בדומה למשחקה הסוג של ביתי מול פנאתינייקוס, גם אתמול פגשה מכבי תל אביב קבוצה פצועה. שחקנים משמעותיים ובראשם קוסטאס סלוקאס נעדרו משורות היריבה בנצחון היורוליג האחרון של הצהובים. אמש, על הפרקט הכעור באולם אשר בחבל הבאסקים, התייצבה יריבה בינונית בהגדרה וחסרה כוח משמעותי בכלל ומתחת לסל בפרט למשחק שאותו יכולה הייתה הקבוצה של עודד קטש לנצח. יכולה בואכה צריכה בואכה חייבת, בסיטואציה אשר נוצרה.
ואם נדבר גלויות, כל שקיבלו ממנה אוהדיה אתמול, עת שהו בביתם, בהו במסך, קיוו לטוב והאזינו לפס קול השנאה בהפקתם האדיבה של הצווחנים נושאי הדגלים שישבו אתמול בבואסה ארנה, היו כמה דקות של קסם א-לה בולדווין ברבע הראשון, ריצה קצרצרה שצמצמה את הפער בסיום הרבע השני וריצה מקבילה שצמצמה שוב את הפער בסיומו של הרבה השלישי. סה טו. כל השאר היה כדורסל רע, לחוץ, נעדר שליטה, תיאום והיגיון.
מראש, יש לומר, ידעו במכבי תל אביב שזה השבוע הכפול המסובך ביותר שלוז הליגה השניה בטיבה יודע לייצר. מראש, עת צפוי בלוח המשחקים של תחילת הסיבוב השני, שהתחיל בסוג של משחק בית מול מונאקו ויסתיים בשבוע הבא בסוג של משחק חוץ מול אנדולו, הבינו של נצחון בו יהיה מורכב למדי. והמורכב למדי הזה מסתיים, נכון לעכשיו, ברצף של ארבעה הפסדים מתוך החמישה האחרונים ששוחקו. ואם נפרוס את זה רחב יותר, אז עם מאזן שלילי בעשרת המשחקים האחרונים שרק ל-4 קבוצות במפעל יש חלש ממנו. למזלם של הצהובים, כאמור, הגיע בתוך רצף ההפסדים הנוכחי אותו משחק אל מול פאו החסרה. הפרחים לסלוקאס, כי לכו תדעו מה היה קורה היום, מערכתית ובכלל, אילו היה האיש ההוא כשיר ב-25 לחודש ינואר.
במשחק שאותו מסיימת מכבי תל אביב לאחר שספגה 54 נקודות במחצית הראשונה, אך מתבקש להביט אחורה בזעם ולשאול מה לעזאזל קורה שם, בצד שעליו אמורים להגן. אבל זה כמעט המובן מאליו. ואל זה נגיע עוד מעט. הפעם, גולשות וגולשים יקרות ויקרים, נתחיל דווקא בצד שאותו שואפים לכבוש. ונתחיל בכמה סופרלטיבים על משחק ההתקפה של ווייד בולדווין הרביעי. שסיפק מחצית ראשונה פגז. והיה טוב, טוב עד גדותינו, עם נתונים מספריים (19 נקודות כולל 3/3 ל-3, 4 אסיסטים ו-0 איבודים) וכדורסל בכלל שהם פגז. פגז זה מספיק סופרלטיבים, כן? יופי, כי בזה סיימנו עם הטוב.
למעט אותם רגעים של קסם בחסות דקות של ווייד בולדווין לא היה כלום. כלום. שום דבר. כלום. מכבי תל אביב סיימה את המשחק, מול יריבה חסרה, עייפה וששומרת על עצמה מכל משמר פן חלילה תבצע עבירות שישאירו אותה עם שחקנים על הפרקט שדושקו איבנוביץ` לא מכיר את שמם עת מריץ אותם ברגעים אלו על המדרגות בבסקוניה, ניסו הצהובים לזרוק כשיכלו, למסור כשיכלו ולקוות לטוב כשיכלו.
למשל, ללכת על תרגילי ה"בואו נגביה לניבו". בסקוניה דווקא הייתה מוכנה אליהם. החל מניסיון מוקדם של ז`ק כהן בתחילה והמשך במסירות הנונשלנטיות והיפות של הגארדים אחר כך. נניח כאן. לורנזו בראון מכדרר מכדרר מכדרר מכדרר, סוחט חילוף הגנתי ומטיל את הכדור לכיוון הכללי של השמיים האפורים בצפון ספרד, מתוך אמונה עיוורת שלכל מקום יגיע האיש שקופץ. אבל זאת סתם מסירה עצלה, אל מול שומר שקופץ ממש גבוה בעצמו, שהובילה לעוד מתפרצת קלה של הקבוצה הביתית אל מול הקבוצה שלא אוהבת לרדת להגנה. כולל עבודה רעה במיוחד ברמה הפרסונלית של בולדווין, בלאט ו-ווב שעשו הכל כדי שלא ללכלך חלילה את הידיים או את טור העבירות שלהם.
עם כל הכבוד ל-12 הנקודות אמש של ניבו, אפשר להכריז על עוד משחק שבו שיתק היריב את אופציית ההגבהות אליו. והותיר את הסנטר הפותח של מכבי בעיקר עם ריבאונד התקפה פלאס כמה מהלכי התקפה קשים ובעלי סיכויי הצלחה נמוכים בהגדרה, שהפעם – במקרה – הצליחו לו פה ושם.
ואם נקדם את אותו ההגיון קדימה, נראה כיצד אותרה (ופוספסה) אופציה התקפית רלוונטית אחת במהלך המשחק עצמו, היא היכולת התאורטית של שחקן הפוסטאפ הגבוה היחידי שיש לה בסגל והיחיד שמבין את הקללות בספרדית מסביב, אחד חסיאל ריברו, שאלו בדיוק הגדלים וזה בדיוק הקו הקדמי אל מולו יכול הוא לעבוד ולייצר. העניין הוא שצריכים לרצות למסור לו פנימה במהלכי גב לסל. ובמכבי תל אביב לא ממש אוהבים את הקונספט, אלא אם אין ברירה. וכך, במקום ללכת עליו באופן שיטתי, התעלמו ממנו באותה השיטתיות.
נניח במקרה הזה. לורנזו בראון מסמן כאן לבונזי קולסון ללכת ולבצע חסימת רוחב AKA קרוס סקרין אל ריברו, אולי כדי לנסות ולכפות חילוף הגנתי על בסקוניה. וקולסון חוסם, ואין חילוף הגנתי, כך שעל ריברו עדיין שומר מונקה הנמוך ממנו. ומונקה, שגם רוצה למנוע את הסל ובעיקר רוצה להימנע מביצוע עבירות שאין לו לתרום, מכניס את עצמו לקו המסירה. ועכשיו אפשר למסור דרך ניבו. ומיד אחר כך אפשר למסור גם דרך בראון. אבל למה למסור פנימה כשאפשר ללכת אל הפיק אנד רול הטוב והמוכר ואל הזריקה מכדרור הרעה והמוכרת?
מכבי תל אביב סיימה אמש משחק שלם כשהיא אוחזת ב- 46% בזריקות ל-2 נקודות. וזה כשהיא נוטלת 16 כדורים חוזרים בהתקפה. וזה כשהיא חוטפת את הכדור 8 פעמים, בדרך למתפרצת בצד השני. אלו אחוזי הצלחה רעים שמשקפים כדורסל רע במשחק שנגמר רע. גם כי מפסידים וגם כי נכנעים בהפרש הסלים הישיר מול בסקוניה.
וכן, אפשר לתהות על הרכבים מסוימים של עודד קטש ובמיוחד אותה חמישיה שהסריחה את הפרקט לקראת סיומו של הרבע השני, כאשר אל לורנזו בראון אשר שרוי בעיצומו של משבר מובהק הצטרפו בקו האחורי דיברתולומיאו שלא בכיוון לאחרונה וקליבלנד שלא בכיוון מאז הקיץ. ולא, זאת ממש לא הבעיה. משחק ההתקפה של מכבי תל אביב אתמול לימד על אבדן דרך ועשתונות. שנע בין התעקשות על השיטה והכדורסל של לבין מצב שבו כל אחד זורק בכיף שלו, בכל פעם שהכדור מגיע לידיו. וזה כולל דברים שקרו ברבע הרביעי כשגם קליבלנד, סורקין וכו וגו ודו מיידים אל הסל את מה שעובר דרכם.
בסדר, נו. עכשיו הגנה. כולל שובם של הוורדים אדומים, הסיגליות כחולות ומכבי שוב חוטפת במחצית מעל 50 נקודות. בסקוניה היא קבוצת התקפה בינונית למדי, גם כשהיא בסגל מלא. ומה שיש לה, יש לה בעיקר ביכולת להפציץ טריצות. לפני המשחק מול מכבי, היא עמדה במקום ה-13 בליגה באחוזים לשתי נקודות (עם 52%). את המחצית הראשונה, מול הקשקוש ההגנתי של הצהובים, סיימה עם 17/21 ל-2, שזה 81%. שזה כולל 9/11 משותף של כל הקו הקדמי של בסקוניה (קוטסאר ומונקה). שזה כולל רבע שני של 11/11 בזריקות בתוך קשת שלוש הנקודות.
ומודה, אני לא חסיד גדול של תאוריית למה לא עושים פאול הפופולארית, אשר מנסה לייצר קשר (רופף למדי) בין כמות העבירות שמבצעים לבין היכולת ההגנתית. אבל בחיאת, במחצית כזאת של טיולים, מכבי מסיימת עם 4 עבירות. קבוצתיות. במצטבר. כלומר כל 20 הדקות הראשונות. כשרק אחת מהן מבוצעת על ידי שחקן שפתח בחמישיה (קולסון). מה זה? ברצינות, מה זה? כל בסקוניה כולה הלכה אל הקו פעמיים במחצית הראשונה. ולמה לזרוק עונשין כשאפשר לדפוק דאנק או לקלוע לייאפ קל?
ואני יודע שאתם רוצים, אבל ממש רוצים, אבל ממש ממש ממש רוצים לראות כמה דוגמאות. תהיו רגועים, הנה זה בא. אז כאן מכבי תל אביב שומרת בכדורסל של חמישה מול חמישה. ומחליפה כשיש חסימה בין מרינקוביץ` לבין מונקה. וכשהשעון הקטן מראה 5, יש פיק אנד רול של מקינטייר עם קוטסאר. שעליו אמורים, כנראה, להחליף (כי סוף שעון). אבל דווקא עכשיו מחליטים ניבו את בראון לקפוץ על האיש. וכאשר מתגלגל פנימה האסטוני הגדול, כל מה שנשאר הוא את בולדווין שעושה כאילו. בכיף.
הלאה. הנה מעבירה בסקוניה זמן בתרגיל התקפה שלא הולך לשום מקום. וכשהשעון הקטן מראה 7, יש עוד פיק אנד רול של מקינטייר. והפעם יש חילוף הגנתי, כשסורקין עוזב את משמרת מונקה ועובר לקחת את הגארד היריב. ונותן לו את הימין. ואת הלייאפ. והתגובה ההגנתית של ווב ובעיקר של קולסון? צופים בעניין במתרחש.
נמשיך אל הרבע השני, הוא רבע ההתפרקות ההגנתית. עכשיו הכדור אצל ג`ורדן ת`אודור, גארד יריב חדש שמוכיח שאם קבוצה ממש רוצה, היא מסוגלת לצרף אליה שחקנים לאחר תחילת העונה. סתם, קונספט ביזארי שכזה. הקיצר, האיש שהיה בדרך לרדת ליגה בצרפת מכדרר לו לכיוון קו הבסיס, ומעורר עניין בהתאם מבולדווין וסורקין. ועכשיו, בצד הנגדי, יש את מונקה שחותך לסל. ואת ווב, שאמון עליו, שעסוק בלתייג את קוטסאר, בלאבד קשר עין ובליצור רגע של טרבולטה המבולבל.
אה, והנה מגיע הטרבולטה, והפעם על רקע של נוף פסטורלי.
נהנים? גם בסקוניה. מרקוס האוורד, לבדו, קלע 18 נקודות ברבע השני בלבד. שזה די הרבה בכדורסל. והיו דברים שקשה היה למנוע. והיו כאלו שפחות. הנה, כאן, שומר עליו הבולדווין, כאשר בסקוניה מריצה את תרגיל הקלעים המפורסם והידוע בשם פלופי. ובולדווין עובר את החסימה הראשונה מלמעלה, עם נסיון לחטוף את הכדור. באקשן השני, כאשר האוורד נע לכיוון שרחוק מאיתנו, בולדווין כבר עובר בטרייל על הגב של האוורד. וכל מי שתשאלו יגיד לכם שאל מול קלע פסיכי בהגדרה שכזה, לא מספיק ללכת על הגב. צריך חיפוי, ולו של שניה. אולי של ניבו, בטח של קולסון. צריך, אולי, חילוף. צריך, אולי, לשמור. כי זאת אולי נראית לכם זריקה קשה, אבל למרקוס האוורד האימתני זה כמו צעד וחצי בחימום.
ואז הגיעה המחצית. והנחת העבודה הייתה שבמחצית ידברו, יזעקו, יצרחו, יתדרכו, יתאימו או ידרבנו, ושזה יראה קצת פחות גרוע בצד שבו אמורים לנסות ולשמור. והאמת? בסקוניה אמנם קלעה פחות, ואפילו הרבה פחות, אבל קשה מאוד לתת קרדיט להגנה אשר בצהוב. ואת הריפיון שראינו לפני קיבלנו מיד במהלך הראשון של הרבע השלישי, רבע שאיבנוביץ` פתח בלי מקינטייר ובלי האוורד. הנה ת`אודור במהלך פיק אנד רול כשהשומר הוירטואלי שלו הוא לורנזו בראון. הנה הוא לוקח אותו בכדרור הדיאמנטידיסי על הגב. הנה נועל קוטסאר את ניבו, בקלילות וללא התנגדות במהלך על שם גורטאט הפולני. הנה סל קל כבר בפוזשן הראשון של המחצית השניה. #די_נו.
1.טכנית – טובי המוחות אצלנו, נגיד, שוקדים על איתור והשוואת נתוני העבירות הטכניות של הצהובים בכלל ושל קטש את בולדווין בפרט אל מול יריבות אחרות והיסטורית בכלל. והאמת היא שעבירה טכנית היא חלק מהמשחק ולא צריך לעשות ממנה עניין. אלא אם מדובר בעניין שגרתי, שרק משקף אבדן עשתונות, חוסר יכולת להתמודד וחוסר הבנה מוכח כיצד יש לעבוד אל מול שופטים. וזה המצב בקבוצה הזאת. וזה עוד לפני שדיברנו על ההשתוללות המפחידה של בולדווין בסיום המשחק.
2.בלאט – אחרי פתיחת עונה מסחררת, מסיים הבן של משחק שלישי ברציפות או בלי אסיסטים או בלי נקודות. וכשאין לורנזו בראון מתפקד בסביבה, ההעדרות של הרכז המחליף משאירה את ווייד בולדווין הרביעי והכועס כשהוא כולו לבד. וכולו כועס.
3.אם זה לא שבור, לא מתקנים? אוקיי, אז בראון במשבר או שמא פגוע בגבו. ועל בלאט דיברנו ממש עכשיו. ועל קליבלנד אנחנו מדברים בערך מתחילת העונה. מכבי תל אביב התחילה את העונה הזאת, מתוך בחירה שלה, עם זר אחד פחות בכלל ובקו האחורי בפרט. ואולי אמרה לעצמה, כשהדברים עבדו, שאם זה לא שבור לא מתקנים. אולי. ואולי אמרה לעצמה, אחרי היום הנורא של תחילת אוקטובר, שעכשיו מלחמה, שקשה לשכנע שחקן להגיע ושאולי או שמא בטוח שגם קשה כלכלית. אבל עכשיו שבור. ואם לא שבור, אז משבר. ואין שום הסבר הגיוני לכך שהסגל הזה קיבל או לא מקבל חיזוק. כן, גם במלחמה. שחקנים מגיעים לכאן. בחיי. לפרטים (ולארנק?) ניתן לפנות לעופר ינאי או מתן אדלסון.
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.
