מתקרב
שישה מחזורים לסיומה של הליגה השניה בטיבה בעולם הם זמן לא רע לעשות סדר ולהסביר מי מה מו. הניצחון הנאה שהושג אמש מול ז`לגיריס קובנה שם את מכבי תל אביב (כרגע) באזור מקומות 8-9, כשהכרטיס של הצהובים בפליי-אין קרוב ללהיות מובטח. זאת, להבדיל מכניסה לפלייאוף (יענו מקומות 1-6), שנראית כרגע מורכבת למדי. הקיצר, פליי-אין. ואם נדבר גלויות, נראה שהמרחק בין מכבי תל אביב לבין המקום שמקרב אותה משחק בית (נגיד) אחד בלבד מסדרות הפלייאוף, ולא נגד ריאל מדריד, הוא זה שבינה לבין בולוניה. כרגע הפער בין השתיים הוא 1.5, בשל היתרון הפנימי של הצהובים על הקבוצה של לוקה באנקי, כשלוח המשחקים של אלופת ישראל עד הסוף נוח יותר. שורה תחתונה: מקום 7 הוא בגדר מטרה אפשרית בואכה ציפייה ריאלית.
מכבי תל אביב לא שיחקה אתמול כדורסל גדול, וזה הספיק לה. כדי להגיע אל המקום המיוחל בטבלה, כדי לנצח מספיק פעמים מתוך המשחקים שנותרו, היא לא חייבת לשחק כדורסל גדול. היא לא חייבת להתעלות בהתקפה. היא לא חייבת להתעלות בהגנה. היא לא חייבת להתעלות נקודה. מה שכן, כדאי לה לאתר את המבוגר האחראי. זה שיקח אותה לשם כשהיא צריכה. זה שלא באמת הגיע או התייצב אתמול על הפרקט של האולם החרישי בבלגרד.
המבוגר האחראי?
כן כן, BB פה ו-BB שם. בראון ובולדווין ובולדווין ובראון. משחק אחר משחק בעונה הזאת ומשחק אחר משחק בעונה שלפני. הם הסיפור, הם הדיבור. והאמת? אני לא יודע להגיד כרגע מי מהם, אם בכלל, הוא המבוגר האחראי שעליו אפשר לסמוך. בולדווין, במסגרת מסעותיו עם עצמו, הגיע אתמול לפתיחת המשחק כשכל כולו אש ותמרות עשן. בשש הדקות הראשונות ניפק 9 נקודות ללא החטאה כלשהי. ואז הוחלף. וכשחזר, זה כבר הגיע בגרסת העצבן. זה שמזיק לקבוצה שלו. זה שמקדיש מירב שימת לבו ליללות מול השופטים, היריבים והחיים. ויש את לורנזו בראון. שסיים את המשחק עם 10 אסיסטים, כולל המסירה שסגרה עניין. שלא באמת היה רגע אתמול שבו הכדור הרגיש בטוח ביד שלו.
ואלו לא רק המספרים ולא רק נתון מדד הפלוס מינוס השלילי של בראון (מינוס 2) ושל בולדווין (מינוס 8), כמו התחושה שאתמול מכבי תל אביב נראתה פחות טוב איתם. ולכן זה לא מיקרי שהחזרה שלה למשחק אתמול, בתחילת הרבע הרביעי, הייתה כשדווקא דיברתולומיאו ובלאט על הפרקט. שני גארדים קטנים, שכל אחד מהם סיים עם מדד פלוס מינוס חיובי (ג`ון די עם פלוס 16!!! בלאט עם פלוס 8), שלא באמת אמורים לשחק ביחד.
אפשר להגיד לא מעט דברים על ניהול המשחק של עודד קטש אתמול. זה שעזר לליטאים לסיים את הרבע השלישי ביתרון 6. אתמול, בשני רגעי החלטה ברבע הרביעי, הוא העדיף את הגארדים הבכירים שלו על פני אלו שהחזירו אותו למשחק. בלאט, האיש שלא יודע זריקה קשה מהי או לחץ כלשהו מהו, היה אמש ה-אחראי ה-ישיר למהפך, אבל לא בטוח שאפילו בעיני האיש שמאמין בו יותר מכל אחד אחר, הוא זה שמתאים בזמן הזה ובקבוצה הזאת לטייטל המבוגר האחראי, עם דגש על האחראי. ולכן בסוף, ככלות הקול והתמונה, חזרנו ל-BB. ומשם הגיע מהלך אחד על אחד מוצלח של בולדווין, עם 80 שניות לסיום, ועוד אחד שהחזיר שוב את היתרון כשהשעון הגדול הראה 42 שניות. ואותו אסיסט של לורנזו בראון לניבו. וזהו.
האם יש למכבי תל אביב מבוגר אחראי? לא בטוח. האם יש למכבי תל אביב אופציה אמיתית למעט בראון ובולדווין? כנראה שלא. זה מה שיש, ועם זה היא תנצח. או תפסיד.
מי שטרח
הגנת לחץ על כל המגרש איננה אחת מהדברים אשר אפיינו את קריירת האימון של עודד קטש. הרבה דברים כן, אבל זה - לא ממש. ומהעת שהתייצב מחדש כאיש על הקווים ביד אליהו הישן, לאחר שהביט ימינה ושמאלה וניתח את הפרסונל שעומד לרשותו, החליט לנסות הגנה אזורית לוחצת קלאסית, הידועה בכינויה 2-2-1. בדרך כלל אחרי זריקות עונשין. בדרך כלל כדי לעכב את היריבה ולהוציא אותה מהדברים שהיא רוצה, אבל עם אופציה ריאלית לשיבוש בואכה איבוד כדור.
כך, אט אט, הפכה ההגנה הזאת למעין ברירת מחדל צהובה. עונשין? יציאה מפסק זמן? הכנסת כדור מקו הבסיס לאחר עצירה? היידה, 2-2-1. שניים בקו ההגנה הראשון, שניים בקו ההגנה השני ואחד שתפקידו לאסוף את הכל מאחורה. הליהוקים, לאורך התקופה, השתנו קמעה, אבל העקרון נשאר. אתמול, ברמת המי שטרח בערב שבת ניצח ביום חמישי, התנקזה ברירת המחדל הזאת לכדי המהלך שניצח את המשחק. שהשאיר את תקוות המקום ה-7 ריאליות.
בניגוד לקבוצות אחרות (ובניגוד גם להצבות מוקדמות יותר של הצהובים), את קו ההגנה הראשון מאיישים כאן שני פורווארדים, קליבלנד וקולסון, שברגעים אלו תפקדו במכבי תל אביב בעמדות 3-4. אחריהם, בקו השני, צמד BB. מאסף מאחור: ג`וש אוקצ`וקו ניבו. ואז, בניגוד לרעיון הקלאסי אשר בבסיס ההגנה, קופץ לו הקולסון לשמירה כפולה על אוונס, באמצע המגרש, שמטרתה להביא לכך שכל אחד שאיננו אוונס ינסה להחליט. מה ששם את הכדור בידיים הרועדות של בוטקוביצ`יוס. ובעוד ששאר שחקני ההגנה הצהובה כבר מתקפלים לתוך הגנת חצי המגרש, נשאר לו קולסון במוד של לחץ. ומלחיץ. וחוטף. וסוחט. ומנצח.
לשבש
אז אחרי שנתנו כאן קרדיט למהלך אחד, שאותו מבשלים תקופה ממושכת עד לכדי מימוש ברגע חשוב, אפשר להמשיך ולתת קרדיט הגנתי (מי היה מאמין) לגורמים משבשים נוספים. על שחקנים משבשים נוספים. ולא תאמינו, אבל זה ששיבש במהלך שהראנו לפני רגע הוא זה שנבליט גם במהלכים שנראה ממש עכשיו. אהלן בונזי קולסון.
מכבי תל אביב לא הייתה ולא תהיה, בתצורה הזאת, קבוצת הגנה טובה. זאת איננה אופציה אמיתית. אבל יש לה לא מעט שחקנים שיכולים לעשות צרות להתקפות שמנגד. כאלו שהולכים אול אין על הכדור. כאלו שלצד טעויות, מסוגלים לגעת (יענו DEFLECTION) או לחטוף. ז`לגיריס קובנה, קבוצה סבירה במקרה הטוב, התייצבה למשחק אתמול עם ממוצע עונתי של כ-12 איבודי כדור. ובחסות המשבשים של קטש, סיימה את המשחק עם 16 כאלו. וזה, גם זה, עשה את ההבדל ומנע נצחון ירוק. גם ובעיקר בדקות שבהן הקבוצה של טרינקיירי הייתה הטובה יותר.
היידה. נדגים. קולסון השני הוא זה שעוצר ראשון את הנסיון של ז`לגיריס לסיים את ההתקפה המתפרצת. ומיד אח"כ הוא האיש שמייצב את ההגנה של מכבי אל מול הפיק אנד רול של לקביצ`יוס והייז. מאחר שבלאט מעורב כאן הגנתית (ולא, לא רק בגלל שזה בלאט), הולכים לפתרון המקובל של חילוף משולש. כלומר ניבו מחליף ונשאר על הכדור ועל לקביצ`יוס. בלאט עובר לשמור על אולנובאס. קולסון מתייצב בפנים מול הייז, הסנטר היריב. אוקיי, אז גם הגל השני של ההתקפה הירוקה נעצר. קובנה, קבוצה מאומנת ומיומנת, מחפשת בהתאם את הפתרון ההתקפי וממקמת את אולנובאס, מול בלאט, עם הגב לסל. ולא תאמינו מי נמצא שם כדי לשבש, בפעם השלישית באותה המהלך. כן, אתם יודעים לבד. קולסון עומד במקום הנכון, מסתכל למקום הנכון ונוגע בכדור הנכון. כפיים.
היידה. לשיבוש הבא. תרגיל הכנסת הכדור הזה של קובנה מייצר חסימה מדורגת לטובת גבוה שקולע, העונה לשם מאנק. שעליו שומר בתחילת המהלך ווב. שמנסה להתגבר על הבומבות שסופג בדרך כדי להגיע ולמנוע את הזריקה. ואליו יוצא גם ריברו, כדי לסייע, מה שמשאיר אופציית מסירה פנימה להייז החותך. אבל היי(ז), יש כאן את קולסון שצופה את המהלך, נכנס לקו המסירה ונוגע. וסליחה על משחק המילים המביש.
כשההתקפה מתפתחת
בשבוע שעבר ובטור הקודם, בהמשך לנצחון הקלל בברלין, הראנו לכם פה מספר מהלכים התקפיים שבהם מייצרים נקודות שונות מאותו התרגיל/ האלמנט. לאור ההצלחה הכבירה, נניח, ודרישת הקהל, נניח, נלך על זה שוב. ולא, לא מדובר כאן באיזשהי אנקדוטה של עכברי כדורסל, אלא ברגעים שבהם חזרה מכבי תל אביב למשחק, בתחילת הרבע הרביעי (ותתעלמו מהטעות הגרפית שעל המסך). הרגעים שבהם ביצע היטב הרכב לא שגרתי, כלומר של בלאט, דיברתולומיאו, קליבלנד, ווב וריברו.
התרגיל שנראה כעת מורכב מכמה אלמנטים. לא להיבהל בבקשה, כי עכשיו יגיעו כל מיני דיבורים של ספר התרגילים. מתחילים מסט של הורנס, כלומר בלאט עם הכדור ושתי אופציות לחסימה משני צדדיו. קליבלנד, מהצד הרחוק, יקבל כאן חסימה מדורגת שתוביל אותו הישר לחסימת פיק אנד רול מדורגת לטובת תמיר בלאט. לבריאות. הקיצר, מיד לאחר שאותו הקליבלנד זוכה לשתי החסימות, הוא זה שגם חוסם לבלאט, גם מתגלגל מהר מהר פנימה וגם מנחית את המסירה המושלמת שהוא מקבל, תוך כדי הפינוי והיציאה של דיברתולומיאו על חסימה לצד השני.
יפה? יפה. הלאה. זוכרים את המדורגת שמקבל קליבלנד, שמובילה לפיק אנד רול מדורג שמקבל בלאט? זוכרים את הפינוי של דיברתולומיאו החוצה? מעולה. אז הנה חסימה של קליבלנד לבלאט והנה, מיד לאחריה, החסימה של ריברו. וגם הפעם הצבע מתפנה. וגם הפעם דאנק. וגם הפעם כפיים.
זה הריבאונד
זאת הכלכלה, טמבל, היה הסלוגן שליווה את ביל קלינטון בקמפיין שבסופו נבחר להיות נשיא ארצות הברית בשנת 1992. כי יש כל מיני דברים שאפשר להגיד, אבל מה שבאמת שכנע ומה שבאמת עשה את ההבדל היה העניין הכלכלי. ו-וואלה, יש לי דווקא המון מה להגיד לכם בגזרת כלכלה ומכבי תל אביב, אבל הפעם נשאר רק עם האלגוריה.
כי דיברנו על התקפה והגנה ומבוגר אחראי. ומה שמנצח למכבי תל אביב משחקים, פעם אחר פעם אחר פעם, זה הריבאונד. כלומר ריבאונד ההתקפה. אתמול, בנוהל, היו לה 14 כאלו, זה אפילו יותר מהממוצע העונתי שלה כקבוצת ריבאונד ההתקפה הכי טובה ביורוליג. כשאתה מקבל הזדמנות אחר הזדמנות אחר הזדמנות, אתה יכול להפוך קבוצת ריבאונד התקפה מצוינת לקבוצה התקפה מצוינת. או לפחות טובה מאוד. וזה בדיוק הסיפור הצהוב.
זה מתחיל מאלמנטים שלא קשורים לטקטיקה או כדורסל, כי יש לאלופת ישראל מפלצת גופנית, פיזית ואתלטית בשם ניבו. שרק הוא יכול להשתלט על כדור שכזה, בהמשך להחטאה מבחוץ של ווב.
זה ממשיך מאלמנטים שמשלבים יכולות גופניות עם הגיון טקטי. בעת הזריקה לשלוש של תמיר בלאט, במקרה הזה, יש שני שחקנים שמחכים לתורם בפינה. במקרה הזה – ווב וקליבלנד. במקרים תכופים יותר, זה קולסון. וממקומם בפינה, הם נדרשים לשעוט, לעוט ולתקוף את הטבעת. ודימשה, מספר 33 בירוק, דווקא מודע לזה. שימו לב כיצד הוא ממש מסתובב לכיוונו של קליבלנד, כדי לנסות לחסום שור בדישו. שיהיה לו בהצלחה.
אתמול, למרבה הפליאה, הצטרפה ליכולת המופלאה בריבאונד התקפה גם יכולת בלתי צפויה בריבאונד הגנה. כשזה קורה, הכל נהיה קל יותר.
1. קליבלנד חיובי - פרסומים זרים טוענים בלהט שמעמדו של קליבלנד בקבוצה הזאת, תוך כדי העונה הזאת, היה תלוי על בלימה. כלומר, שבתסריט קיים יכול היה למצוא עצמו גם במקום אחר. וזה עוד לפני שהגיע ג`ו תומאסון. אז אולי מפני, ואולי לפני, אבל קליבלנד של העת האחרונה עושה טוב לקבוצה שלו. עזבו רגע את הנתונים היבשים של נקודות וחטיפות. מה שהחל כאלמנט זניח במשחק התבוסה לאנדולו, רגע לפני פגרת הנבחרות, משתכלל בשני הנצחונות הרצופים מול אלבה ברלין וז`לגיריס קובנה. בשניהם, מכבי תל אביב יותר טובה בדקות בהן קליבלנד משחק ומזנק. הפלוס מינוס חיובי, וגם הכדורסל. נעקוב בעניין.
2. לא הבנתי - מכבי תל אביב, בדומה לקבוצות אחרות, פרסמה סופסוף את מתווה הפיצויים שלה בהמשך לנזקי המלחמה. ובצדק. מודה שלא הספקתי עדיין לרדת לעומקם של פרטים, אבל כן הבנתי שלצרכי פיצוי, יוגדרו משחקי הליגה כשווים למשחקי היורוליג. זהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכר.
3. ליגה - ואם כבר ליגה, אז ירושלים ביום ראשון. הקאמבק של מכבי תל אביב אל תוך העונה האירופאית שלה החל בכלל בשבוע מוצלח בליגה, עת פירקה את הפועל תל אביב והפועל ירושלים (ואת רמת גן). אבל כל זה היה כשהיא אוחזת באמתחתה בישראלי הטוב בליגה. מעניין מאוד לראות איך כל זה מסתדר ואם מצליחים לשמר את אותה העליונות גם בלי רומן סורקין.
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.
