ההפסד לאולימפיאקוס, שהגיע אחרי ההלם מול פרטיזן, היה בסך הכל לפני שבוע. כלומר, עם כל מה שקורה סביב, למכבי תל אביב ובכלל, זה מרגיש כמו אירוע שארע לפני הרבה יותר משבוע, אבל זה כולה שבוע. בחיי. ועם כל הכבוד להפועל תל אביב ולקריית אתא, ששמו את מכבי תל אביב במצב שבו היא יכולה להתחיל להילחץ מאפשרות של אבדן הביתיות בליגה בכלל ומחלום בלהות שבו האליפות המקומית העונה תעבור דרך ניצחון בדרייב אין, המשחק הכי חשוב של הצהובים השבוע היה מול פנאתינייקוס. הפסד "ביתי" לירוקים יכול היה להיות כזה שממנו לא מתאוששים. לא רק בכל הנוגע למצב בטבלת היורוליג, אלא במקומות הרבה יותר מורכבים ועדינים מזה בתוך המועדון הצהוב עצמו. עד כדי כך המשחק מול פאו היה חשוב.
אז מכבי מנצחת את המשחק החשוב ומייצרת לעצמה את מרווח הנשימה לו היא הייתה זקוקה נואשות, רגע לפני רצף משחקי החוץ מול ריאל מדריד, בסקוניה ואנדולו אפס. ואולי יש להוסיף ולומר רגע לפני משחקי החוץ בנס ציונה ובחולון. וכן, גם בנצחון מול עתמאן הודגמו חלק מהבעיות שהובילו את מכבי עד לכדי המשבר הנוכחי, כולל ובמיוחד איבוד נוסף של הפרש משמעותי במהלך במחצית השניה, אבל הפעם – לפחות מול הגרסה הפצועה והחסרה של עתמאן, היו לעודד קטש גם פתרונים שעשו הבדל.
RETURN OF THE JACQUE
עודד קטש ניהל את החילופים שלו שונה הפעם, במחצית השניה, ואל זה נגיע עוד מעט וחיש חיש, אבל רגע לפני – זמן להתייחס למערכת היחסים הייחודית של האיש על הקווים אל מול האיש המכונה ז`ק כהן. הזכרנו כאן, בשבוע שעבר, שאחרי שכהן פתח ב-14 מתוך 19 המשחקים הראשונים העונה בליגה השניה בטיבה, הוא נכנס מאז עמוק אל תוך הפריזר. ואתמול הוא חזר. הישר לחמישייה. איך אומר השיר? RETURN OF THE JACQUE, והישר למצב שבו הוא תורם משהו, לראשונה מאז המחזור ה-15.
קטש, ואת זה אנחנו זוכרים גם מהעונה שעברה, הולך לכהן כשיש משבר. ועכשיו יש משבר. אבל מעבר לענייני מאקרו, דומה שקטש זיהה גם את הצורך הספציפי בו דווקא מול פנתינאיקוס. דווקא במאצ`אפ הקשה לכאורה מול דינוס מיטוגלו שממול. כן, דווקא המיטוגלו המפחיד, הטופ סקורר של היוונים, שלוקח שליש מהזריקות שלו מחוץ לקשת שלוש הנקודות. בניגוד לסורקין שנוטה להגיע לעזרות הגנתיות, קטש הרגיש שדווקא ז`ק יוכל להתמקד טוב יותר. ולמכור עבירות אם צריך. ולהעניש את העזרות של אותו המיטוגלו בעצמו, בצד שאליו הצהובים מכוונים את משחק ההתקפה שלהם. אז כהן פתח בחמישייה, נתן 7 דקות תמימות, דפק שתי טריצות, דפק שלוש עבירות ועשה את שלו והרבה מעבר. ובמחצית השנייה הוסיף לעצמו עוד 2 דקות, עם עוד טריצה אחת ועוד עבירה אחת – והיידה. המהלך עם ג`ייק כהן עבד. המשך יבוא?
לנהל
כשקבוצות מאבדות יתרון משמעותי, פעם אחר פעם אחר פעם, זה תמיד נופל על המאמן. ולא תאמינו, כי אני הולך לכתוב לכם כאן משהו שירעיד את עולמכם: זה המצב גם במכבי תל אביב. בחיי. וכאמור, זה כמעט קרה גם אתמול מול פאו. יש שאומרים שכל החלקים המוקדמים של משחק הכדורסל הם למעשה מעבדת הניסוי של המאמן. שאמור לקבל מאותם שלבים ראשוניים את הנתונים ואת התחושות שהוא צריך, כדי לאתר את החמישיה שתנצח עבורו את המשחק. ולפעמים אלו גם החלטות שאיתן מגיעים מהבית.
כך או אחרת, קטש זיהה או הלך עם חמישייה ספציפית למדי בדקות שעשו הבדל, כלומר ברבע הרביעי. בראון, בולדווין, קולסון, ווב וניבו. בלי רכבת חילופים, בלי גימיקים (אלא אם סופרים את ווב ככזה), בלי שינוי תכוף בין הרכב סמולבול לביגבול למאניבול להירובול לסופרבול ולבול בול (שחקנה של פיניקס, כן?). ושיחק אותה. עם התאמה קטנה של ווב, שגם הוא מתאים הגנתית לצרכים הספציפיים מול מיטוגלו או מול שאריות הכבוד העצמי המחוץ של חואנצ`ו הרננגומס, קטש הלך אל ועל האנשים המרכזיים שלו. וציפה מהם להביא את זה. והאמת היא שגם עזר להם להביא את זה.
וכשאנחנו מדברים על החמישיה המסוימת הזאת ועל הסימנים המוקדמים, הכוונה היא לא רק התקפית. גם ברבע השלישי והפחות מוצלח של מכבי תל אביב אתמול, היו סימנים לכך שיש בשילוב המסוים הזה את המרכיבים הדרושים לנצחון. סימנים הגנתיים, כן? נדגים.
המהלך ההגנתי הזה מתחיל עם עזרה יפה של בולדווין על ניסיון תחילת החדירה לסל של גראנט. כשנאן מתחיל לנוע לעבר הסל, הוא מקבל שם התייחסות משלושה שחקני הגנה (בולדווין, קולסון וניבו). איבוד, והיידה מתפרצת.
נקסט. עכשיו נאן הוא זה שמריץ את הפיק אנד רול, רק כדי לקבל מולו את קולסון שמגיע עד אליו. זהו. לפעמים זה מספיק. ואגב, אתגר קטן לעכברים מבינינו: האם הטיפול ההגנתי הזה בפיק אנד רול הוא זה שמכונה "נקסט"? תשובות ורעיונות, אם בא לכם, לשלוח אלי בטוויטר.
אתמול חזר
שני דברים חסרים העונה לבולדווין כדי להיות הבולדווין המדהים של עונת 2022/23. הג`אמפר הקטלני מתוך הכדרור וההגנה הקטלנית נקודה. בלעדיהם, נראה היה האיש כמי שאיבד את המוג`ו שלו. בלעדיהם, הפך לסתם שחקן טוב שאוהב לריב עם שופטים. אתמול חזר הג`אמפר, וזה הגיע גם בעזרת זיהוי הנכון מהספסל. פנאתינייקוס היא קבוצה שאוהבת רוטציות חילופים קצרות במיוחד. לעתמאן, כמו בקדנציה באנדולו, אין שום בעיה ללכת עם חמישייה שבה כולם משחקים 30 דקות פלאס. ועכשיו, עם החיסורים הרבים (סלוקאס, וילדוסה וכו וגו ודו), מה שנותר לה על הספסל זה בעיקר שאריות. גם בעמדות הגארד וגם בכלל. כולל שחקנים שהם לא בדיוק ברמה הזאת. כולל שחקן כמו פאפאפטרו שכל דקה שלו על הפרקט, במצבו הנוכחי, היא רווח נטו ליריב המתנגד.
ומכבי הבינה את הנקודה והתיישבה באופן קליני על נקודות החולשה של הצד שכנגד. לרבות ובמיוחד הבעיות ההגנתיות של מריוס גריגוניס היריב, שסבל מהצהובים בשני צידי המגרש. שניסה לנוח יחסית כששמר על בונזי קולסון. ואם לא בונזי, אז כל אחד אחר שאיננו בולדווין. העניין הוא שקטש ובולדווין חשבו אחרת, וכפו על גריגוניס חסימות שהובילו לחילוף הגנתי ושכפו עליו להסתכל לבולדווין בלבן של העיניים. וכשזה קרה, חזרו להם הג`אמפרים הקצרים והיפים של בולדווין. כמו למשל כאן. פיק אנד רול גארד לגארד, הכי קלל שיש. בולדווין רואה גריגוניס, בולדווין מחייך לעצמו חיוך קל, בולדווין יורה ויורד להגנה.
בולדווין היה החלק המשמעותי ביותר ברבע רביעי מאוד ממוקד של מכבי תל אביב. שידעה בדיוק מה היא רוצה להשיג בהתקפה. שבכלל, הלכה במופגן למהלכים בתוך קשת שלוש הנקודות לאורך כל המחצית השניה, עם 24 זריקות ל-2 אל מול 6 בלבד מבחוץ. וזה עבד.
אתמול גם חזרה ההגנה. בערך. גדול עלי להתייחס למבנה האישיותי, לנסיבות הפרסונליות או לכל אלמנט חוץ מקצועי אחר שמוביל לירידות המתח התכופות שיש העונה לבולדווין בצד שבו אמורים לשמור. בניגוד לתזה הרווחת, בהחלט יש יום רע בהגנה. יום ואפילו יומיים. במקרה של בולדווין העונה זה הרבה מעבר ליום רע אחד או יותר, אלא בעיה רוחבית ממנה אי אפשר להתעלם. שאתמול הייתה בולטת הרבה פחות. זה לא היה ערב של הגנה מופתית, כי היו גם הפעם קשיים בואכה כשלים בטיפולים על הכדור ורחוק מהכדור, אבל בולדווין היה ערני ומשמעותי ברגעים שעשו הבדל בכלל וברבע הרביעי בפרט.
כולל בפוזשן ההגנתי היפה הזה. שימו לב בבקשה, כי זה נחמד. מכבי מתחילה כאן בלחץ המסורתי שלה (2-2-1 על מגרש שלם). כשהלחץ מסתיים, נותר לו הבולדווין מול הרננגומס. וקודם כל, עוזר היטב מול ניסיון החדירה לסל של גראנט. כשהשעון הקטן מראה 7, מזהה בולדווין שיש לסור גדול בפנים על ווב רזה שמנסה להיכנס אל תוך קו המסירה, ומיד מגיב ושועט לצבע כדי למנוע את המסירה הקשתית פנימה. ואז חוזר לשמור על האיש שלו. וסוגר את המהלך עם ריבאונד הגנה חשוב. נחמד, לא?
הסימפטום
המשבר העדכני של הצהובים התרחש במקביל למשבר ההתקפי של ג`וש ניבו. מול אולימפיאקוס ופרטיזן זרק האיש שקופץ 5 זריקות מהשדה במצטבר. וקלע 8 נקודות במצטבר. וזה כל מה שאתם צריכים לדעת על ההתקפה של ניבו בזמן האחרון. העניין הוא שהבעיה ההתקפית של ניבו היא הסימפטום לקשיים ההתקפיים של מכבי תל אביב. אי אפשר להפריד בין השניים. כשהכדורסל של קטש הופך לריקודים, זה בא לידי ביטוי בהגבהות לניבו ונגיחות ושתילות של האיש בעל הניתור שאין דברים כאלה. כשהכדורסל של קטש מושמד על ידי היריבה, בין אם באמצעות הפתרונות ההגנתיים הספציפיים שהראה שאראס או בין אם באמצעות הפתרונים השונים שהציג לראווה ברצוקאס, אין אותו. אין את ניבו.
ואתמול היה את ניבו כבר מהשלבים הראשונים של המשחק. ואם יש את ניבו, כנראה שיהיה בסדר. נדגים. מכבי תל אביב מייצרת כאן פיק אנד רול מדורג לבולדווין, כלומר חסימות גם של בראון וגם של ניבו. כשניבו מנסה לשעוט אל עבר הטבעת, הוא פוגש בדרך את גראנט שמגיע כדי לייצר איתו מגע/ לתייג אותו/ לדפוק בו באמפ. העניין הוא שהעזרה של גראנט יכולה להיות רגעית ולא יותר, כי בסוף צריך להגיע איש גדול כדי להחליף אותו במשמרת. והעניין הוא שבמקביל יש תנועה בצד השני, כשז`ק חוסם לקולסון, מהלך שמעסיק גם את פאפאפטרו וגם את מיטוגלו. ועד שהם מסיימים להתעסק עם הבונזי, יש את הניבו חופשי לגמרי בצבע. נייס.
הלאה. עכשיו מייצרים את הפיק אנד רול המדורג לתמיר בלאט, כשגם הפעם ניבו הוא החוסם השני. וברגע שהוא מתחיל לנוע פנימה, נע לעברו קלאיצקיס. ואז עוד פיק אנד רול, והפעם מגיע לעברו פאפאפטרו. ואם פאפאפטרו מגיע, זה אומר שיש מישהו פנוי. היידה, מסירה נאה לקולסון, ושלום שלום.
הקיצר, ניבו היה הסימפטום למשחק התקפה טוב יותר של מכבי תל אביב. וניבו היה חלק משמעותי ביכולת להעלים לחלוטין את מתיאס לסור המאיים. אתמול לא היה אותו. 4 נקודות, רק 3 זריקות מהשדה, שיחוק גדול של הצהובים. למשל כאן. ניבו הוא האיש שמופקד על הצרפתי מזרה האימה בתחילת המהלך. וכאשר הרננגומס חותך פנימה אל תוך הצבע, ניבו הוא זה שמקבל אותו בברכה גופנית אופיינית. ואז, כאשר סורקין חוזר אחורה כדי להצר את צעדיו של לסור, ממתין לו מאחור ניבו כדי להעיף את הכדור לכיוון הכללי של היציע המערבי.
שלוש נקודות לסיום
1. דיברתולומיאו ובלאט – שני האנשים שהוציאו אתמול את קטש ומכבי תל אביב מהבור של המחצית הראשונה היו תמיר בלאט ובמיוחד קפטן דיברתולומיאו. בלאט הכניס משב התקפי מרענן מיד עם כניסתו. ג`ון די נכנס בפיגור 6 והוביל לריצת 14-1. וזהו. דיברתולומיאו שיחק את כל 4:34 הדקות שלו במחצית הראשונה, סיים עם מדד פלוס מינוס 13 ולא שותף יותר. וכשזה עובד, אז אין תלונות.
2. ריבאונד הגנה – אוקיי, אז מילוטינוב של אולימפיאקוס, טרם פציעתו הנוכחית, הוא חתיכת מפלצת שמולה קשה לצהובים להתמודד. כשהוא מסיים משחק עם 20 ריבאונדים, זה לא טוב. כאשר פאו, קבוצת ריבאונד התקפה בינונית ומטה, מסיימת את המשחק מול מכבי תל אביב עם 20 כדורים חוזרים בהתקפה (!!), זה הרבה פחות טוב מלא טוב. זה רע מאוד. וככה זה לא יעבוד בהמשך.
3. מה פה קורה פה – עניין אחר. משברים גדולים וקטנים עברו ועוברים על מכבי תל אביב העונה. כספיים, מקצועיים ואחרים. בעוד קבוצות אחרות עוקבות אחר השוק ותרות אחר שחקנים, אצל מכבי יוק. כזכור, דובר בקיץ על החתמת שחקן זר אחד פחות כדי ללוש ולחוש את הסגל ולקבל החלטה ממוקדת לגבי זהות הזר הנוסף בהמשך. ואל תגידו לי מלחמה וכו, כי שחקנים זרים כן מגיעים לארץ הקודש. ואצל מכבי יוק. ואולי, יותר מכך, חסרה בעיקר התייחסות כלשהי של נציג כלשהו של מכבי תל אביב אל מול המצלמות. האיש היחידי שמדבר אלינו הוא עודד קטש. לקבוצה הזאת יש בעלים ויש הנהלה. והגיעה העת שמישהו מהם יתייצב אל מול מיקרופון ויסביר לקהל שלהם מה פה קורה פה, אם משהו בכלל קורה פה.
