הסגל צריך למלא בשאריות – בעיקר בשלוש עמדות: גבוהים הגנתיים, גבוהים שקולעים שלשות (אנשים כמו דניאל תייס או קלי אוליניק יכולים למלא את שתי הפונקציות) ושחקני שלשות והגנה. וכאן נכנס לתמונה הקסם של לברון, ויחד איתו של רוב פלינקה, כמגייסים.
היכולת של הלייקרס לשרוד את העונה הקרובה תלויה ביכולת של השניים האלה לשכנע וטרנים טובים להתפשר בשכר – ולשחק על חוזה מינימום. הנטס עשו זאת מצוין עם שחקנים כמו ג'ף גרין, בלייק גריפין ולמרקוס אולדריג' (עד שפרש). אז עכשיו הלייקרס צריכים ללכת לחנות מציאות יד שנייה, עם 20 דולר בכיס שלהם. אם באמת יצליחו לשכנע אנשים מסוגם של דראמונד, תייס ואוליניק, טרבור אריזאים למיניהם ואולי אפילו כרמלו אנתוני, לשחק על דמי כיס תמורת סיכוי לאליפות – אז כמו בשיר של מקלמור וריאן לואיס, This is f**king awesome.
השיפוץ שלא נגמר
באופן מוזר, אחרי עונה שבה וושינגטון עמדה בסופו של דבר בציפיות שהיו ממנה, היא נפטרה מהאיש שהביא אותה לשם ומרגישה הרבה יותר טוב. תפוח האדמה הלוהט של ווסטברוק עבר לקבוצה רביעית בארבע עונות והביא תמורתו יבול של שחקנים שימושיים וטובים. העניין הוא שכשמסתכלים על הסגל של הוויזארדס לעונה הקרובה במצבו הנוכחי, נראה שעוד יהיו בו שינויים: לקבוצה יש רכז אחד חתום, שוטינג גארד אחד חתום ו-12 שחקנים בעמדות 3 עד 5. לא את כולם הם צריכים, בטח לא ארבעה סנטרים.
במצב הנוכחי, החדשות עבור דני אבדיה מעורבות. מצד אחד עזיבת ווסטברוק אומרת שהוא עשוי להכיר מקרוב חפץ עגלגל הנקרא כדור. מצד שני, קורי קיספרט, חברו של האצ'ימורה לגונזאגה ואולי הצלף הכי טוב בדראפט, עוד יכול למצוא את עצמו בחמישייה בעמדה 3. אבדיה ידע שהוא חייב לשפר את הקליעה עוד לפני הבחירה בקיספרט, אבל עכשיו, כשגם קנטאביוס קולדוול פופ וקייל קוזמה המנוסים רבים על דקות בעמדות שלו, זה כבר עשוי להיות פקטור קריטי ביכולתו לקבל דקות.
מצד שני, המאמן החדש ווס אנסלד ג'וניור התלהב מהפוטנציאל של אבדיה, ובבירה מדברים רבות על רצונו להשתמש בדני כמוביל כדור בעונה הקרובה. ארון הולידיי שהגיע מאינדיאנה, שחקן הגנה טוב מאוד אבל לא עושה משחק ברמה גבוהה, כנראה לא יהיה הרכז הפותח, רוב הרכזים הפנויים הטובים בשוק הם וטרנים שיחפשו אליפות, והשמועות מדברות על עניין בספנסר דינווידי. כך שבמובנים מסוימים, אבדיה יכול למצוא את עצמו דווקא כאחד השחקנים שיקבלו את הכדור ליד ויצטרכו לנווט. דמיינו לעצמכם חמישייה עם ביל בעמדה 2, קק"פ, קיספרט או קוזמה ב-3, ובעמדה 4 האצ'ימורה או ברטאנס, כשאבדיה מרכז. למשל. זה יכול להיות כיף.
הבחירה באנסלד ג'וניור, מאמן שמצטיין בפיתוח שחקנים וביסודות הגנתיים, העידה על כיוון. הוויתור על ווסטברוק היה צעד גדול באותו כיוון. רק שעכשיו אחרי מחיאות הכפיים, בטח במצב הסגל הנוכחי, הוויזארדס שוב תקועים במקום הכי גרוע שקבוצת NBA יכולה להיות בו – לא מספיק טובה כדי להתמודד על אליפות, ספק אם מספיק טובה כדי להיחשב כקבוצת פלייאוף בטוחה, ולא מספיק חלשה כדי להתמודד על הבחירה הראשונה בדראפט 2022.
בראדלי ביל, כמו הארדן ודוראנט לפניו, דיבר גבוהה-גבוהה על ווסטברוק כששיחק לצדו, אבל נשם לרווחה כשהוא עזב. רק שכאשר הוא נכנס לעונה האחרונה של החוזה הנוכחי, לא ברור אם מה שיש מסביבו יספיק כדי לשכנע אותו להישאר ולבזבז שם את שנות הפריים טיים שלו. עם ביל ושחקני משנה בני 26-28, וערימת צעירים סביבם, זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני, אלא דירת 4 חדרים בלי מעלית באמצע שיפוץ - שכנראה עדיין לא נגמר.
