מותח את הגבולות: ויקטור וומבניאמה, סן אנטוניו ספרס
"הוא אוהב לשחק מעבר לקשת השלוש, אבל אנחנו קצת מכריחים אותו להיכנס לצבע ולשחק עם הגב לסל", התוודה לאחרונה גרג פופוביץ', מאמן סן אנטוניו ספרס, "בפעם האחרונה שבדקתי, הוא די גבוה". במשך חצי עונה, פופוביץ' עשה עם הקבוצה שלו דברים שאפשר לתאר כניסויים בבני אדם. למשל, לקחת פורוורד/סנטר ולהפוך אותו לרכז מוביל.
במקומות אחרים זה עבד, אבל ג'רמי סוהאן, בפעם האחרונה שבדקנו, הוא עדיין לא לברון ג'יימס. במקביל, זאק קולינס עלה כסנטר, בתקווה שהקליעה שלו מבחוץ תפתח הגנות עבור ויקטור. סוהאן רשם יחס של פחות מ-2 אסיסטים לכל איבוד, קולינס דייק כשחקן חמישייה ב-29.5% לשלוש. הקבוצה רשמה את רצף ההפסדים הארוך בתולדותיה, ויקטור נראה קצת אבוד, ופופ זרק את הניסוי לפח.
מ-4.1.24, היום בו טרה ג'ונס נכנס לחמישייה כרכז הפותח, אחד שבאמת יודע להניע ביג מן, וויקטור הפך לסנטר - לספרס יש את המדד ה-22 בטיבו בליגה. המאזן שלהם עדיין לא טוב (15 ניצחונות מ-46 המשחקים הראשונים), אבל כל כך הרבה הפסדים היו צמודים ולכל כך הרבה קבוצות מעולות הם הוציאו את הנשמה.
בשלושת החודשים האחרונים של העונה, מבחינת המדד הכולל, סן אנטוניו היא כמעט קבוצת פליי-אין. הגנתית, מאותו תאריך, הם כבר במקום ה-12 בליגה. היו ספקות לגבי המהירות בה ילמד ויפנים, מתי ייתקל ב-Rookie Wall המפורסם, האם הקרסוליים הדקיקים שלו יחזיקו מעמד. בינתיים, וומבי מחץ כל ספק כזה כאילו היה זבוב טורדני.
ויקטור הוא לא רק גבוה. הוא באמת משנה את הגיאומטריה של המגרש. הכל נראה קטן לידו. המספרים שלו לא הגיוניים, ואת כל זה הוא עושה בעונת רוקי, כשהאחוזים שלו מהשדה עדיין לא טובים. הוא לומד ומפנים דברים - העדפות של שחקנים, מהלכי-נגד למה שהגנות עושות נגדו - במהירות שמראה שמדובר גם בבנאדם עם מעבד משוכלל במיוחד. לא מזמן דנבר, אלופת ה-NBA, יצאה להתקפה מתפרצת בקלאץ'.
כריסטיאן בראון הבין שוויקטור באזור החיוג שלו, עשה אחורה פנה, ומצא את מייקל פורטר ג'וניור לשלשה שסגרה עניין. זה היה מהלך נהדר, אבל הוא התחיל מתוך מצוקה אמיתית. כל העולם פוחד ממנו כמו מפיל. גיבורים הלכו הביתה, לוחמים לומדים חליל. הם קראו לו השד מפריז, והוא הולך לקרוע את העולם בשנים הקרובות.
הנה אני בא: שיי אדוורדס, מינסוטה ת'נדר
הוא אינטנסיבי בטירוף על המגרש, הוא חסר בושה מחוצה לו. הוא מחזיק ארסנל אדיר של מהלכים בהתקפה, ומתגאה ביכולת שלו לעצור שחקנים בהגנה. הוא מסתכל בעיניים של הסופרסטארים האגדיים ולא משפיל מבט. הוא דופק קרוסאובר על סטף קארי ומעלה אותו לאינסטגרם, הוא מתרגש לשחק נגד לברון ג'יימס כי "הוא בדרך לסיים", בקליפרס הוא רואה "ערימה של מיס מצ'ים".
בעונה שעברה הוא עוד סיים בפליי-אין, אבל העונה הוא לקח את הקבוצה שלו, למודת צרות וסבל, משווקים קטנים עם בעלים קמצן, למאבק על המקום הראשון במערב. הוא רוצה להיות הפרצוף הבא של הליגה. הוא מזכיר לגדולים מכולם את הגדולים מכולם.
כן, הם גם שונים אחד מהשני. הוולבס משכנו את העתיד, הביאו נשיא מועדון ושפכו עליו כסף, והתחילו בהעברת בעלות - רק כדי לראות את התהליך נעצר לתדהמת כולם, ואת גלן טיילור שב מהעולם הבא ומשתלט שוב על הקבוצה. אנתוני אדוורדס הוא הצעיר שמוביל סגל שחקנים בשיא הקריירה או קצת אחריה, ומדביק אותם בהתלהבות ילדותית ובאינטנסיביות שלו.
הת'נדר הם העתיד: יש להם בשנים הקרובות מספיק בחירות דראפט כדי לקיים סיבוב שלם בעצמם. שיי גילג'ס אלכסנדר הוא הווטרן מבין השחקנים המובילים, שנותן דוגמה לצעירים ומשרה על כולם ביטחון.
שיי אדוורדס ואנתוני גילג'ס אלכסנדר, או להיפך, הם שני הנציגים הבולטים של דור הגארדים שעומד לשלוט בליגה ב-5-10 שנים הקרובות. שלוש שנים מפרידות ביניהם, אבל הוייב הוא אותו וייב. אדוורדס הושווה למייקל ג'ורדן הצעיר על ידי מייקל ג'ורדן. שיי מזכיר לרבים בעבודת הרגליים שלו, בתנועה החתולית, בכמות המהלכים בארסנל, את קובי בראיינט.
בעוד לברון, סטף ודוראנט נאבקים על חייהם בפליי-אין, שיי ואנט השאירו להם אבק, לפחות בעונה הרגילה, וכל מצ'-אפ בין אחד מהם לבין אחד הענקים בפלייאוף יהיה קרב בין-דורי מרתק של העברת לפיד פוטנציאלית. ג'ורדן וקובי מעולם לא נפגשו בפלייאוף; יום אחד, בתקווה, גם נקבל סדרת פלייאוף בין שני החבר'ה האלה, וזה הולך להיות אינטנסיבי, כיף ומלא בסטוריז.
המציא את עצמו מחדש: זאיון וויליאמסון, ניו אורלינס פליקנס
יש סטארטאפים שעושים פיבוט, יש אנשים שמחליטים לשנות כיוון בחיים ועושים פיבוט, ובמקרה של זאיון וויליאמסון, יש פיבוט שעשה פיבוט והתחיל להיות גם רכז. זה דרש ממנו לא מעט - גם כאדם וגם כשחקן - אבל זה שינה את הקבוצה שלו ואיפשר לה, אחרי שנים של דשדוש, לעלות לרמת קונטנדרית או לפחות להתקרב אליה בפעם הראשונה.
וויליאמסון, כך דיווח בריאן ווינדהורסט מ-ESPN לפני מספר שבועות, הוריד כ-11 קילו מאז תחילת טורניר הגביע. אם בעבר הוא חשב שהמאסה והזריזות שלו יקחו אותו רחוק, אז השנה הוא הוסיף אליהם חוכמת משחק, ואת ההבנה שהכוננות אליה הוא מכניס את ההגנות יכולה לפתוח לפליקנס הרבה יותר אופציות מסביבו.
הבריאות של ברנדון אינגרם וסי.ג'יי מקולום, שסוף סוף זכו לשחק יחד (המדד של שלושתם כטריו עדיין שלילי), עזרה גם היא, אבל זו היתה הפעם הראשונה מאז בחירתו של וויליאמסון בדראפט לפני 5 שנים שבה נראה שלפליקנס יש גם תוכנית, וגם יכולת ביצוע. התוכנית להשתמש בו כרכז התחילה כבר בעונה שעברה, אבל בעונה בה הופיע ב-29 משחקים אף אחד לא זכר את זה, והעונה הוא עוד שיפר ממוצעים ועלה ל-5 אסיסטים לערב.
מעל הכל, זאיון גם הפך לסמל. הרף החדש של 65 המשחקים חייב שחקנים רבים לוותר על ה-Load Management והתוצאה היתה מרתקת - ליגה איכותית ותחרותית, כנראה יותר ממה שאי פעם ראינו. קוואי לנארד ופול ג'ורג', אנתוני דייויס ולברון ג'יימס ואחרים, פשוט היו יותר על המגרש, מתוך ידיעה שאם הם יוותרו על משחק מזדמן כשהם בריאים בפברואר, לא יהיה להם על מה לשחק בחודש מאי.
זאיון היה צריך כנראה לוותר על הרבה שומן וסוכר בשביל שזה יקרה, אבל שבר העונה שיא אישי במשחקים בהם הופיע, וזה עוד אחרי שכן קיבל מדי פעם את המנוחה הנדרשת כשהקרסול או הברך קצת הציקו. הוא אולי לא ישלוט בליגה, אבל סוף סוף נראה שהוא עולה על המסלול הנכון ומתקרב לציפיות שהיו ממנו: להיות צ'ארלס בארקלי של העידן המודרני.
מאיץ החלקיקים: טייריס הליברטון, אינדיאנה פייסרס
הרמז הראשון הגיע כבר במשחק הראשון של העונה: 120:143. אחר כך הגיעו בין היתר 155:104, 137:126, 142:132, 144:129, 151:127, 126:140, 130:142, 116:150, וכמובן, 152:157 נגד אטלנטה במשחק שנמשך רק 48 דקות.
עד פגרת האולסטאר, פעם כשהמשרוקיות של השופטים עבדו, כל התוצאות האלה הגיעו מקבוצה אחת, שהיתה ההפתעה של תחילת העונה - אינדיאנה פייסרס, ומשחקן אחד שפרץ קדימה וניצל את טורניר הגביע כדי לתפוס לעצמו את אור הזרקורים, והגיע לגמר הגביע בווגאס אחרי ניצחונות אדירים על מילווקי ובוסטון: טייריס הליברטון.
הססמוגרף שמגלה אנחות בזמן אמת עבד באותם שבועות שעות נוספות. אוהדים בכל רחבי העולם ליטפו בערגה פוסטרים של ביל ליימביר ובובות של אנתוני מייסון. הגעגועים ל"ימים בהם היו הגנות" שטפו את הרשת. להליברטון לא היה אכפת, להיפך - קראתם לקבוצה שלו "פייסרס" על שם המכונית המכתיבה את הקצב במרוץ האינדי 500, והוא עצמו פורח בקצב משחק מהיר, אז מה חשבתם שייצא, קולה?
ההנהלה סידרה לו אנשים שאוהבים לרוץ, כמו שיאן העולם בריצות לאלי-אופ אובי טופין, אז הוא רץ. ורץ. ורץ. וגם ניצח די הרבה. אחרי המשחקים של 7 בפברואר, למשל, התוצאה *הממוצעת* של אינדיאנה היתה 122:124, והמאזן שלהם 23:29.
רק שהמאמן ריק קרלייל הבין בשלב מסוים שבלי הגנה, אפשר לשכוח מהצלחה בפלייאוף. "גם הבחורה הכי יפה בעולם נהיית קצת משעממת אם היא לא יכולה לשמור על אף אחד", הסביר. הליברטון נפצע בהמסטרינג, חזר מוקדם מדי גם בהשראת חוק 65 המשחקים ולא חזר לכושר מהחצי הראשון של העונה. פסקל סיאקם הגיע כדי להיות הפאוור פורוורד הפותח, להוריד מהרכז עול התקפי ולהחזיר את טופין למקומו הטבעי על הספסל, והפייסרס הורידו קצב.
האחוזים של הליברטון ירדו וכשהשופטים מרשים להרביץ יותר, גם אינדיאנה אפילו בהרכב המשופר התקשתה לשמור על הקצב. הפייסרס עדיין סיימו בין 8 המובילות במזרח, אבל הקצב המטורף קצת יצא מהאופנה. גם בגלל הבנאדם שעליו נדבר בפיסקה הבאה.
האיש שבקיר: טום ת'יבודו, ניו יורק ניקס
בזמן בו הליברטון קיים מרוצי מכוניות פיראטיים בחצר האחורית, ישב ד''ר איוול, הצורח הצרוד, מר 48 דקות לשחקן בודד, המאמן שהכי מזכיר דמות של נבל, בחדרו בגותהאם סיטי - ורקח תכנית זדונית. כמו קרלייל גם הוא שלח יד אל הרפטורס כדי לקחת מהם פורוורד, אבל על הקיר במרתפי הגארדן נרשמה בדיו כחול וכתום המילה "הגנה".
ההגעה של או.ג'י אננובי לניקס, במקביל לפרידה מאר.ג'יי בארט הלא מזיק ברובו, סימלה את היפוך המגמה ההתקפית בליגה, באופן נדיר, באמצע העונה. אם בשנים האחרונות גרף העלייה בנקודות ככל שהעונה התקדמה היה כמעט לינארי, הפעם במשרדי הליגה בניו יורק מצמצו פעמיים, בעיקר אחרי תחרות השלשות המביכה שמשום מה נקראה "משחק אולסטאר" והתרחשה בעירו של הליברטון, והשופטים התחילו להרשות הרבה יותר פיזיות. ת'יבודו ישב בחדרו וצחק צחוק מרושע שהידהד למרחקים: הכל עובד לפי התוכנית.
הניקס הקשוחים, עם אננובי (כשהוא בריא), ג'וש הארט, אייזיה הרטנסטיין, מיילס מקברייד ופרשס אצ'יווה, חבורה שורטת וחכמה שהרבה יותר מזכירה קבוצת אמצע ניינטיז מבחינת הטייפקאסטים, ניצלו את היעדרו של ג'וליוס רנדל כדי להתלכד התקפית סביב ג'יילן ברונסון, והפכו את חוויית המשחק נגדם לכזו שמזכירה גילוח עם נייר זכוכית.
בשלב מסוים הם הפכו לקבוצה הראשונה מזה 12 שנים שלא סופגת אפילו 80 נקודות בשלושה משחקים רצופים. וזה לא שבגארדן פתחו זיכיון של סמאקדאון ועשו הורדות זקיף בשביל הכיף: זו היתה הגנה סוויצ'אבילית, נחושה, אתלטית, מעיקה, שלא נותנת ליריבה מנוח.
הניקס לא היו לבד: באורלנדו, שהתחרתה איתם עד הרגע האחרון על ביתיות בסיבוב הראשון בפלייאוף, בנה ג'מאל מוזלי יחידת חיסול הגנתית משלו, עם ג'יילן סאגס וג'ונתן אייזיק ופאולו באנקרו. גם כוכבי על שלא תמיד היו ידועים דווקא בזכות הגנתם, כמו לוקה דונצ'יץ', דונובן מיצ'ל, זאיון ואפילו טריי יאנג (בדרגות הצלחה שונות), הבינו שמאמץ בשני צדי המגרש מקנה מקום בגן עדן, או לפחות אפשרות לנצח ביותר משחקים - בעולם בו ההתקפות כמעט בלתי ניתנות לעצירה.
המאבק הזה, של הגנות משתפרות מול התקפות בשיאן, ילווה את כולנו בשנים הקרובות, אבל ראו הוזהרתם: בפלייאוף הקרוב ייתכן ונראה לא מעט משחקים בהם לפחות קבוצה אחת נעצרת על דו-ספרתי. וכל הנאנחים והמתגעגעים לביל ליימביר יבואו על סיפוקם, ובא לציון גואל.
