השם דני אבדיה נכנס לחיינו כבר לפני שש שנים, כאשר היה בן 17 בלבד. הוא סומן מיד כתופעה חריגה בספורט הישראלי, בטח בענפי הכדור. חד קרן שהיה מיועד מהרגע הראשון להגיע לרמות הגבוהות ביותר. השאלה לא הייתה האם הוא יגיע ל-NBA, אלא מתי הוא יגיע, ובאיזה מקום ייבחר בדראפט. הוא הספיק לככב לתקופה קצרה במכבי תל אביב, הוביל את נבחרת העתודה לשתי זכיות רצופות באליפות אירופה, וב-2020, זה קרה. הדראפט שכל המדינה חיכתה לו, הבחירה של וושינגטון באבדיה, וההיסטוריה הראשונה שעשה, ככדורסלן הישראלי הראשון שנבחר בעשר הבחירות הראשונות.
ההתחלה לא הייתה פשוטה, והיא הייתה טמונה בין היתר בקושי לגשר על הציפיות העצומות שהיו מאבדיה, למציאות שהיא ליגת ה-NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם, עם האתלטים הטובים בעולם, וליגה שמתנהלת בצורה שונה מזאת שחלק גדול מאוהדי הספורט בארץ רגילים לה. הציפייה, בין היתר בגלל הפסטיבל העצום סביבו בתקשורת הישראלית מהרגע שבו פרץ לחיינו, לא תאם את המציאות. מי שמבין ועוקב, הזהיר מהרגע הראשון שאבדיה, לרוע מזלו, נבחר על ידי אחד מהארגונים הבעייתים בליגה, וקבוצה עם סגל שחקנים שלא ייתן לו לבוא לידי ביטוי. את התסכול של לראות את אבדיה מתחנן לכדור פעם אחרי פעם רק כדי לראות את ראסל ווסטברוק או בראדלי ביל זורקים שוב ושוב ושוב, זוכר כל אחד מאיתנו שהתעורר למשחקים שלו.
שלוש השנים הראשונות לא היו פשוטות, כשלעיתים היה נראה שאבדיה דורך במקום, אפילו הולך אחורה. הנשמות הטובות מיהרו לספר לנו שמדובר בסך הכל בבלוף, היה מי שדיבר אפילו על חזרה ליורוליג, כי בישראל, כמו בישראל, אתה מלך ליום אחד ושום דבר ביום שאחרי. התסכול מהמצב של דני, ובעיקר הקבוצה שבה הוא משחק, היה גדול. היה נראה שהכישרון הכי גדול שהכדורסל שלנו ייצר, מתבזבז בקבוצה שנראה ועושה הכל, חוץ מלנסות לנצח. ואולי הכישרון לא באמת כזה גדול? ובכן, העונה קיבלנו את התשובה.
הוויזארדס הם עדיין קבוצה מחורבנת, אין שום מילה אחרת כדי לתאר את זה. צפייה במשחקים שלהם, בחלק גדול מהזמן, שקולה לצפייה בבן אדם שמגרד את הקיר עם הציפורניים, אבל בואו, אנחנו לא פה בשביל קייל קוזמה, קורי קיספרט או ג`ורדן פול (טוב, במקרה שלו מדובר בבידור טהור, אז אתן לו את הקרדיט על זה), אנחנו פה בשביל דני, והיכולת שלו בחודשים האחרונים היא משהו שגם האוהדים הכי גדולים שלו לא היו יכולים לדמיין, וזה שהוא משחק בקבוצה שלא מפסיקה להפסיד, לא מוריד מכך כהוא זה.
משחקים של דאבל דאבל הפכו לעניין שבשגרה, וגם ההופעה הגדולה האחרונה שלו, 32 נקודות ו-10 ריבאונדים נגד טורונטו, כבר לא התקבלה בתדהמה. הישראלי עומד אחרי 72 משחקים על ממוצע של 14.6 נקודות למשחק, 7.2 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים, ובעיקר מציג את מה שכל כך חיכינו לראות ממנו - אסרטיביות, ביטחון, והמון ביצים. דני אבדיה, מאז ומתמיד, היה איש מלא בביטחון. יש לו סוואג וסטאר קוואליטי שאנחנו לא רגילים אליהם מספורטאי ישראלי, והעונה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, זה מתבטא גם במספרים.
אבל הטור הזה הוא לא על היכולת של דני, ההשתלבות שלו בשיטת המשחק של וושינגטון או המספרים שלו, הטור הזה הוא על המעמד של אבדיה בספורט הישראלי, ועל כך שאוהדי הספורט בארץ צריכים להבין שכולנו חוזים במשהו שלא קרה בעבר, וספק אם יחזור בעתיד. אבדיה הוא כבר כעת הכדורסלן הישראלי הגדול ביותר שיצא מארץ הקודש, וכנראה הגדול ביותר שייצא עוד הרבה שנים קדימה. כדורסלן ישראלי שיכול לספק משחקים של 32 ו-43 נקודות בליגה הטובה בעולם, שסוחט מחמאות מקווין גארנט ופול פירס, ומתמודד בכבוד מול האתלטים הטובים בעולם. בואו נכניס את זה לראש - אנחנו חוזים בהיסטוריה בספורט הישראלי.
וכעת, זה הזמן לזנוח את הטענות על פרובנציאליות ופסטיבל, ולשכוח מפרופורציות. במדינה שבה השיח נסוב בעיקר סביב דברים עצובים ומדכאים, בטח בחצי השנה האחרונה, ועם קרע פנימי שהולך וגובר, אנחנו צריכים להיאחז בכל דבר חיובי שיוצא מחלקת האדמה הקטנה שלנו, לחגוג אותו ולהתגאות בו. כולנו תקווה שבעתיד, דני יהיה גם חלק מקבוצה תחרותית באמת, כזאת שמגיעה לדבר האמיתי, לפלייאוף ואולי אפילו למאבקים על אליפות. לפני שנה, זה נראה היה כמו תחזית דמיוניות, אבל כשאנחנו מתקרבים לסיום העונה הסדירה ב-NBA, נראה שהציפיות שלנו מאבדיה רק יגדלו, ובצדק, ואת זה אנחנו לא יכולים לקחת כמובן מאליו. ספורטאי ישראלי שהופך לשחקן משמעותי בליגה הטובה בעולם, באחד מענפי הכדור הפופולריים בעולם. תנצרו את הימים האלו.
