קודם כל קטש
הרבה כוכבים יש לגרסה הזאת של מכבי תל אביב. יש BB, יש קולסון, יש ניבו וכו וגו ודו. לפני כולם יש את עודד קטש. מלהגי הכדורסל וגם צקצקני הכדורסל הישראלי לדורותיהם מנתחים עונות ומשחקים קודם כל לפי ענייני המאמן והם טועים, כי כדורסל מנצחים ומפסידים שחקנים, אבל את העונה הזאת של מכבי תל אביב, את הקדנציה הזאת של מכבי תל אביב, את הסידרה הזאת של מכבי תל אביב, צריכים להתחיל קודם כל מעודד קטש.
הקבוצה הזאת צריכה הייתה להתרסק ממזמן. הקבוצה הזאת אמורה הייתה להתרסק ממזמן. כן, יש את המלחמה והשלכותיה. יותר מכך, יש את הפדיחות והנזקים שהנהלת מכבי תל אביב הסבה לקבוצה שלה תוך כדי המלחמה. ענייני הקיצוצים והאופן החובבני שבו נוהל המשבר על ידי הבוסים הצהובים, כשממילא הכל מסביב נפיץ ודרעק, יכולים היו בעצמם לשמש כתירוץ שיגרום לשחקנים לרחם על עצמם ולהתחיל ליילל, בדרך לפירוקה של הבאסטה.
אלא שיודעי דבר, מקורות זרים וגם כאלו שממש לא מסבירים שהאיש שעטף את הכל, ניהל את הקרקס המעופף, אחז בכל קצוות הקבוצה, מהקצה אל הקצה, החזיק אותה ביחד ומנע ממנה להתקפל היה עודד קטש. כחלק בלתי נפרד מזה, ברמת הכדורסל, האיש שבנה בסבלנות אין קץ, שכנראה שמורה בעיקר לאנשים נטולי מבע כמוהו, את עקרונות ועולם הכדורסל ההתקפי שלו, שכבה אחר שכבה, ניואנס אחר ניואנס, זווית אחר זווית ופיק אנד רול אחר פיק אנק רול – היה עודד קטש.
במקום לקחת צעד אחורה שיוביל לצעד אחורה שיוביל לעוד צעד אחורה ועוד אחד, בדרך אל סיפון הספינה ואל הנפילה אל לב ים, מכבי תל אביב של קטש בנתה את עצמה, האמינה בעצמה, שיפרה עצמה והחלה לפרוח ולהמריא, תוך שהיא מציגה – ברגעים שמכריעים עונה – את הכדורסל הכי טוב שלה מזה שנים ולפרקים גם את הכדורסל הכי טוב שהליגה השניה בטיבה יודעת לייצר.
וגם בסדרה עצמה. כשהיא נטולת בית, כשהיא נטולת בולדווין, כשהיא מתמודדת מול כל הכאוס שהינאקופולוסים של העולם יודעים לייצר, האיש שבלם והוביל קדימה היה המאמן שהיה פעם ירוק. נכון, לצהובים יש מאצ`אפ מצוין מול פנתינאיקוס, אבל הרבה מעבר לכך היה את הכדורסל. מכבי תל אביב לא נבהלה, שיחקה כדורסל לא פחות טוב מזה שהציגה זאת שסיימה את העונה הרגילה במקום השני והייתה רחוקה רבע אחד או החלטה אחת מברלין.
על כל אלו ועוד מגיעות לעודד קטש כל המחמאות האפשריות. האיש שמעמדו אל מול הבוסים שלו היה רעוע במקרה הטוב, שתוך כדי העונה הזאת היה רחוק משחק אחד בלבד מללכת הביתה, זכה לאורך כל הדרך להערכה שגובלת בהערצה על ידי השחקנים שלו. הם האמינו ומאמינים שהוא באמת יודע. שהוא גורם להם להיות שחקני כדורסל טובים יותר. שהוא גורם להם להיות קבוצת כדורסל טובה יותר. שהוא נותן להם את התנאים ולא פחות חשוב מכך – את האקלים – כדי להמשיך ולהתקדם. סחטיין עליך, קואץ` קטש. אתה ה-MVP של הצהובים.
זכרונות ממונאקו
זהו. סיימנו עם הדברים שליד. עכשיו לדבר עצמו. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אמר פעם איזה קיסר העונה לשם יוליוס, או שאולי היה זה בכלל איזה שר מטעמו של נפוליאון, או אולי היה זה שימון מזרחי. לכו דעו. בשורה התחתונה, בשוך העונותיים האחרונות, מכבי תל אביב הגיעה פעמיים למשחק 5 והפסידה. זה המצב. ובשתי הסדרות לקחה את יתרון הביתיות ולא הצליחה לממש אותו. זה קרה במשחק מספר 3 ביד אליהו, בעונה שעברה. זה קרה במשחק מספר 4 בבלגרד העונה.
בסיומו של הרבע השלישי של המשחק החמישי מול מונאקו, בעונה שעברה, הובילה המארחת 70:72. בסיומו של הרבע השלישי של המשחק החמישי מול פאו, אמש, הובילה המארחת 56:58. ברבע האחרון של עונת 2022-23 קלעה ההתקפה של מכבי 16 נקודות (וספגה 25). ברבע האחרון של עונת 2023/24, אמש באוואקה, קלעה מכבי תל אביב 16 נקודות (וספגה 23).
מי שרוצה להתייחס לסדרה מול מונאקו בנפרד ולסדרה מול פנתינאיקוס בנפרד, מוזמן. מי שרוצה לזהות שם מכנה משותף, יכול למצוא מספיק אלמנטים שחוזרים על עצמם. ולשאול עצמו כמה שאלות מתבקשות.
עודד קטש הוא המאמן היצירתי הכי שמרן שיש. או שמא יש לומר המאמן השמרן הכי יצירתי שיש. מוחו הקודח יודע לרקוח עולם שלם וסינרגי שנותן מענה לכל סיטואציה ולכל אלמנט במשחק ההתקפה. מהבחינה הזאת, הוא לא רק טופ אירופה – אלא בטופ ובשפיץ העולמי. לא פחות. הוא מבין, הוא מנתח, הוא יודע. וכן, הוא פנאט ומקובע לכדורסל שלו. לכדורסל של קטש.
מצד שני, ברגעים שמכריעים עונה שלמה, אין יותר עקרונות ואין יותר אמונות. יש לנצח ויש להפסיד. כשפנתינאיקוס עברה למוד של הכה את המומחה, כשמונאקו בעונה שעברה עברה למוד של חבוט ככל יכולתך, נעלמו הפיק אנד רולים ונסתיימו הריקודים. כשהגיהנום מהיציעים באתונה עבר אל הפרקט, בחסות כל הקלאיצאקיסים של העולם שהגדרת התפקיד שלהם בויקיפדיה איננה גארד או פורוורד אלא בלם במערך של 4 או 5 שחקני הגנה, שם נמדדת היכולת של הקבוצה. שם נמדדת היכולת של המאמן. למכבי תל אביב לא הייתה תשובה בעונה שעברה. למכבי תל אביב לא הייתה תשובה בעונה שעכשיו נסתיימה. כן, זה על השחקנים. וכן, זה על עודד קטש.
לאחוז במומנטום
כשהשעון הגדול הראה 4:53 לסוף הרבע השלישי הגיע רגע שיכול היה להפוך את הסיפור. מתיאס לסור, שראה מולו הגנת מופת במשחק מספר 5, עמד לו מבויש על קו העונשין ודפק עוד שתי זריקות אינסטלציה בכיוון הכללי של קונסטורקציית הסל, בדרך ל 2/12 נוראי בזריקות שמוגדרות חופשיות. 16 שניות מאוחר יותר נשלח ג`וש ניבו, עמיתו לתפקיד הסנטר, אל קו העונשין וקבע הפרש 2 למכבי תל אביב. ולסור ירד אל הספסל חפוי ראש ואסוף שיער. ומיד לאחר מכן, עוד 2 נקודות של הניבו ויתרון 4 צהוב. אם היה רגע אחד, אם היה מומנטום אחד שאמור היה לקחת את מכבי תל אביב מכאן והלאה – זה היה הרגע הזה. בין לבין נזרק לסור חזרה אל הפרקט, כדי להציל מהתמוטטות אפשרית.
רגע. עכשיו עצירה מתודית. בניגוד לשנות השמונים או התשעים, בשנת 2024 כבר כולם מבינים כמעט הכל. חלק גדול מכם, גולשים וגולשות וחברים וחברות, כבר יודע המון על מה שצריך לעשות. על חילופים, על חילופים הגנתיים, על פיק אנד רול ספרדי ועל חסימות מדורגות. קשה מאוד לספר לכם סיפורים. אתם יודעים לפרק ולנתח.
מצד שני, מאמנים שמנצחים, להבדיל ממאמנים שלא, מונעים לעיתים מאיזשהו דחף פנימי לא מוסבר שספק אם ניתן ללמד או לנתח. יש סוג של החלטות בטן שמייחדות את מאמני העילית. שמביאים פתאום איזה משהו לא צפוי, לא שגרתי ולעיתים גם לא הגיוני. פתאום לזרוק אל הפרקט שחקן שאף אחד לא דמיין. פתאום לעבור לאיזשהי הגנה שלא ראינו לאורך כל השנה. פתאום לעשות איזשהו מהלך שיגרום לאנשים לתפוס את הראש.
מכבי תל אביב עשתה התאמות ממשחק למשחק ושינתה כמה דברים בתנועה. הכל בתוך המסגרת שלה. היא לא הביאה שום דבר שונה. היא האמינה בעצמה ובסט הכלים שלה. זה לא הספיק.
האק. חרבו דרבו
ועכשיו נחזור אל הפרקט באתונה. כשהוא סוחב את כל הצד הירוק של יוון על כתפיו, מתיאס לסור הרגיש אתמול אנושי. לראשונה בסדרה. הוא התקשה. הוא סבל. מה היה קורה, סתם שאלה, אם היו כופים עליו סבל נוסף? כשחושבים על דברים שאפשר היה לעשות אחרת, בנקודת המומנטום ההיא או ברגעים הקשים של הרבע הרביעי, אפשר לדמיין מצב שבו מפתים את הירוקים להשליך אליו את הכדור פנימה ואז מפוצצים לו את הצורה א-לה האק-א-לסור, בדרך לעוד רגע של פחד ואימה על קו העונשין, לא?
מתיאס לסור לא ירד מהפרקט לאורך כל הרבע הרביעי, אבל הלך לזרוק עונשין רק פעמיים. כששום דבר לא עובד, אולי שם היה המקום להתפרע. ואם לא שם, אז אולי בהתקפה. פנתינאיקוס לקחה ממכבי תל אביב את כל מה שיש לה ברבע הרביעי. זהו, אין יותר כדורסל של קטש. אין יותר סיסטם. והרגיש שעם הסיסטם נעלמו גם הרעיונות. בונזי קולסון הוגבל לאורך כל השנתיים הנהדרות האחרונות – ולאורך כל הסדרה הנהדרת הזאת, או למהלכים שבהם הוא עומד בפינה ומחכה או לפוסט אפ מול פראייר. בסדרה הזאת הפראייר היה הליטאי גרגוניס שאותו הוא חיסל והשמיד.
מרגע שעתמאן ויתר על הבחור והעדיף על פניו את הפאפאפטרואים של העולם, מה שנותר לקולסון הוא הזריקה מבחוץ. שאתמול, מעשה שטן, לא נכנסה. וזהו, אין שום רעיון אחר. אם בראון או בלאט לא מסוגלים להגיע ליתרון מתוך מצבי כדרור, אין יותר התקפה, אין יותר כדורסל ואין יכולת לנצח.
ומה לגבי חילוף בלתי צפוי? כשהכדורסל הופך חרבו דרבו, צריך לעיתים איזה מישהו שפשוט יכול לעשות סל, איכשהו, מכדרור. שלא רואה ממטר. נגיד ג`ו תומאסון. האם הוא שחקן יורוליג לגיטימי? ממש לא בטוח. הוא הוא שחקן יוצא דופן? בטוח שלא. מצד שני, הוא מנוסה, הוא קשוח, הוא יודע לכדרר, הוא יכול לעשות סל. והוא אפילו הגיע בכושר סביר לאחר משחק הליגה מול חולון. מאמנים גדולים יודעים לעשות את הלא צפוי. הצפוי במשחק הזה היה שיהיו רגעים שבהם השער שאליו מתקיפה מכבי תל אביב ינעל. הלא צפוי הוא לאתר איש שיכול לעזור לשבור את המנעול. עודד קטש הוא מאמן כדורסל מצוין. שלאורך הסדרה הזאת לא הראה את האקסטרה הזאת, את הטרוף הזה, את השליפה הזאת, את ההחלטה, את המהלך ששווה פיינל פור.
זה לא כל כך נעים לראות סל סגור
יאללה. נדגים קצת, רגע לפני שגם אנחנו מקפלים. איזה כיף היה למכבי תל אביב אמש ברבע הראשון. 9 אסיסטים מול איבוד כדור יחיד (!!) וריקודים אין ספור. כולל שישה של לורנזו בראון. כולל המהלך הזה, שבסיומו חדירה לסל של הבראון, הרדמות של קנדריק נאן, חיתוך של ז`ק כהן וקרנבל. איזה יופי.
וזהו. החל מהרבע השני ועד לסיומו של משחק ועונה, מכבי תל אביב הוסיפה עוד 8 אסיסטים בלבד, כשהיא צוברת במקביל 11 איבודים (!!). מי שרוצה, מוזמן להשוות את הסיפור הזה עם המחצית השניה של משחק מספר 4. הסיפור לא שונה משמעותית.
הקיצר, זוכרים את החיתוך והסיומת של ז`ק? יפה, עכשיו פאסט פורווארד אל הרבע השלישי. הנה שוב לורנזו בראון בפיק אנד רול וחדירה לסל. וכהן מנצל את ההתמקדות של לסור כדי לחתוך שוב פנימה. ושוב פוגש שם את נאן, אבל במצב צבירה ומחשבה שונה לגמרי. אין יותר נקודות קלות. אין יותר נקודות בכלל.
ועוד קצת קדימה, אל הדקות שבהן הכל נגמר – תחילת הרבע הרביעי. עם או בלי הכאבים שחש קוסטאס סלוקאס ברגלו, אלו היו הדקות שבהן רכב ארגין עתמאן על פניוטיוס קלאיצקיס, שבתמורה רכב בכל הכוח על לורנזו בראון. קלאיצקיס קיבל קרוב ל-13 דקות במשחק הזה, ולא עשה כמעט דבר שנראה על פני הלוח הסטטיסטי, כשהנתון המוביל שלו הוא עבירות (3). אבל הוא, יותר מכל שחקן אחר, סימן את מה שעומד לקרות.
מהלך ראשון של הרבע שקובע. מכבי תל אביב מריצה את אחד מהתרגילים הכי מוצלחים ומצליחים שלה. הנה תמיר בלאט מקבל פיד אנד רול מדורג (יענו 77) ומיד לאחר מכן פיק אנד רול נוסף של ניבו, שחוסם ומתגלגל מהר אל הצבע. על בלאט ג`וניור מסתערים נאן ולסור, בעוד שקלאיצקיס קופץ את הצבע ונועל את נתיב התנועה של ניבו. חטיפה, שלושה כדרורים ודאנק.
מיד לאחר מכן, התקפה נוספת צהובה. הפעם הכדור בידיים של אבא לורנזו. ומולו קלאיצקיס. שדוחק אותו אל עבר הקו ולוקח לו הכל.
מיד אחר כך, עוד איבוד כדור, הפעם של ניבו – שסימן סופית שמי שנטל עכשיו את הפיקוד הוא מר היסטריה. ומר קלאיצקיס. הנה, עוד דוגמא לאופן שבו הוא אמלל את לורנזו בראון. למי שזוכר ועוקב, אבא לורנזו (וגם המאמן שלו, כמובן), אוהב מאוד את פעולת הריג`קט, כלומר את הרגע שבו הוא חודר אל הכיוון ההפוך מזאת של החסימה. במקרה הזה, ניבו מטעה ברגע האחרון וחוסם על כתף שמאל של קלאיצקיס, מה שמוביל את בראון לחדור דווקא הפוך. היווני הקשוח מזהה, נשאר איתו וכופה עליו זריקה קשה.
ואם אין אותו, יש את גראנט. שכן, סיפק סדרה חלשה במיוחד. שכן, יודע להפעיל לחץ הגנתי. ביחד עם לסור, הם יושבים חזק על בראון וכופים עליו את המסירה לצד החלש. מאחר שמיטוגלו הגיב מספיק מהר ומנע את אופציית הזריקה המהירה של כהן, כל שנותר לאיש הוא לכדרר, לקוות לטוב ולהבין שרע.
שלא יובן אחרת. ג`ייק כהן לא היה הבעיה של מכבי תל אביב אתמול או בכלל. דיברתולומיאו והוא, יתרה מזאת, היחידים שסיימו משחק שלם עם מדד פלוס מינוס חיובי. מצד שני, הם גם לא היו הפתרון. ומכבי תל אביב, עונה שנייה ברציפות, מודחת במשחק הקובע לאחר שלא הצליחה למצוא פתרון.
שלוש נקודות (ושאלות) לסיום
1. 10:35 – לספור עבירות זה גם לא מעניין וגם לא לעניין. אותו הדבר ביחס למספר זריקות העונשין. מצד שני, 35 זריקות עונשין לקבוצה אחת ו-10 זריקות עונשין לקבוצה השניה, כשאין ספק שפאו הייתה סופר אגרסיבית במשחק הזה? נתון שמותיר אחריו, לכל הפחות, תחושה לא נוחה.
2. סורקין – בארבעת המשחקים בהם כן שיחק, שותף הישראלי הבכיר של מכבי תל אביב 6:51 דקות בממוצע. לאחר התצוגה הרעה במשחק הקודם, הפעם לא שותף בכלל. מה שלוקח אותנו בחזרה עונה אחת אחורה. בסדרת הפלייאוף נגד מונאקו ירד סורקין פלאים בדקותיו, ושותף רק 12:40 למשחק (כ-4 דקות פחות מהממוצע העונתי). ובמשחק 5 לא שותף בכלל. רומן סורקין הוא שחקן כדורסל טוב מאוד. עודד קטש הוא מאמן כדורסל טוב מאוד. האם הם יכולים להיות טובים מאוד ביחד בכלל ובמאני טיים בפרט?
3. בולדווין – בסוף בסוף, הרבה (או הכל) מתנקז אל החלטה אחת במשחק הרביעי. אם יש משהו אחד שמכבי תל אביב הוכיחה אתמול, הוא שהיא כן יכולה לנצח באוואקה, כולל במשחק החמישי. מצד שני, ההחלטה המסוכנת שלה לשתף את בולדווין במשחק הרביעי שידרה, בהגדרה, שהיא לא באמת מאמינה בזה. היא הלכה אול אין על המשחק הרביעי והראתה בכך שזה עכשיו או לעולם לא. סביר בהחלט שלו הייתה נוהגת בצורה יותר שמרנית ופחות היסטרית, היה עומד לרשותה בולדווין במשחק ששווה פיינל פור. וברבע הרביעי, כשהיה צריך מישהו שיכדרר, ייצר ויציל, היה משחק עבורה השחקן הכי טוב שלה. ושובר לבדו את הטרוף ההגנתי של היוונים. מצד שני, בולדווין שיחק גם במשחק החמישי בסדרה הקודמת, מול מונאקו. ואפילו קלע 27 נקודות. וגם אז זה נגמר בהפסד וסיום עונה.