"מבחינת כדורסל, פול ג`ורג` הוא שחקן פנטסטי, חבר היכל התהילה לעתיד", הסביר באלמר, שלושה שבועות לאחר שהתברר ששחקן הכנף הוורסטילי בחר לעזוב את הקליפרס ולעבור לפילדלפיה 76`. "אבל ידענו שאנחנו צריכים להמשיך בגרף השיפור שלנו, ועם הסכם העבודה החדש, והמגבלות שהוא מביא איתו, הגשנו לפול הצעה שבעינינו היתה נהדרת, נהדרת מבחינת החשיבה שלנו על איך לקחת אליפויות - ולא תאמה את מה שפול רצה".
על פי הדיווחים, ההצעה האחרונה של הקליפרס לפול ג`ורג` עמדה על 150 מיליון דולר ל-3 עונות. פילדלפיה, שהחליטה ללכת על כל הקופה בקיץ האחרון, נתנה לג`ורג` 212 מיליון ל-4 עונות וזכתה בו. הקליפרס איבדו את השחקן השני בטיבו שלהם בחמש השנים האחרונות בגלל 62 מיליון דולר - סכום שבאלמר לא רק יכול להרשות לעצמו, אלא שבשנים קודמות גם היה מוציא ללא היסוס. רק שכאן לא מדובר על דמי הכיס של באלמר. מדובר על שתי מילים שעושות צמרמורות לא נעימות לכל איש הנהלה ב-NBA, ושגורמות לסיוטים ל"קאפולוגים", אנשי המקצוע שתפקידם להגות יומם ולילה במדעי תקרת השכר.
כסף לא היתה הסיבה היחידה לוויתור של הקליפרס - קבוצה שהרגישה לפני 5 שנים שהיא על הסוס, והגיעה מאז לגמר מערב בודד - על פול ג`ורג`, וגם באלמר מודע לזה והודה בזה. אבל הוא יודע מי האויב המשותף עכשיו של כל המועמדות לאליפות. "אנשים הולכים להשקיע המון מחשבה איך הם ממשיכים לבנות את הסגל שלהם כדי לנצח", אמר לעיתונאים באמצע יולי, "אתה חייב לחשוב שיש לך סיכוי ברור לנצח, אם אתה הולך להיות מעל ה-Second Apron".
יותר קבוצות בעניין = יותר עניין בקבוצות
במשך עשרות שנים, ה-NBA היתה ליגה של שושלות, של מעצמות ששולטות במשך שנים. הסלטיקס בסיקסטיז, הלייקרס והסלטיקס בשנות ה-80, הבולס ב-90, הלייקרס בתחילת המאה; לברון הגיע ל-8 גמרים רצופים עם מיאמי וקליבלנד ולקח 3 אליפויות, גולדן סטייט הגיעה ל-5 גמרים רצופים ולקחה 4 אליפויות משלה. בשש השנים האחרונות לעומת זאת, מאז האליפות האחרונה של שושלת סטף-דוראנט בגולדן סטייט, נרשמו 6 אלופות שונות. רצף שלא היה כמוהו ב-NBA מאז סוף שנות ה-70, עם הבדל פצפון: בזמנו הליגה היתה בשפל מבחינת עניין, מפוצצת אלימות, סמים ואלכוהול, ליגה סגורה לאמריקאים בלבד. כיום הליגה נהנית מפופולריות שיא, מפוצצת בכישרון ובשחקנים בינלאומיים.
כחלק מהעיקרון הזה, פרט לדראפט, הליגה הוסיפה את הפליי-אין שמכניס כ-80% מהליגה לתחרות על הזכות להתחרות אחרי תום העונה הסדירה, ומהעונה שעברה, גם טורניר גביע שמאפשר לראשונה לזכות בתואר נוסף במהלך העונה. ככל שיותר קבוצות מתחילות את העונה עם תקווה, האוהדים המקומיים מגלים יותר עניין, קונים יותר כרטיסים, מרצ`נדייז, עושים מנוי לשירותי טלוויזיה, וממלאים את המושבים. החשבון פשוט. ויש עוד מנגנון. החל מ-2002, הוחלט כי קבוצות שלא סופרות את תקרת השכר תשלמנה לליגה "מס מותרות" (Luxury Tax), קנס שהולך ל"קופה קטנה", ומתחלק בסוף העונה בין כל הילדות הטובות שלא עברו את הרף. ב-2011 כבר התווספה מדרגה נוספת, שמעליה הקנסות לבזבזנים הפכו גבוהים יותר.
המס לא הרתיע קבוצות, בעיקר כאלה משווקים גדולים, מבזבוזים היסטריים, אז הליגה קבעה בהסכם העבודה הקולקטיבי (CBA) מדרגות שמגדילות את הקנסות ככל שהחריגה גדולה יותר בעונה ספציפית, ומתמשכת על פני מספר שנים. גם זה לא הרתיע את גולדן סטייט, למשל, מלזכות באליפות 2022 כשהיא משלמת יותר מ-170 מיליון דולר בקנסות בלבד, ומעוררת את חמתן של בעלי קבוצות אחרים. אז הליגה החליטה ללכת עוד צעד קדימה, ובהסכם העבודה של 2023, הוסיפה מנגנון נוסף שיפגע בקבוצות הבזבזניות: ה"אפרונס".
סליחה אדוני, הבחירה שלך קפאה
מילון מריים-וובסטר ומילון קיימברידג` מגדירים את המילה Apron כסינר, או מעין נספח המגיע כתוספת לדבר מסוים, כמו מרפסת לבניין, החלק של הבמה בתיאטרון שגלוי לקהל, וכו`. המשמעות המעשית היא סף מסוים שאותו אפשר לחצות. ההסכם החדש נכנס לתוקף בקיץ 2023, וקבע כי החל מקיץ 2024, קבוצות שישלמו מעל מס המותרות יוכלו עדיין לבזבז, כל עוד לא ייכנסו לאחד משני ה"אפרונים". תוציאו מחשבונים בבקשה, אתם הולכים לעבור עכשיו קורס מזורז בדיני CBA.
האפרון הראשון נקבע על כ-126.7% מתקרת השכר. קבוצות שסך המשכורות שלהן עובר אותו, לא יכולות יותר להחתים בשוק הבייאאוט שחקנים שנחתכו - אם הרוויחו יותר מ"חריגת השכר הבינונית", סכום הנקבע בכל קיץ ומאפשר להחתים, בכולו או בחלקו, רול פליירס טובים (בעונות האחרונות קיבלו את החוזה הזה שחקנים כמו דונטה דיוינצ`נזו בניקס, גייב וינסנט בלייקרס ודיאנתוני מלטון בווריורס), לפני שנחתכו. פרט לכך, "חריגת השכר הבינונית" שהן עצמן יכולות להציע תהיה נמוכה יותר, וה"חריגה הדו-שנתית", סכום נוסף שמאפשר החתמת שחקנים ללא קשר לתקרה, אינו זמין עבורן.
האפרון השני נקבע על כ-134.4% מתקרת השכר. קבוצות שסך המשכורות שלהן עובר אותו, סובלות גם מכל הגבלות האפרון הראשון, וגם מעונשים נוספים. החוזים היחידים שהן יכולות להעניק הם חוזי רוקיז וחוזי מינימום לווטרנים - אין להן אף "חריגת שכר" זמינה. בעוד קבוצות רגילות יכולות לשלוח סכום כסף כדי להשוות משכורות בטרייד - על קבוצות האפרון השני נאסר לעשות זאת. הן גם לא יכולות לשלוח יותר משחקן אחד בטרייד - לדוגמה, שני שחקנים שמרוויחים 10 מיליון דולר כל אחד כדי להביא שחקן אחד שמרוויח 20 מיליון - ולא יכולות להוסיף כסף לעסקה כדי לגרום לה לקרות מבחינת השוואת סכומים.
על כך מתווספת "הקפאה" של בחירת הסיבוב הראשון שלהן 7 שנים קדימה, כך שאי אפשר לכלול אותה בטרייד, ואם הקבוצה חורגת מהאפרון השני גם בשנים הבאות, הבחירה הזו עוברת אוטומטית לסוף הסיבוב הראשון בלי קשר למיקום הקבוצה באותה שנה. כלומר, קבוצה שתחרוג מהאפרון השני ביום האחרון של עונת 2024/25, לא תוכל לסחור בבחירה מדראפט 2032. הדרך היחידה להוציא את הבחירה מ"הקפאה", היא לשלם פחות מהאפרון השני ב-3 מתוך 4 השנים הבאות.
הנה פתחתי חלון (והוא ייסגר תוך שנתיים-שלוש)
כל המגבלות האלה לא מכתיבות מתי מותר לחרוג מהתקרה המחמירה ביותר, אבל כן מכתיבות מתי *כדאי* לעשות זאת: כשאתה מעריך שהקבוצה שלך תוכל לזכות באליפות. ואכן, אם תעברו על סך המשכורות של כל 30 קבוצות הליגה, ועל ההימורים בסוכנויות לגבי כמות הניצחונות שלהם העונה - תוכלו לראות מתאם יפה בין הסיכוי להגיע גבוה בטבלה, לבין הסיכון הכלכלי שבעלי אותם קבוצות לקחו על עצמן. בנות המזל, אלה שמבזבזות מעט וצפויות לנצח הרבה, הן קבוצות צעירות כמו אוקלהומה סיטי ואורלנדו, שם כוכבים כמו פאולו באנקרו, ג`יילן וויליאמס, פרנץ ואגנר וצ`ט הולמגרן עדיין משחקים העונה על חוזי רוקי.
משמעות נוספת היא שמבחינה ריאלית, רוב חלונות האליפות האמיתיים של שיאניות השכר יימשכו במקרה הטוב שנתיים-שלוש. בוסטון האריכה חוזים לכל הכוכבים בשנים האחרונות, כולל סכומי שיא לג`יילן בראון וג`ייסון טייטום, ותשלם, במודע, מאות מיליוני דולרים בשנים הקרובות רק כקנסות כדי לשמור על סיכוי לשושלת. ויש כאן עוד ניואנס חשוב: כשאתה כבר לוקח סיכון כזה על עצמך לטווח ארוך, כדאי שתבין איפה תהיה לך אפשרות גם לרדת מתחת לתקרת ההגבלות, להכניס שחקן צעיר לרוטציה במקום וטרן, ועל מי אפשר לוותר מבלי לאבד גובה.
אלופת 2023, והקליפרס שאיבדו את פול ג`ורג`, לא היו היחידות שהפנימו בכאב את חוקי המשחק החדשים. גולדן סטייט לא יכלה לשלם לקליי תומפסון את הסכומים שרצה (וגם לא את ה-17 מיליון לעונה, הצנועים בהרבה, שירוויח בדאלאס), ופירקה את צמד הגארדים הקולעים המצליח בהיסטוריה. היא השתתפה בטרייד של 6 קבוצות שבו הווריירס קיבלו במחיר של קליי אחד את קייל אנדרסון ממינסוטה ובאדי הילד מפילדלפיה. מינסוטה בעצמה החליפה את אנדרסון בג`ו אינגלס, שחקן דומה ומבוגר יותר עם יותר קליעה ופחות הגנה. כשהסכסוך המשפטי בין הבעלים הנוכחי גלן טיילור לטוענים לבעלות אלכס רודריגז ומארק לורי טרם נפתר, ועל רקע הצורך לצמצם את סך המשכורות העצום, הם גם ויתרו על הביג-מן הקולע הטוב בליגה, קרל אנתוני טאונס, ושלחו אותו לניקס תמורת ג`וליוס רנדל ודונטה דיוינצ`נזו.
ויתרו על 24 תמורת 26, ויתרו על 26, הביאו את 34
עד כמה עבודתם של אנשי תקרת השכר קריטית, אפשר לראות בצד השני של אותו טרייד. זה התחיל בדראפט 2024, ותכף נחזור לשם, אבל מוקדם יותר הקיץ הסכים ג`יילן ברונסון - שחקן טופ-15 בליגה - לחתום על הארכת חוזה שאינה מקסימלית, ולהשאיר על השולחן סכום כסף משמעותי מקיץ 2025 והלאה. ההחלטה הזו סימנה לניקס שיש לה אפשרות גם להביא את מיקאל ברידג`ס מברוקלין וגם את טאונס, שני שדרוגים משמעותיים בפוטנציה לסגל עם חוזים לטווח ארוך.
הניקס בנו רוטציה של 7-8 שחקנים מעולים עד טובים מאוד - כששאר הספסל דליל למדי, ויסתמך על וטרנים בחוזי מינימום (קאם פיין, אולי לנדרי שאמט) וצעירים בחוזים נמוכים (פאקום דאדייה, טיילר קולק). סך המשכורות החדש של הניקס, אחרי עסקת טאונס והמהלכים הנלווים, יעמוד על כ-188.6 מיליון דולר - רק כ-300 אלף מתחת לאפרון השני. הניקס ישאירו מקום ריק אחד בסגל, יוכלו למלא אותו בחוזים זמניים לקראת סוף העונה, ויינצלו מהקנסות הכבדים ביותר לעונה הנוכחית.
אבל כל זה לא היה מתאפשר ללא תמרון יצירתי במיוחד שקרה בדראפט. הניקס היו אמורים לבחור במקומות ה-24 וה-25, ואז שלחו את הבחירה ה-24 (קישון ג`ורג`) לוושינגטון תמורת הבחירה ה-26, ואז בחרו במקום ה-26 את דילון ג`ונס ושלחו אותו לאוקלהומה סיטי; בהמשך הם רכשו את הבחירה ה-34 מפורטלנד ובחרו בה את טיילר קולק. ג`ורג` ירוויח בוושינגטון העונה 2.825 מיליון דולר, ג`ונס בת`נדר 2.622 מיליון דולר. את קולק, שחקן בערך ברמתם של ג`ורג` וג`ונס, הם החתימו על חוזה של 2.09 מיליון דולר. ההפרשים כאן הם קליפות של גרעינים, אבל אותם 500-700 אלף דולר שחסכו - אפשרו את בניית הסגל המטורף הזה.
ההחלטה של ברונסון היתה לא רק קריטית לניקס, היא גם יכולה להיות התקדים שיבשר עידן חדש. מוקדם יותר הקיץ, שוחחתי עם יוסי גוזלן, מומחה תקרת השכר שעבד באתרים Hoopshype ו-USA Today, ושאלתי אותו מדוע כוכבים, גם מדרג שני ושלישי לפעמים, מתעקשים ללכת על חוזי מקסימום למרות שהם יודעים את ההשלכות על הקבוצה שלהם. מתברר שזה בעיקר עניין של אגו, וגם קשור לכך שמי שלא לוקח את המקסימום - החוזה שלו ייראה מאוד נמוך תוך מספר שנים, לאור העלייה המתמדת בהכנסות הליגה ובמה שהקבוצות יכולות לשלם.
רוצה לנצח כאן, זה הכל
ברונסון, אדם צנוע וחכם, הבין שאותם מיליונים רבים עליהם ויתר לא באמת ישפיעו על המשפחה שלו שכבר מסודרת כמה וכמה דורות קדימה, אבל כן ישפיעו על הסיכוי שלו לעשות את מה שבשבילו הוא עולה כל ערב על הפרקט: לקחת אליפויות. "זה די פשוט", אמר ברונסון, בו הניקס בחרו כקפטן החדש שלהם הקיץ, "אני רוצה להיות כאן, ואני רוצה להראות שמעשים נשמעים בצורה ברורה יותר מאשר דיבורים. אני רוצה שהקבוצה הזו תהיה יחד לשנים רבות. אני רוצה לנצח כאן. זה הכל".
למעשה של ברונסון יש תקדים. שלישיית היכל התהילה של סן אנטוניו - טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג`ינובילי - היתה בקביעות חותמת על חוזים לא מקסימליים כדי לאפשר חיזוק סביבם. אפילו בקבוצת הכוכבים המושמצת שנבנתה במיאמי בקיץ 2010, הסכימו לברון ג`יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לחתום על חוזים זהים זה לזה, קצת מתחת למקסימום, כדי לאפשר הרכבה של סגל וטרנים סביבם. בשני המקרים הללו, התוצאה היו שושלות ששרדו לפרק זמן נאה - 15 שנה של און-אנד-אוף אצל הספרס, 4 שנות גמרים רצופים אצל ההיט. זה מה שהרכז של הניקס רואה מול העיניים.
הצלחה של הניקס העונה, בליגה שאוהבת חיקויים, עשויה לסמן את הכיוון החדש: כוכבים שמחליטים להקריב כסף (אם אפשר לקרוא לחוזה של 150 מיליון דולר במקום 180 מיליון, למשל, "הקרבה" - דילמה שכנראה רוב קוראי שורות אלה לא יצטרכו לעמוד בפניה) כדי לצמוח עם הקבוצה שלהם. מהלך שכזה עשוי גם לסלול את הדרך לבניית קבוצות הכוכבים הבאות - עוד תופעה שחוקי השכר מנסים להילחם בה. ועד שזה יקרה? אנשי תקרת השכר ימשיכו לחפש תמרונים על כל דולר, הנהלות יצטרכו לקבל החלטות כואבות, וקבוצות יצטרכו למצוא יהלומים בדראפט, להשקיע בפיתוח שחקנים ובעיקר לבנות תרבות בריאה - כזו שבה הדרך לאליפות תלויה גם בצוות מקצועי וניהולי חכם, ביחסי אנוש טובים, ולא רק בדירוג הבעלים ברשימת האנשים העשירים בעולם.
אבל כל זה לא היה מתאפשר ללא תמרון יצירתי במיוחד שקרה בדראפט. הניקס היו אמורים לבחור במקומות ה-24 וה-25, ואז שלחו את הבחירה ה-24 (קישון ג`ורג`) לוושינגטון תמורת הבחירה ה-26, ואז בחרו במקום ה-26 את דילון ג`ונס ושלחו אותו לאוקלהומה סיטי; בהמשך הם רכשו את הבחירה ה-34 מפורטלנד ובחרו בה את טיילר קולק. ג`ורג` ירוויח בוושינגטון העונה 2.825 מיליון דולר, ג`ונס בת`נדר 2.622 מיליון דולר. את קולק, שחקן בערך ברמתם של ג`ורג` וג`ונס, הם החתימו על חוזה של 2.09 מיליון דולר. ההפרשים כאן הם קליפות של גרעינים, אבל אותם 500-700 אלף דולר שחסכו - אפשרו את בניית הסגל המטורף הזה.
ההחלטה של ברונסון היתה לא רק קריטית לניקס, היא גם יכולה להיות התקדים שיבשר עידן חדש. מוקדם יותר הקיץ, שוחחתי עם יוסי גוזלן, מומחה תקרת השכר שעבד באתרים Hoopshype ו-USA Today, ושאלתי אותו מדוע כוכבים, גם מדרג שני ושלישי לפעמים, מתעקשים ללכת על חוזי מקסימום למרות שהם יודעים את ההשלכות על הקבוצה שלהם. מתברר שזה בעיקר עניין של אגו, וגם קשור לכך שמי שלא לוקח את המקסימום - החוזה שלו ייראה מאוד נמוך תוך מספר שנים, לאור העלייה המתמדת בהכנסות הליגה ובמה שהקבוצות יכולות לשלם.
רוצה לנצח כאן, זה הכל
ברונסון, אדם צנוע וחכם, הבין שאותם מיליונים רבים עליהם ויתר לא באמת ישפיעו על המשפחה שלו שכבר מסודרת כמה וכמה דורות קדימה, אבל כן ישפיעו על הסיכוי שלו לעשות את מה שבשבילו הוא עולה כל ערב על הפרקט: לקחת אליפויות. "זה די פשוט", אמר ברונסון, בו הניקס בחרו כקפטן החדש שלהם הקיץ, "אני רוצה להיות כאן, ואני רוצה להראות שמעשים נשמעים בצורה ברורה יותר מאשר דיבורים. אני רוצה שהקבוצה הזו תהיה יחד לשנים רבות. אני רוצה לנצח כאן. זה הכל".
למעשה של ברונסון יש תקדים. שלישיית היכל התהילה של סן אנטוניו - טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג`ינובילי - היתה בקביעות חותמת על חוזים לא מקסימליים כדי לאפשר חיזוק סביבם. אפילו בקבוצת הכוכבים המושמצת שנבנתה במיאמי בקיץ 2010, הסכימו לברון ג`יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לחתום על חוזים זהים זה לזה, קצת מתחת למקסימום, כדי לאפשר הרכבה של סגל וטרנים סביבם. בשני המקרים הללו, התוצאה היו שושלות ששרדו לפרק זמן נאה - 15 שנה של און-אנד-אוף אצל הספרס, 4 שנות גמרים רצופים אצל ההיט. זה מה שהרכז של הניקס רואה מול העיניים.
הצלחה של הניקס העונה, בליגה שאוהבת חיקויים, עשויה לסמן את הכיוון החדש: כוכבים שמחליטים להקריב כסף (אם אפשר לקרוא לחוזה של 150 מיליון דולר במקום 180 מיליון, למשל, "הקרבה" - דילמה שכנראה רוב קוראי שורות אלה לא יצטרכו לעמוד בפניה) כדי לצמוח עם הקבוצה שלהם. מהלך שכזה עשוי גם לסלול את הדרך לבניית קבוצות הכוכבים הבאות - עוד תופעה שחוקי השכר מנסים להילחם בה. ועד שזה יקרה? אנשי תקרת השכר ימשיכו לחפש תמרונים על כל דולר, הנהלות יצטרכו לקבל החלטות כואבות, וקבוצות יצטרכו למצוא יהלומים בדראפט, להשקיע בפיתוח שחקנים ובעיקר לבנות תרבות בריאה - כזו שבה הדרך לאליפות תלויה גם בצוות מקצועי וניהולי חכם, ביחסי אנוש טובים, ולא רק בדירוג הבעלים ברשימת האנשים העשירים בעולם.
