הפטרון
עוד רגע נתייחס כאן להופעת ה-MVP העצומה של ווייד בולדווין הרביעי, שחרך רשתות וסטטיסטיקות במשחק הנצחון של מכבי תל אביב אמש על וילרבאן. ממש עוד מעט. אבל נתחיל מג`ון דיברתולומיאו. שלקח על עצמו את הקבוצה שלו. שוב. שהעמיס אותה על גבו וסחב אותה הרחק מהצרות אליה היא נכנסה. שוב. מול וילרבאן, מול הכוכב האדום, מול ז`לגיריס קובנה. מול עפולה. אתמול סיים הקפטן קרוב ל-22 דקות עם 11 נקודות ו-3 חטיפות, אבל זה פחות מעניין. אתמול הוא סיים מחצית שנייה, זאת שעשתה הבדל, זאת שניצחה את המשחק, עם כ-16 דקות, עם 8 נקודות ועם כל אותן 3 חטיפות. איך אומר חבר שלי ניר לוי? אולי הוא כן שחקן כדורסל טוב.
במהלך עונת המשחקים הקודמת, זאת שהסתיימה בהפסד כואב בסדרת פלייאוף, איתר לפתע עודד קטש בחור העונה לשם ז`ק כהן, שלק אותו ממעמקי הרוטציה ונעזר בשורותיו הטובים כדי לסייע בתהליך הנסיקה של הקבוצה. ויתכן שהפעם זהו הקפטן. ויתכן שדרך הדברים אותם יודע האיש שאיננו יודע מנוח לספק, ינחת המטוס הצהוב בתחנה דומה לזו של עונת 2023/23.
ושמעו, הדיברתולומיאו הזה. משך שנים על גבי שנים וטורים על גבי טורים אני מסביר לכם את הבעיות שלו. הוא לא כל כך מוכשר. ולמרות כל הפוזות והטרוף, הוא לא באמת שחקן הגנה טוב. והוא לא אתלטי. והוא ממש, אבל ממש לא רכז. והוא קטן לכל עמדה שאיננה רכז. מודי בר-און זצ"ל, אמן ואומן של מילים, דייק כהרגלו וקרא לאחד ליונל מסי כפטרון של כל הילדים הנמוכים והביישנים והחלשים. כי אם מסי יכול, ביאר מודי, גם הם יכולים. דיברתולומיאו הוא ממש לא מסי. הוא ההיפך ממסי. הוא האנטי מסי. אבל הוא סמל, דוגמא ומופת לכל ילד נמוך וביישן. שמוכיח שגם הם יכולים. ולאחרונה הפך, בפעם המי יודע כמה, להיות הפטרון של מכבי תל אביב.
ההרכב של קולסון וקליבלנד
סיפורי הקאמבק של מכבי תל אביב, במסגרת נצחונותיה האחרונים, מורכבים מהרכבים שונים שעשו הבדל. היה נצחון שהולחם מג`ון די את תמיר בי, היו רגעים של ריברו או של ווב או של אחרים. אבל לאחרונה מסתמן דפוס מסוים והדפוס הזה עובר דרך הרכב סמולבול, והדפוס הזה עובר דרך בונזי קולסון בעמדה מספר 4. שאולי, אם ניזכר בדברים עליהם ליהגנו עת הפציע לחיינו כלובש גופיה צהובה, אולי זאת בכלל העמדה שבה הוא אמור לשחק ממילא. בונזי קולסון הוא מפלצת. בונזי קולסון קלע 23 נקודות בכל אחד משני משחקיו הקודמים. בונזי קולסון הלך לקו 18 פעמים מול הכוכב האדום ומול וילרבאן. בונזי קולסון הוא בובה של פאוור פורווארד.
רבות היו התהיות בדבר הכיוון שאליו תלך מכבי תל אביב מרגע פציעתו של רומן סורקין באותו חלון נבחרות. ונכון, לא בטוח שאנחנו מדברים כעת על מדגם מייצג, כי היריבות אותן כבשה אלופת המדינה מאז תום החלון היו בסך הכל אלבה ברלין, ז`לגיריס קובנה, הכוכב האדום בלגרד ו-וילרבאן, אבל המחליף הכי טוב של סורקין ב-4 הוא קולסון. בטח כשצריך לתת פוש ולהפוך משחקים. בטח כשצריך להרים הילוך הגנתי ואת קצב המשחק בהתקפה.
וזה בדיוק גם הטיקט של אנטוניוס קליבלנד. שאם יש שחקן שלא בא בטוב לעודד קטש, בערך החל מהרגע שבו נחת בבן גוריון הישן, זה היה האיש. וזהו. מאז סיומה של אותה פגרה (ואם נדייק, אז גם בטרחה שחטפה מכבי במשחק שלפני), האיש מסתובב סביב רף 20 הדקות למשחק. בעמדה הנכונה שלו, היא עמדה מספר 3. אמש, בהרכב הסמולבול של המחצית השניה שכלל בעיקר את בולדווין, ג`ון די, קולסון, ניבו ואותו, הוא נתן 17 דקות של מה שיש לו, כלומר אנרגיות ומוטיבציה הגנתית. ולשם שינוי ולמרבה התדהמה, לא שגה התקפית בכלל: 1/1 בזריקות ל-2, 1/1 בזריקות ל-3 (אוקיי אוקיי, זאת הייתה זריקה איומה, אבל היא נכנסה, אז אחלה החלטה וזריקה שבעולם), 0 איבודים. ואפילו שני אסיסטים.
הקבוצה של עודד קטש, דרך היריבות שלוח המשחקים זימן לה, מצאה לעצמה עוד כמה תצורות דרכן אפשר לנצח משחקים. ולא רק משחקים, אלא הרבה משחקים, כלומר את רצף המשחקים המרשים והנוכחי.
עודד קטש, בשיחה שקיים איתי פעם, נתן את הטייק המיוחד והחד שלו ביחס לענייני כשרון. אם יש שחקן שהוא מוכשר אבל עצל בהגנה, לא צריך לבוא אליו בטענות, כי החלק הראשון של המשפט הוא חלק מהכשרון והחבילה שלו, אבל גם החלק השני. העצלות, בדוגמה המסוימת הזאת, מרכיבה את אותו כשרון בדיוק כמו היכולת לדפוק שלשה אוף דה דריבל. כנ"ל לגבי מישהו שמתקשה לקום בבוקר. ואם כך, אז אולי זה נכון גם ביחס למישהו שלא ממש יודע לשלוט בעצביו. ווייד בולדווין הרביעי, בטח ובטח מול יריבות מהז`אנר של וילרבאן, הוא רמה מעל האירוע. הוא בלתי ניתן לעצירה. והפעם, לפחות דרך המסך, הוא לא היה בלתי. או לא התנהג כמו בלתי. וכן, הייתה שם הופעה היסטורית, עם מדד יעילות (46!!!) היסטורי, של שחקן היסטורי. דאבל דאבל מפלצתי (30 + 10), יחס אסיסטים איבודים מטורף (10 מול 1), 9 עבירות שסחט וכו וגו ודו. ואם לא די בכל זה, הכי שהנתונים הללו הושגו דרך ערב שקט במשרד של בולדווין.
רגע, בחזרה לטייק של קטש. כנראה שזאת החבילה. ווייד בולדווין, עם סט תכונות הכדורסל שלו, הוא אולי שחקן הכדורסל (או בטח הגארד) הטוב ביותר שיש לליגה השניה בטיבה להציע. מצד שני, יש שם גם שדים, עצבים ובלאגנים. זה וזה הכשרון. זה וזה הם חלק בלתי נפרד מהחבילה. וזה וזה מוביל את מכבי תל אביב, זאת עונה שניה ברציפות, אלי פלייאוף.
שלוש נקודות לסיום
1. קטש – לא מעט תהיות הועלו (אוקיי, אני העליתי) ביחס לזהות מקום העבודה בו יועסקו בעונה הבאה מאמני קבוצות הצמרת בליגה העל שלנו. הפועל תל אביב הלכה הביתה מוקדם מהצפוי, וסימנה סימן שאלה גדול סביב הסטטוס של דני פרנקו. הפועל ירושלים, זאת שפעם הייתה קבוצת צמרת, תיפרד בקרוב יותר או קרוב פחות מהאדומייטיס הנוכחי שלה. וקטש? עזבו לרגע את הרצונות של האיש עצמו, אותן נלמד כנראה רק בקיץ הקרוב. מה תהיה עמדת המועדון, זה שמצקצק כאן סביב? עד לפני ממש לא מזמן, היה ברור לרבים (מאוד) שבקיץ הקרוב ימצא לו הקואץ` בית חדש, או חדש-ישן. ועכשיו, עם הדומיננטיות בליגה והיעד הריאלי באירופה, הדברים נראים קצת אחרת. אולי. לא בטוח.
2. פאו? – זהו, את המקום השביעי מכבי תל אביב כבר צדה. בולוניה מאחוריה. בסקוניה מאחוריה. ומקום 7 שווה המון. ורגע רגע, אפשר יותר? הערב תארח הכוכב האדום בלגרד את אחת הקבוצות שהאוהדים שלה הכי שונאים בעולם. את פנאתינייקוס. ואם ספרופולוס רוצה לסדר מערוף קטן לאקסית שלו מהמזרח התיכון, נצחון מול עתמאן יכול לעשות פלאים. ולקדם את הצהובים מרחק חצי נצחון (בזכות נצחון כפול על פאו) מכיבוש מקום שמוביל אל הפלייאוף.
3. הרצף – יש כמה אמיתות בעולם הזה. יורוליג>NBA. לדרבי חוקים משלו. 3>2. למרות שקשה להאמין, השמש תזרח גם אחרי שהקבוצה שלך מפסידה. ומכבי תל אביב לא מסוגלת לנצח שני משחקים בשבוע כפול. מחרתיים, במינכן, תגיע ההזדמנות האחרונה העונה לתקן חלקית את האקסיומה הזאת.
