אבל לצד עזיבתו של המאמן הסרבי המיתי את ירושלים וההשפעה עליה, לי נראה שהעזיבה הזו מסמלת משהו הרבה יותר עמוק - וזו ההשפעה של מלחמת ה-7.10 על הספורט הישראלי. על המלחמה עצמה, מיותר לדבר - זה אירוע מטלטל שילווה את מדינת ישראל, ואת החברה שלה, עוד שנים ארוכות. אבל ההשלכות של האירוע שהחל באותה שבת מזעזעת, ולך תדע מתי ייגמר, גדולות הרבה יותר מאשר בשדה הקרב - הן ממשיכות לכלכלה, לתרבות וגם - בקטנה - לעולם הספורט.
כי עד עכשיו, ובשנים האחרונות בעיקר, בספורט הישראלי הצליחו לשמר בועה מושלמת - מנותקת מהסכסוך ומהאלימות. כשניסו למשוך זרים לפה, הקבוצות הבכירות בספורט המקומי (מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל באר שבע בכדורגל, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב והפועל ירושלים בכדורסל) הציעו להם שני דברים: א. כסף, ולא מעט ממנו (בהשוואה למקומות אחרים בסדר הגודל שלנו) וב. תל אביב. תנאי המחייה של העיר העברית הראשונה, חיי הלילה וחוף הים, ההייטק והעובדה שמדובר בעיר שפונה מערבה כמעט לגמרי (שמות של חנויות באנגלית, מותגים מחו"ל בכל פינה) - משכו לכאן לא מעט זרים בעלי שיעור קומה, ובעיקר הצליחו להשאיר אותם כאן.
וכן, מדי פעם היה כאן איזה סיבוב מול עזה. פעם בשנה או שנתיים אנחנו תקפנו, והיו קצת תמונות רעות ב-CNN, ופה שם ירו על תל אביב, אבל יש לנו "Iron Dome" - זה קטן, וזה נגמר מהר (מבצע "שומר החומות" נמשך 12 יום בסך הכל, "עלות השחר" היה שלושה ימים), ואפשר היה להדחיק ולעבור הלאה לשקיעה של הטיילת, ולפאבים של העיר הגדולה, ולשילוב המצוין הזה בין אקלים מזרח תיכוני - נוח בהרבה מזה של מערב אירופה, לבין מערביות כמעט מוחלטת באורח החיים.
במילים אחרות, הניתוק של ישראל ותל אביב מהגבולות הבוערים שסביבה אבד. עד שלא יימצא איזשהו פיתרון קבוע למצב, לקבוצות יהיה קשה מאוד לשמר את השחקנים הזרים שלהם במצב הזה. בוודאי שיתקשו למשוך לכאן זרים חדשים. הפרשה (שנרגעה בינתיים) של מכבי תל אביב בכדורסל מול השחקנים שלה, "פרשת השלט" (מטומטמת ככל שתהיה) במכבי חיפה בכדורגל והעזיבה של דז`יקיץ` - כולן סימפטומים של אותו הסיפור: הזרים, שפעם הגיעו לארץ בשמחה בגלל היתרון היחסי שלה, מגלים קושי גובר יותר ויותר עם ישראל. חלק נשארים מרצון ובגאווה (וצריך לברך אותם), חלק נשארים מחוסר ברירה (הם חתומים על חוזים, חלקם יקרים מאוד) - ובגדול, מי שיכול, עוזב. דז`יקיץ`, במובן הזה, היה סנונית ראשונה - ויכול להיות שאחריו יבואו עוד.
האספקט השני שבו המלחמה פגעה - ועוד תפגע קשות - בעולם הספורט הוא הסוגיה הכלכלית. התקופה הארוכה שבה לא היה כאן ספורט, בתוספת פרק הזמן הקצר יחסית ששיחקו כאן בלי קהל (כרגע אנחנו ב-15 אלף צופים, וכנראה שהתכולה המלאה תבוא בקרוב), בהחלט משפיעות כלכלית על כל הקבוצות. הקבוצות שמשחקות באירופה נאלצו לנדוד לחו"ל, בעקבות ההחלטה לא לקיים כאן משחקים - ונמצאות כל הזמן על הקו שבין ישראל לסרביה. ברוב המקרים, מדובר במשחקים ללא קהל - כך שאפילו שם לא נמכרים כרטיסים. ההכנסות נפגעו משמעותית - לכולם.
במקרה של מכבי תל אביב בכדורסל, חלק גדול מהמודל שלה בנוי על ימי חמישי - על הקהל הגדול שמגיע, על ההכנסות ממנויים ורשימת ההמתנה הארוכה, שלא לדבר על ההשפעה הספורטיבית של יד אליהו (שעליה דובר רבות) וכמות הנצחונות שרק ההיכל המלא והאווירה הסוערת מספקת לקבוצה. מכבי חיפה כדורגל זהה מאוד במובן הזה - וגם קבוצות נוספות. האווירה המשוגעת ביד אליהו, בלומפילד או סמי עופר נכבתה מעט במלחמה - יהיה קשה להדליק אותה שוב, וזה בוודאי ישפיע על ההתנהלות הכלכלית בשנים הקרובות.
כי למרות שהכיסים של הטריו יענקלה-גולדהאר-אלונה, או ינאי ואדלסון בכדורסל, רחבים יחסית - הם לא בלתי מוגבלים. ולכן, ייתכן מאוד שתהיה ירידה ברמת הזרים שמגיעים לכאן - גם אחרי שהאירוע הזה יסתיים, פשוט מכיוון שהיכולת לשלם שכר גבוה תיפגע. זה ישפיע גם על ההצלחה של הקבוצות בתוך הארץ, וגם על ההישגים שלנו בחו"ל - וצריך להיערך ולהבין את זה.
מנגד, ההזדמנות המסוימת שנקרית בדרך היא חזרה אפשרית של "הליגיונרים". השמות הגדולים באמת (מנור סולומון, אוסקר גלוך וכו`) לא יחזרו, כי יש להם עוד מה לממש. אבל כל שחקני הביניים, אלה שלא משחקים או משחקים מדי פעם, אלה שעברו לחו"ל במטרה "לשפר את מצבם" ולא כדי לעשות קריירה מדהימה - סביר להניח שיחזרו לארץ בתקופה הקרובה, כדי להיות קרוב לקן המשפחתי. גדי קינדה כבר חזר מארצות הברית למכבי חיפה; כך גם קני סייף. סביר להניח שנראה רבים בעקבותיהם.
ובמובן הזה, אפשר גם להבין את ההצלחה הגדולה של מכבי תל אביב בכדורגל: קבוצה שבה הבסיס הוא לחלוטין ישראלי (אבישי כהן, רוי רביבו, דור פרץ, גבי קניקובסקי, ערן זהבי, דור תורג`מן), הזרים - אולי למעט מילסון וסאבוריט - לא מאוד משמעותיים, וזה מאפשר לה לתפוס פער על היריבות שלה. בלי להתכוון, יצא שמכבי תל אביב היתה ערוכה לספורט שאחרי המלחמה יותר טוב מכל מועדון אחר. וזה חלק מהסיבה למומנטום המטורף שהיא צברה דווקא אחרי ה-7.10. ייתכן שנראה יותר ויותר קבוצות בונות על הישראלים, אלה שאצלן ואלה שאפשר להביא מחו"ל, כבסיס לספורט שלנו בשנים הקרובות.
כל הטקסט הזה, כמובן, הוא מסוג "צרות של עשירים" (או "צרות עולם ראשון", כמו שקוראים לזה היום). למלחמה יש השפעות והשלכות הרבה יותר מדאיגות וכואבות מאשר על הבועה הקטנה שלנו בספורט. וכל מילה שנכתבת כאן מגיעה עם אזהרת פרופורציות מובהקת - ועדיין, יכול מאוד להיות שהבועה החמימה שבנינו סביב הספורט הישראלי התנפצה. ועכשיו, נצטרך איך להתנהל מחדש, במציאות אחרת לגמרי.
מנגד, ההזדמנות המסוימת שנקרית בדרך היא חזרה אפשרית של "הליגיונרים". השמות הגדולים באמת (מנור סולומון, אוסקר גלוך וכו`) לא יחזרו, כי יש להם עוד מה לממש. אבל כל שחקני הביניים, אלה שלא משחקים או משחקים מדי פעם, אלה שעברו לחו"ל במטרה "לשפר את מצבם" ולא כדי לעשות קריירה מדהימה - סביר להניח שיחזרו לארץ בתקופה הקרובה, כדי להיות קרוב לקן המשפחתי. גדי קינדה כבר חזר מארצות הברית למכבי חיפה; כך גם קני סייף. סביר להניח שנראה רבים בעקבותיהם.
ובמובן הזה, אפשר גם להבין את ההצלחה הגדולה של מכבי תל אביב בכדורגל: קבוצה שבה הבסיס הוא לחלוטין ישראלי (אבישי כהן, רוי רביבו, דור פרץ, גבי קניקובסקי, ערן זהבי, דור תורג`מן), הזרים - אולי למעט מילסון וסאבוריט - לא מאוד משמעותיים, וזה מאפשר לה לתפוס פער על היריבות שלה. בלי להתכוון, יצא שמכבי תל אביב היתה ערוכה לספורט שאחרי המלחמה יותר טוב מכל מועדון אחר. וזה חלק מהסיבה למומנטום המטורף שהיא צברה דווקא אחרי ה-7.10. ייתכן שנראה יותר ויותר קבוצות בונות על הישראלים, אלה שאצלן ואלה שאפשר להביא מחו"ל, כבסיס לספורט שלנו בשנים הקרובות.
כל הטקסט הזה, כמובן, הוא מסוג "צרות של עשירים" (או "צרות עולם ראשון", כמו שקוראים לזה היום). למלחמה יש השפעות והשלכות הרבה יותר מדאיגות וכואבות מאשר על הבועה הקטנה שלנו בספורט. וכל מילה שנכתבת כאן מגיעה עם אזהרת פרופורציות מובהקת - ועדיין, יכול מאוד להיות שהבועה החמימה שבנינו סביב הספורט הישראלי התנפצה. ועכשיו, נצטרך איך להתנהל מחדש, במציאות אחרת לגמרי.
