ונכון ועם כל הכבוד, יריבות היורוליג בעת הזאת היו כולה באיירן, וילרבאן, הכוכב האדום, ז`לגיריס ואלבה ברלין. מצד שני, יש תחושה שהדברים מסתנכרנים. שנמצאה הדרך לשלב את מרבית השחקנים. בהיעדרו של רומן סורקין (כאשר כל הרצף כולו החל כשהוא בחוץ), התייצבה רוטציית היורוליג על 10 שחקנים. נמצאה הדרך לשלב שחקנים שהרגישו לא רלוונטיים (דוגמת ווב וקליבלנד), נמצאו פתרונות נוספים לעמדת מוביל הכדור הראשי (מעבר לבראון את בלאט), נחתה התובנה שחילופי שחקנים צריכים להיעשות בהתאם למה שנכון ולא בגלל דברים ותאוריות שאיתם ואיתן מגיעים מהבית - ואותר לו הרכב השחמט. כשכל זה קורה, אין אלא למחוא כפיים. וכשכל זה קורה, אין אלא לתת איזה סנופי דיסקו קטן. כזה.
תמיריברו. כולנו מכירים זוגות שונים ומשונים. יש שידוכים שעליהם כתוב מראש שהם מהשמיים. שהם מכתוב. סטטיק ובן אל, בראדג`לינה, אליקו ולירז, מיקי ומוטי, ביבי ושרה. המודל והרעיון הוא ששני חלקי הצמד ישלימו האחד את השני. לעיתים הבסיס הוא מכנה משותף. לעיתים לא. בכל מקרה, לא משנה היכן תחפשו, ספק אם תמצאו זוג בלתי סביר בעליל כמו תמיר בלאט וחסיאל ריברו. תמיריברו.
הראשון משדר ווייב של שיעורי העשרה במגמה ביו טכנולוגית. שבשעה 20:30 מניח לצד המיטה ספר על פיתוח מסוגלות עצמית ומשתמש בכיסוי עיניים, אחרי שנזכר במעללי היום הפרועים שכללו מדיטציה, לימודי יידיש באפליקציה ולגימת דיאט סודה. השני? למרות שאין לו, נראה כמו מישהו שבהיעדר מקום על הגוף יעבור לקעקע על השיניים. שדופק בקבוק טקילה במחצית ומבקש מהמאמן שיקרא לו פאפי. שאחרי הפסד אומר טרנקילו, מוצ`אצ`וס, שימו ברקע איזה סלסה קובנית ותגידו לשימון שיפסיק לכעוס ויתחיל לנענע. שנראה כאילו לא יודע אנגלית. אה רגע, הוא באמת לא יודע אנגלית. וואו, סליחה על כל זה. לא יודע מאיפה זה הגיע. לא התכוונתי.
הקיצר, הם לא אמורים – אבל הפכו להיות חתיכת צמד. ובדקות שהם נמצאים ביחד על המגרש, כל מרכז הכובד של משחק ההתקפה הולך לשם. אל הפיק אנד רול, אל הפיק אנד רול החוזר, אל ההחלטה שמתחילה בבלאט ומסתיימת בריברו. והקבוצה – והמאמן – נותנים להם את הספייס הזה ומאפשרים להם להשתלט לחלוטין על המשחק.
ונדגים זאת סטטיסטית. בלאט סיים 12 דקות עם 5 זריקות מהשדה ו-6 אסיסטים. מדובר כאן על 11 החלטות לפחות. ואם נחלק סכמטית את 12 הדקות הללו ל -2, אז מדובר בכמעט שתי החלטות לכל דקה בהתקפה. שזה וואוו. וריברו? הוא שיחק 11 דקות בסך הכל. וקלע 17. כולל 7 זריקות מהשדה ועוד 4 זריקות עונשין שהגיעו ממהלכים נוספים. תחשבו לבד כמה החלטות זה יוצא פר דקה. הקיצר, לא רק שהשניים מסתדרים ביחד פיקס, אלא שהקבוצה זזה הצידה ומוחאת להם כפיים. ובצדק.
היידה, נדגים. כאן הולכים על מעין פיק אנד רול ספרדי. ריברו חוסם לבלאט, כשדיברתולומיאו מוכן לחסום לריברו. בולמארו, שלחוץ מהזריקה של בלאט, מנסה לשבור את החסימה של הקובני מלמעלה, מה שמייצר פער די משמעותי בינו לבין האריס – שגם חוטף את הבומבה מהקפטן. מסירה נאה על הריצפה וג`אמפר נאה לא פחות. יפה מאוד.
עוד פיק אנד רול של בלאט אנד ריברו, והפעם כשכל השאר מחוץ לקשת שלוש הנקודות, מה שמותיר את אזור הצבע פנוי לגמרי. וגם הפעם עובר לו בולמארו מלמעלה, וגם הפעם נוצר מרחק די גדול בינו לבין השומר הנוסף. וזה, סרג` איבקה, אומר לעצמו שהוא הרבה יותר מדי מבוגר בשביל לנסות ולהגיע אל הבחור עם השיער הצבעוני. דאנק.
זזים. מזמן לא דיברנו על הכדורסל של קטש. וגם עכשיו לא נעשה את זה. מה שכן, הסטיגמה אומרת שאם הכל תלוי פיק אנד רול, אז גם לא צריכים לזוז יותר מדי. יש מכדרר, יש חוסם ויש שלושה שעומדים בצד ומקווים לטוב. ו-וואלה, זה ממש לא נכון. מכבי תל אביב של קטש היא קבוצה תנועתית ולעיתים אפילו סופר תנועתית. רואים את זה בקצב שבו הדברים מתרחשים. חוזים בזה בכל האקשנים הקטנים שקורים לפני ותוך כדי אותן חסימות. מרגישים את זה בחיתוכים השונים של השחקנים השונים, ובראשם אלו שמתחילים את המהלך מהפינה. הסוד הכי כמוס וגלוי של הכדורסל של קטש הוא שכשהדברים קורים וזורמים, הנזק יכול להגיע מכל כיוון.
מכאן, אפשר לנצל את האיכויות השונות של השחקנים השונים. ואם יש ווב כזה, שרוב רובו של הטיקט ההתקפי שלו נוגע ליכולת שלו לדפוק טריצות מזדמנות, אז קדימה. זה יכול לקרות מכך שהוא עומד במקום הנכון ומקבל מסירה מאותו מכדרר או מזה שמתגלגל אחרי החסימה. זה יכול להצליח גם מאלמנטים שבהם צריכים לזוז. וזזים.
נדגים עם המהלך היפה הבא. מכבי תל אביב רוצה לשחק כאן פנימה. לקולסון. כשהשעון הגדול מראה 5:21, גוער בו לורנזו בראון ואומר לו שהגיעה העת לצאת מהפינה ולהגיע אל פאתי הצבע. כשזה קורה, יש התרחשות רחוקה מהכדור. ווב שנמצא בצד הנגדי זוכה לחסימה גם מדיברתולומיאו וגם מניבו. הקפטן, שוב הקפטן, מעכב את הדרך של לוצ`יץ` שמנסה להגיע אל ווב. ועד שמגיע, נספרות עוד 3 נקודות צהובות.
רק פיק אנד רול ותו לא? אז לא, האמת שלא.
פארקרי. אז יש את תמיריברו, יש את האלמנטים התנועתיים וכו וגו ודו. ומהצד צופה ומשגיח אחד ווייד בולדווין הרביעי. כשהוא רגוע, והוא יחסית רגוע לאחרונה, האיש פשוט שם. שולט בארוע. מחליט כשצריך, קולע כשצריך, כובש כשצריך. הכל, בטח מול היריבות הללו, תלוי בו ורק בו. רק תנו כדור ותסדרו ריווח. ויהיה בסדר.
נגיד כאן. באיירן מנסה קצת להתחכם הגנתית ולהשאיר את איבקה באמצע האזורית. אז מזיזים קצת כדור וגם את בולדווין בלי, במעין שאלו קאט שכזה. ואז מפנים את קולסון לצד שרחוק מבולדווין. ובדיוק עכשיו, כשהשעון הקטן מראה 5 וכאשר השומרים הרלוונטיים (בולמארו, גיפיי, איבקה) עסוקים, זמן ללכת למהלך סוגר העניין בולדווין. תוך כדי שהספסל בכלל ועוזר המאמן פניני בפרט מוחאים כפיים, בדרך למהלך אל הג`אמפר הכי אסתטי וקטלני שידע המועדון הזה מאז אנתוני פארקר. למהלך הפארקרי.
ואם כבר פארקרי, אז יש גם את זה. את המומנטום שצברה באיירן מינכן בחלק האחרון של הרבע השלישי, עד לכדי יתרון בתחילת הרבע הרביעי צריך היה לעצור. ככה.
שחמט. בפלוס 4 מקומי החליט עודד קטש שאין יותר זמן למשחקים. ג`ייק כהן בחוץ, בונזי קולסון בפנים, והיידה להרכב הסמולבול שעושה את ההבדל מדי משחק: בראון, בולדווין, קליבלנד, קולסון וניבו. ארבעה מהם אתלטים עם נוכחות פיזית אדירה. אחד מהם יודע לזהות ולחטוף. מרגע שהרכב השחמט הזה נכנס לפעולה, עברו איתה גם להגנה שהפכה להגנת השחמט. עוד פעם הלחץ הזה, עוד פעם על כל המגרש. וכל עוד מקבלי ההחלטות שמנגד הם פרנסיסקו (ה MVP האמיתי של מכבי תל אביב) או בולמארו, אז הדרך ל 16 איבודי הכדור של באיירן, מהם 10 חטיפות של מכבי, סלולה לגמרי.
הנה כאן, מול הלחץ 2-2-1 של מכבי תל אביב, הכדור אצל פרנסיסקו שמסמן בואו. ומי שבא זה רדונצ`יץ`. שיהיה לו בהצלחה, לעלם. הקיצר, מלכודת אחת, מלכודת שניה והכדור אצל בראון לצעד וחצי קלל. ואחר כך עוד לחץ ועוד לחץ ועוד לחץ, עד שהיריב נשבר. עד שהמשחק נגמר.
ולא שההגנה של מכבי תל אביב מרשימה או מדויקת כל כך. טעויות עדיין יש ולא מעט. אבל בהרכבים מסוימים, ובטח בהרכב הזה, יש את האנשים שיכולים גם לטעות וגם לתקן ולחטוף. אחד מהם, אולי המרכזי שבהם, הוא אנטוניוס קליבלנד. זה קורה בהגנה וזה קורה גם בכל הנוגע למצבי התקפה שמשפיעים על הירידה להגנה. הנה כאן, הולך לו בולדווין לעבר הטבעת ומחטיא. כשזה קורה, כל השחקנים בצהוב נמצאים על קו הבסיס או מאחורי קו הבסיס, מה שלא באמת מאפשר ירידה סבירה להגנה. אבל יש קליבלנד, והוא מתקן ומיירט, אז הכל בסדר.
שלוש נקודות לסיום
1. לורנזו בראון – נכון, האיש בתקופה סבירה ותו לא. וגם אתמול, היו לו רגעים בינוניים ומטה. אבל מה שכן, אם נדבר גלויות, כמעט מדי משחק (וגם אתמול) יש רגעים שבהם אי אפשר שלא להתפעם ממה שהשחקן הזה יודע לעשות כשהכדור בידו. הטעיות הזריקה, הכניסה המלוטשת לסל, הטאץ`, הפאסון. היו טובים ממנו שלבשו צהוב, אבל מעטים מאוד שיחקו יפה ואלגנטי כמוהו.
2. קולעת – 89 נקודות קלעה אתמול מכבי תל אביב. שזה רק קצת מעל הממוצע העונתי שלה, שעומד על על 87.3 למשחק. ואם נלך לפי 40 דקות (כלומר, נשווה את הדקות בין כל קבוצות המפעל), אז הקבוצה של קטש מוליכה את כל היורוליג בכמות הנקודות שהיא קולעת. ותודה למנהיים על הנתון. ואם נראה לכם הדבר כמובן מאליו, אני מאתגר אתכם לכתוב לי כמה גרסאות צהובות הגיעו להישג ההתקפי הזה לפני הקבוצה הזאת של קטש.
3. אז מה צריך לקרות בשביל פלייאוף בלי פלייאין, כלומר מקום 6 בסיום העונה הסדירה? אהה, קלללל. בגדול, מכבי תל אביב חייבת לנצח את כל 3 המשחקים שנותרו לה: ולנסיה בית, ברסה חוץ ומילאנו בית. ואם הדבר המופלא הזה קורה, צריך לחבר אליו עוד שני הפסדים של אולימפיאקוס או פנר או פאו או ברצלונה (פלאס ענייני הפרשים) או שלושה הפסדים של מונאקו או שתתקיים וריאציה מאוד ספציפית של תיקו מרובה משתתפים. הקיצר, בוא נתחיל מלנצח את מה שנשאר. משם נתקדם.
