לרגע היה נדמה שמדובר במשחק היתולי, סטייל הארלם גלובטרוטרס שמתעללת בחבורת שחקנים מפוזרת שנבחרה לגלם את היריבה שלה ולחטוף ביזוי והשפלות. גם אם אתם לא אוהדי מכבי ת״א, הלב יצא לילדים הנזקקים לובשי הצהוב של היורוליג, שהיו נטולי מענה ונטולי שכבות של כבוד עצמי, ואין מי שיושיע. ומשחק שהופך להיות גארבג׳ טיים באמצע הרבע השני שלו נותן הרבה זמן לחשוב על עוד סמליות, על מה מכבי ת״א הפכה להיות, ולעובדה שביורוליג היא הפכה להיות קבוצת הבת שלה מהמאה העשרים, שנקראה מכבי דרום. זו הייתה קבוצה שנעה ונדה בין הליגות, והייתה לרוב סוג של ניצחון בטוח ליריבות בינוניות שקצת לחצו על הדוושה מולה. קבוצה שהייתה מפלט לשחקנים צעירים ממחלקת הנוער (כמו עודד קטש) יחד עם מכביסטים בלב ובנפש שלא מצאו את עצמם בקבוצה הבוגרת (צביקה שרף, פיני גרשון ודוד כבודי).
מכבי ת״א הנוכחית היא מכבי דרום של היורוליג מפני שזה הכיוון היחידי שהיא מתמקמת בו בטבלה - עמוק בדרום הרחוק. אם הניצחון על ז׳לגיריס סיפק אופטימיות שלפחות בעניין האנרגיות והרצון היא תראה שינוי, אחרי אתמול מסתבר שזו חבורה שלא מצליחה לייצר שום אמירה לאורך זמן (כלומר לאורך שני משחקים רצופים) - לא בכדורסל שהיא משחקת, לא ביצירת המשכיות רעיונית לסגנון כדורסל שעובד, לא בכבוד העצמי הכדורסלני שלה, ולא ביכולת שלה להיות תחרותית. מכבי ת״א היא עצב מהלך.
למי למי, יש יותר כבוד?
ואם כבר סמליות, תראו את שני המהלכים הללו. המהלך הראשון הוא סרטון שיופיע במדריך ההפעלה של כל קבוצה נטולת כבוד. כדור אחרון של המחצית, מינוס 14, באמת זוועת עולם של מחצית. רבע ראשון עם 13 זריקות, מרביתן בחמש השניות האחרונות של ההתקפה, מול 24 זריקות של פרטיזן, מרביתן בחמש השניות הראשונות של ההתקפה בחגיגת הטבעות במתפרצת. אז פרנק ניליקינה מוציא את הכדור מתחת לסל של פרטיזן ומכבי מסודרת בעמידה לא ברורה בהוצאת הכדור, לוחצים או לא לוחצים?
ואז חוסר היכולת של הורד להישאר מול נילינקינה עוד יכול להיות מובן, מדובר ברגליים טריות ומהירות יותר, אבל חוסר העזרה של רנדולף, הליווי במבט העצוב של יוקובאיטיס, אי השימוש בעבירה והקלות הבלתי נסבלת של הקיום של הלייאפ הזה, כולו אומר בובות סמרטוטים. אם אוברדוביץ׳ מקבל סל כזה, השחקנים האלה היו עפים לשדה התעופה במונית על חשבונם עוד לפני שהמחצית השנייה מתחילה, עם גופיות המשחק עליהם, בטיסת שכר בלי ארוחות, עם מושב ליד השירותים ושלושה קונקשנים חזרה מאיפה שהם באו. אבל במכבי של השנה, כבוד היא מילה שתופיע רק אם יהורם גאון יעשה הומאז׳ לקזבלן ביד אליהו.
עכשיו רוצים לראות איך נראה כבוד? אז ככה. ברנדון דייויס מאבד כדור, פלוס 14 לפרטיזן, יוקובאיטיס משייט למה שהוא חושב הולך להיות הסל הכי קל שלו הערב, אבל דייויס הוא אחד שנותן כבוד למקצוע שלו. הוא יודע שהוא הרגע איבד כדור והוא צריך לעשות כל מאמץ כדי לשפר את המצב. שמחוייבות למקצוע, למהלך הבא, הוא בילט אין. ושנותנים כבוד לבנאדם, אפילו אם הוא לא בן אדם. אז הוא רץ לתת ליוקובאיטיס גג של כבוד. ואת הצליל שהיד של דייויס יצרה במגע עם הכדור אפשר היה לשמוע גם בהר הגעש מסביב. ובהר הגעש הסרבי, יודעים לזהות כבוד:
אין רעיונות, אין המשכיות, אין ניצחונות
מכבי נראתה חסרת אונים דווקא אחרי שבוע שהיא יכולה הייתה להתאמן בו יותר מהרגיל. שבוע שבו יכולה הייתה לנסות ולמנף את הניצחון על ז׳לגיריס, לשלב את טרביון וויליאמס, להביא פאנצ׳ים שיהיו מעבר לפיק אנד רול של תמיר בלאט. אז הרעיון של יוקובאיטיס בעמדה 1 ובלאט בעמדה 2 מהמשחק המוצלח מול ז׳לגיריס נזנח אתמול, וחזרנו שוב לאותה חגיגת חסימות צפויה שנתקלה בחילופים אגרסיביים של לוחמי ז׳ליקו, ולחץ על הכדור שיצרו זריקות מכביסטיות קשות בסוף שעון. הכניסה של יוקובאיטיס למשחק המוצלח מול ז׳לגיריס הייתה בזכות קבלת ההחלטות שלו מכדרור. אתמול קבלת ההחלטות הזו הושארה אצל בלאט. שיטת המשחק הקטשית נלמדה היטב על ידי השועל הסרבי ונתקלה בפתרון יעיל, קשוח, יש שיאמרו פשוט, שקיפלה את מכבי מהרגע הראשון של הרבע הראשון. זו הייתה דוגמא להגנת חילופים שהיא לא אוטומטית ועצלה, אלא אוטומטית ומגיבה.
למרות שפרטיזן היא לא קבוצה שהכדורסל הסרבי השורשי יכול להתגאות בה. אפילו שמאריו נאקיץ׳ עלה בחמישיה ועשה צביטה בלב על הזמן שעבר מאז שאבא שלו, איבו נאקיץ׳ האיום, שחקן נבחרת יוגוסלביה ששיחק בהפועל צפת באמצע שנות התשעים, וזכור בזכות זה שהעלה את הקבוצה לליגה הראשונה, היה מפלצת התקפית, וירק על חברו לקבוצה, הרכז האגדי יניב ויצמן. אז אוברדוביץ׳ משחק לרוב עם שלושה שחקנים שיכולים לייצר (ונאקיץ׳ הוא לא אחד מהם), להוביל כדור ולקלוע. הפוורוורדים/סנטרים יכולים להחליף גם הם. אפילו העצמות הכבדות של דייויס קשישא. שלושת הגארדים היוצרים מאפשרים לו גמישות התקפית ומייצרים בעייתיות להגנה במצ׳ אפים עם רגליים איטיות. ולמכבי לא חסר כאלה. החולשה היחסית של פרטיזן בעמדות הפנים מסבירה את המאזן והמיקום שלה כרגע.
אבל אתמול זה לא שינה. ללא יכולת תל אביבית לייצר באחד על אחד מול החילופים הללו, ולמרות מצ׳ אפ לא רע בעמדות הפנים, ההתקפה המכביסטית התפרקה באיבודים וזריקות קשות מול החילופים של אוברדוביץ׳ שהובילו למתפרצות שגרמו לטבעת לבכות מכמות ההטבעות שהיא חטפה. בהתקפה הסטים ההתקפיים של אוברדוביץ׳ היו יחסית מיושנים וראינו ממנו תנועות מקוריות יותר. אבל פשטות היא שם המשחק. ובכל מקום בו היה אפשר להעניש בקליעה או בבידוד זה נעשה. ולא היה צריך הרבה מזה אם ההגנה סיפקה לו ים של נקודות קלות במתפרצות. קטש ניסה להגיב אבל ארגז הכלים שהוא מספק לקבוצה שלו העונה מצומצם עד דל, בואכה עלוב. ברבע השני צץ וחזר במכבי ת״א האלמנט ההתקפי המוצלח יחסית של משחק בין גבוהים, שיכול להיות יעיל לפרקים, במיוחד ברגעים שסורקין מוסר מבחוץ ומאיים בקליעה. עם ריווח נכון, שאילץ כיווץ של ההגנה אל עבר הגבוה בצבע, זה יכול להיות רעיון לא רע. ואם אין כיווץ, הגבוה יכול לקבל כדור ולסיים בצבע.
המצוקה המכביסטית זעקה כשהורד ורנדולף היו במשחק הכי חלש שלהם כצמד ביורוליג העונה. אולי הישועה תגיע משאיוק? איפה, פיהוק. בלאט מיהר לנסות ולהציל את המצב, גם אם המצב לא תמיד מבקש ממנו להיות מוצל. האינסטיקנט שלו לקחת זריקות מבוסס על תחושת בטן ולא על קריאת מצב אמיתית של הדינמיקה של המשחק, ולכן זיהוי ויישום סבלנות אנרגתית של פליימייקר ולא אימפולסיביות של סקורר הם השיעור הבא שלו. דייויד דג׳וליס עלה לעוד כלום מהספסל לפני ג׳ון דיברתולומאיו, ודווקא האחרון נתן ערב קליעה נאה לאחר תקופה קשה. אבל פרטיזן לא מיצמצה מזה. אולי בעפולה, היריבה הבאה של הצהובים, ימצמצו.
מה עושים במחצית?
וכל זה, עוד לפני המחצית השנייה. בכלל, מעניין מה עושים בזמן המחצית אוהדי מכבי ת״א שצפו במופע האימים הזה. האם הם שולחים הודעות ווטסאפ מנחמות אחד לשני ומעודדים את חבריהם שיהיה טוב במחצית השנייה? האם הם נותנים מנוחה לעיניים כדי להיות מוכנים לעוד צריבות באישונים? האם האופטימיות הבלתי נגמרת של אוהד הספורט מנצחת, והם מורידים את הכלב לטיול קצר וקר, ואז מכינים כוס תה חם, ומקווים לטוב? האם הם נוטשים ולא חוזרים, עוברים לנטפליקס, לדיסני פלוס, לערוץ הגולד או לאסקפיזם של ערוץ הטיולים? או נוטשים לרגע ואז חוזרים שוב מדי פעם, נרקומנים של זמן ותוצאה?
בכל מקרה, אלה שנטשו, ואלה שחזרו, גילו שלמרות קולות קטנים של התאוששות בתחילת המחצית, אחרי פסק זמן, פרטיזן רצה 16-1, עם עוד מאותו דבר, וגם מכבי סיפקה עוד מאותו דבר, כלומר הייתה אותה חבורה נטולת כושר התאוששות. אפילו אוברדוביץ׳ הרשה לעצמו לשבת על הספסל לרגע, שתי דקות לסיום. אבל אז קם וספק ידיים על עוד איבוד שלא קבע כלום. ונדמה שלרגע אחד עודד קטש וז׳ליקו אוברדוביץ׳ מצאו מכנה משותף - לספוק ידיים. אחד סופק ידיים על איבוד בפלוס 25, השני סופק ידיים פנימה, לא חושף רגשות. הקהל הסרבי יצא ללילה קר של ינואר בבלגרד, ובינתיים בת״א, על קיר בעיר, כתב מיואש צעיר: עוד 15 משחקים למנייאק.
