שובו של הריינולדס
מיד ננתח, נברך, נבקר, נלהג ונגפגף על שובו של ג'יילן ריינולדס למדי אלופת ישראל - אבל לפני הפרטים, כדאי להתחיל מהשורה התחתונה: בסכומי הכסף המצומצמים אשר עומדים לרשותה, כשעל פי דיווחים (שאינם רק) זרים, מדובר על שכר באזור חיוג 600K לעונה הקרובה, לא יכולה הייתה מכבי תל אביב להחתים ביג גאי בדרגת איכות גבוהה יותר מאשר ההוא ששיחררה לקראת סיומה של עונת 2019/20. ולכן, הבה ונגדירה יחדיו שאם ניסתה מכבי תל אביב לאתר שחקן גבוה שהוא גם בעל יכולות וגם בקי ברזי הליגה השניה בטיבה, לא יכולה הייתה לייצר לעצמה התאמה טובה יותר. בכסף הזה. גם אם המשמעות המיידית, כרגיל, היא להילחם באיחור בן שנה את הקרב שנסתיים לו בקיץ הקודם.
והאמת? אני לא יודע בדיוק מי הסוכן האמריקאי של ריינולדס. אוקיי, סתם, אני כן. אבל וואלה? לא בטוח שהוא טוב במיוחד בעבודה שלו. שחקן שמשחק בקבוצת צמרת אירופאית דוגמת באיירן מינכן; שמסיים עונה עם ממוצעים של כ-14 נק' פלאס כ-6 ריבאונדים (מקום חמישי ביורוליג); שאם נבדוק את ממוצעיו פר 40 דקות נגלה שהוא מסיים את העונה האירופאית הרגילה כשהוא במקום ה-3 בנקודות בממוצע; במקום ה-6 בכדורים חוזרים; במקום ה-1 בסלים ל-2; ובמקום ה-2 בנקודות מדד (אחרי מירוטיץ', לפני כל השאר) - לא נצליח להבין מדוע מכבי תל אביב היא קבוצת היורוליג היחידה ששמה עליו עין ויד, ולא נצליח להבין למה הוא מצליח להשיג חוזה כל כך נמוך במושגים של נתונים ומספרים כאלו.
והיי, יכול להיות שאם רק היה ממתין קצת, היה מגלה הריינולדס שיש קבוצות יורוליג שכן מפנות מקום וכסף כדי ללכת עליו (כי בשלב הזה נראה שמרבית האיושים האטרקטיביים נתפסו על ידי אחרים), אבל לצהובים זה כבר לא משנה. והצהובים, מבחינתם, שיחקו אותה. כלומר, שיחקו אותה באופן יחסי לכסף הזה, כולל מספר כוכביות אליהן נתייחס חיש חש.
הרבה דברים מעניינים מביא איתו האיש אל השולחן ואל הפרקט. ניצנים של רובם, אגב, קיבלנו כבר בקדנציה הקודמת והקצרה בכחול והצהוב. מבחינות מסוימות, והגם שהמספרים לא בהכרח מגבים מסקנה זאת, הרי שהתקופה הראשונית של ריינולדס ביד אליהו הייתה אולי האיכותית ביותר בקריירה שלו. והיא הובילה לעונה הטובה ביותר בקריירה, מיד לאחר מכן, במדי הקבוצה מבוואריה. כי כשרון התקפי, לדוגמא, מעולם לא היה הבעיה. ולכן, גם כשקיבלנו מהלך מרשים שכזה, שבו ריינולדס לוקח את הכדור מול אנדולו אפס וטיבור פלייס ומייצר כדרור שמאלה וסל, לא ממש הופתענו, אלא פשוט הבנו שהאיש יודע לשחק כדורסל.
אז למה לא החתימו כבר אז את ריינולדס מעבר לאותו חוזה זמני? יש לכך מספר סיבות: הראשונה היא שריינולדס הוא לא טאריק בלאק. וזהו המודל שחיפשו אז, בהמשך להצלחה שנחלו עם הסנטר הפיזי, הכריזמטי והאינטיליגנטי שהרגיש אז כזיווג המושלם לאות'לו האנטר. שנית, כי לא חשבו אז שריינולדס הוא שחקן טופ יורוליג. וכך, מסתבר, חושבות קבוצות טופ יורוליג גם כיום. והקבוצה של ספרופולוס, כידוע, איננה אחת כזאת. שלישית, כי לא הרגישו שיש כאן מישהו שאפשר לסמוך עליו כשחשוב. שידע לקבל את ההחלטה הנכונה ברגע הנכון. שידע להימנע מעבירה מטופשת כשלא חייבים. שידע למנן את עצמו במהלך עונה ובמהלך המשחקים עצמם. רביעית, כי אולי חלמו כבר אז על ז'יז'יץ'.
ואת המחיר שילמו מהר מאוד, עת פגשו במהלך העונה האחרונה את האיש עליו ויתרו. כי התקפית, ריינולדס הרגיש ונראה מגוון מתמיד. כשחקן פוסטאפ, הראה את היכולות שלו ללכת או להסתובב על איזה כתף ולאיזו יד שייבחר. שומר עליו קלויארו לאחר חילוף הגנתי? הופ, סיבוב חד ומהיר לכיוון קו הבסיס, על כתף שמאל, וחתירה אל הטבעת.
שומר עליו הז'יז'יץ'? היידה, חמישה כדרורים, כולל אחד בין הרגליים, ואז הוק-שוט ביד ימין. הצגה. ושימו לב איך ריינולדס קורא היטב את הקריאה של ספרופולוס לעבר בנדר – כדי שהאחרון יעזור באמצע הרחבה – ומתקיף בחוכמה לכיוון הצד הרחוק. או כאן. שימו לב לעזרה המוקדמת של קלויארו. ריינולדס מקפיד לבדוק היכן ממוקם קלויארו, וכשמבין שזה תקוע בצד הרחוק עם ג'ונסון, לוקח את ז'יז'יץ' לטיול קליל, הפעם עם סיבוב לעבר צד שמאל. נחמד, לא? ופיק אנד רול כמובן יש, בין אם הפינה הקרובה פנויה ובין אם לאו, כולל ידע מתי להחליק מוקדם ומתי להחזיק את החסימה לאורך זמן, ובטח מול רגליים כבדות כמו זה של סנטר נבחרת קרואטיה. אבל אם צריכים לסמן אלמנט התקפי אחד שהשתנה והשתפר ללא היכר במהלך העונה האחרונה אצל קואץ' טרינקיירי, הרי שזאת נוגעת לקליעה מבחוץ. ונכון שטווח לשלוש עדיין אין, אבל היכולת להרים זריקה מחצי ושני שליש מרחק, כולל מול ידיים מושטות מנגד, היא זאת שהפכה העונה את ריינולדס למפלצת התקפית שקשה במיוחד לעצור. אנחנו מדברים כאן על אחוזי קליעה שחוצים את רף 45 האחוז בקליעות מהאזור הזה. שזה מעניין, כולל זריקות בדרגת קושי גבוהה למדי, כולל ג'אמפרים אוטומטיים אחרי מהלכי פיק אנד רול/פיק אנד פופ. כולל ג'אמפרים מלאי בטחון גם לאחר משחק גב לסל/במהלכי בידוד עם הפנים לסל.והגנתית, ריינולדס היה שם חלק גדול מהזמן, או לפחות ניסה להיות שם. מה שחסר ביכולת קליטה וזיהוי הגיע בדמות אנרגיה גבוהה ורצון עז. וטרינקיירי, בחוכמה, מינן והקפיד לשמור על מספר דקות מדוד של האיש שלו שעלה בחמישיה רק 5 פעמים בעונת היורוליג. גם בשל הנטייה לבזבז עבירות סתם, גם כי גילה שיותר דקות שווה לתרומה פחותה, גם אם זה לא נראה כך לעין בלתי מזוינת.
ואז הגיע לו החלק המכריע של העונה, החלק שעושה את ההבדל בין עונה לפנתאון לבין כזאת שמשאירה עם המחמאות בלבד. ואליו לא התייצב החיזוק החדש-ישן של נציגתנו המשוריינת. במסגרת סדרת הפלייאוף מול מילאנו ירדו מספריו פלאים. זאת, למרות שדווקא במשחק מספר 5 היה אחלה ומעלה. אבל בסך הכל, קיבלו ממנו הגרמנים בשלב הזה בעיקר עבירות, איבודים ואחוזים מדרדרים מהשדה.
וחמור מכך ארע בסדרת גמר הפלייאוף המקומי, מול אלבה ברלין. מה שהתחיל עוד במשחק האחרון בסדרה שלפני (מול לודוויסבורג) עם מדד יעילות 0 עגול, המשיך בשני משחקיו האחרונים עם מדד יעילות מצטבר של מינוס 3. במשחק האחרון של הסדרה כבר החליטו לוותר על שירותיו ה(לא) טובים. ועזבו רק את המספרים, כי ריינולדס היה רע בהרבה ממה שמראה דף הסטטיסטיקה.
כולל מהלכים התקפיים שמעידים על בעיית אוריינטציה, בלשון המעטה. כמו כאן, כשהתפשר על זריקה משונה מול קומאג'ה הענק.
כמו כאן, כאשר, אהה, אני לא יודע בדיוק מה קרה כאן. והיה גם את העניין ההגנתי. זוכרים שכתבנו שריינולדס, בשיאו, הצליח להתגבר על טעויות הגנתיות בעזרת מחויבות ונחישות? אז בסוף העונה זה כבר לא קרה. למשל כאן, כשהוא לא זוכר אם הוא שומר על סיקמה שניידר, או מישהו אחר.ואולי כל זה נבע מעייפות החומר, או כי נמאס לו מהקבוצה או המאמן, או מכל סיבה אחרת - אבל זה נראה רע, וזה היה רע. ומצד שני, אם היה שומר טוב, היה זוכה לעניין מקבוצות מולן לא יכולה מכבי תל אביב להתחרות. ולו היה יציב יותר, לא היה מתפשר על הכסף או המעמד של הקבוצה אליה חזר ועבר בשלב מוקדם יחסית של הקיץ.
במידה מסוימת, ריינולדס מתאים הרבה יותר לשיטה של ספרופולוס מאשר לזו המורכבת בהרבה של טרינקיירי. במכבי משחקים פשוט מאוד, עם הרבה פחות ניואנסים ומורכבות, וכל זה מתאים הרבה יותר לשחקן מוכשר שרוצה שיפשטו עבורו את הדברים. שלא יבקשו ממנו להתאמץ באלמנטים שהם מעבר לגופניים גרידא. וכל זה, באולם שיכול לסחוב את האנרגיות שלו לטווחים ארוכים יותר מאשר זה, השקט והשומם, בו כיכב במינכן.
ביחד עם אנטה ז'יז'יץ', ממנו אפשר לצפות לשיפור התקפי בעונה הבאה, יכולה מכבי תל אביב לקבל עמדת 5 התקפית ומוכשרת מאי פעם. עם שני שחקנים שיכולים לשמש מטרות מצוינות. ז'יז'י'ץ' בנעילות, ריינולדס בכל מיני. והגנתית? ובכן, אולי יכולת זאת תגיע בזכות האנרגיה. ובעיקר, אולי היא תגיע בזכות החתמה איכותית ומתאימה בעמדה מספר 4. כי אם לא תהיה החתמה מרשימה, כנראה שלא תהיה הגנה מרשימה.
ומשפט אחרון לסיכום פרק זה: ריינולדס לא המשיך במכבי בפרק א' גם בגלל שהוא לא טאריק בלאק. אם מישהו חושב שריינולדס המוכשר יכול לתת את מה שקיבלה הקבוצה שחולשת על יד אליהו הישן מאות'לו האנטר בשיאו, גם (אבל לא רק) הגנתית, אז הוא טועה. ריינולדס הוא לא מעט דברים טובים, אבל הוא לעולם לא היה, ואין סיבות רבות להניח שאי פעם יהיה, שחקן בקנה המידה של האנטר.
שובו של העמיאל
הדבר היחידי שמבאס בחזרה של אורן עמיאל לכדורסל שלנו הוא שההודעה על כך הגיעה מאוחר יחסית, כך שלא הספקנו להכין גיפים יפים שימחישו אלמנטים מקצועיים יפים מהקדנציה היפה שלו במדי נימבורק. אבל היי, וולקאם באק מיסטר עמיאל.
ארבע שנים תמימות אחז האיש שהמציא את המונח גויאבה במשרה של האימפריה הצ'כית, לאחר חמש שנים נוספות בהן שימש שם כעוזר. ועושה רושם, למי שעקב וראה את הקבוצות של עמיאל משחקות, שהאיש הגיע לפרקו. שבחלוף השנים, יודע עמיאל מה הוא רוצה, ויודע ומבין. כי יש לא מעט מאמנים שמסוגלים להריץ תרגילים או הגנות, ויש מאמנים שיודעים לגבש לעצמם תפיסת עולם שלמה. נראה שעמיאל נמצא שם, בקבוצה השניה.
מבלי להיכנס הפעם להתעכבריות, נראה שעמיאל גיבש לעצמו תפיסת עולם התקפית שלמה. כזאת ששואבת לא מעט ידע שצבר לאורך השנים שלו לצידם של מאמנים כמו קטש, גינזבורג או גרינברג. כזאת שיודעת להקנות לשחקנים את ההפנמה של מה עושים ומתי, ועל אוטומט. וזה בא לידי ביטוי באופן שבו הם משחקים פיק אנד רול, באופן שבו הם נעים לכיוון הפינות או אל הצבע, באופן שבו הם מגיבים אל מול הפעולות של השומרים. ותפיסת עולם, תמיד, חשובה יותר מאשר רצף של תרגילים טובים. ומתפיסת העולם הזאת, אגב, ראינו גם את המחויבות לריבאונד התקפה. מחויבות שמזכירה במשהו, שוב, אלמנטים שלקח ממי מהמאמנים לצידם עבד.
וגם הגנתית ראינו במה עמיאל מאמין. כולל נטילת סיכונים שבאה לידי ביטוי בלחץ כזה או אחר על הפרקט. וגם ובעיקר ביכולת לכפות על שחקניו לשחק בעצימות הגנתית גבוהה, לרוב, מזו של היריבות. כן, כולל כל מיני ממבו ג'מבו לא רק של קואץ', אלא גם של קואצ'ינג. אה, וחשוב מכל זה: ראינו גם מאמן שיודע לבחור שחקנים. ואפילו עוד יותר חשוב מכך, מאמן שיודע מה הוא מחפש בשחקנים שהוא רוצה שישחקו עבורו. והכל, מטבע הדברים, בתקציב נמוך יחסית.
וכל זה יופי טופי ואחלה בחלה, אך זה לא בהכרח קשור לדברים שנראה בעונה הבאה בירושלים הבנויה. כי לחץ הגנתי, למשל, זה אחלה של דבר - שבדרך כלל לא עובד בליגה שלנו. וסיסטם התקפי מהודק הוא עניין חשוב במיוחד, אבל בירושלים לא ימצא עמיאל את השחקנים הצ'כים המקומיים שידעו לדקלם מתוך שינה איך בדיוק משחקים כדי לרצות את הבוס. ואמונה ועצימות גבוהה? אין חשוב מכך. עכשיו לך ותעביר את זה לקבוצה שמשחקת תחת החיבוק האוהב והחונק מתוצרת הפועל ירושלים וסביבתה.
על כל אלו ועוד יצטרך עמיאל להתגבר ולהראות שהוא מסוגל להנחיל את הדברים שהוא יודע לקבוצה החדשה. או לחילופין, להראות שהוא יודע גם לגוון. שהוא מבין ויודע את הדקויות של אלמנטים מקצועיים (הגנתית והתקפית) אחרים ושונים מאלו שראינו בצ'כיה.
אורן עמיאל מגיע למועדון שעבר עונה מזעזעת, בכל החזיתות. מועדון שבמידה רבה מנסה לשקם עצמו מההריסות. שמחפש, על פי הידוע, דרכים להפוך רלוונטי יותר מבחינה תקציבית. שבונה סגל, מעשית, כמעט מכלום. ו-וואלה, לא בטוח שיש לנו באזור מאמן שראוי יותר להזדמנות, בטח בנסיבות הללו, מאשר האיש שפעם זינק על הפרקט בכפר בלום.
לכתו של הדדאס
מי ידע שכך יהיה, שאחרי כל הצהרות המשפחה המאוחדת של סטפנוס דדאס - דווקא הוא "יעשה ויברח" מיד עם הקריאה הראשונה של קבוצה מהבית. טוב נו, רובכם ידעתם, אל תשוויצו לי עכשיו.
אבל איזה כיף היה לנו עם דדאס, אה? מאז גלן רייס ג'וניור לא הייתה לנו כאן דמות כל כך מעניינת/פרובלמטית/גבולית/ומוכשרת כמו האיש שתמיד ידע איזה צלם מתכוונן עליו. ודדאס, על הדרך, גם סיפק לנו ולחולון את אחת העונות המהנות בתולדותיה. עונה שגולת הכותרת שלה הייתה ההעפלה לטופ 8 בליגת האלופות. עונה שלעולם לא נדע איך הייתה מסתיימת אלמלא נפצעו או עפו מכאן טיירוס מגי ואייזיה מיילס.
אבל עכשיו, בעיקר כי כבר חציתי את רף 2,000 המילה, נתרכז בעיקר בשאלת הנזק. כלומר, היה ואכן ישוחרר דדאס, והוא ישוחרר, האם יגרום הדבר נזק לחולון? והתשובה היא קלה למדי, לא. ולא בגלל שאנחנו יודעים איך אמורה הייתה להיראות העונה הבאה איתו, אלא בגלל שאנחנו יודעים איך יכולה להיראות העונה הבאה בלעדיו. לחולון כבר עכשיו יש שני זרים איכותיים בסגל (האריס וג'ונסון), שלא זקוקים בהכרח לשיטת המשחק הפתוח והמרווח של דדאס כדי להצליח. ולחולון, כבר עכשיו, יש יכולת להשאיר אצלה לפחות שני ישראלים משמעותיים, כשאחד מהם גיא פניני, שידאג שהכל יהיה בסדר.
אז נכון שדדאס, בדומה למאמן יווני אחר שמאמן בקבוצה ישראלית אחרת, ידע היטב כיצד להפעיל ולגייס את הקהל לצידו, וזאת לזכותו. ונכון שדדאס, בדומה לאותו מאמן יווני אחר, גם ידע להקצות שיטת התקפה פשוטה ובסיסית - והיא עבדה נהדר, כידוע, בחולון של השנה. אבל אפשר יהיה להצליח בחולון בעונה הבאה גם עם רעיונות אחרים, וגם עם השלמות אחרות לסגל. זאת, בתנאי שמקבלי ההחלטות בחולון ידעו להנחית כאן שחקנים זרים איכותיים ברמה של אלו שהגיעו לכאן בעידן דדאס/על ידי דדאס. היה נחמד, מיסטר דדאס, היה לנו מעניין איתך. יש לי תחושה שעוד נשוב וניפגש.
