כדורסל דרך עיניים דומעות
אם נדבר גלויות, קשה לאתר כל קשר בינינו לבין כדורסל במהלך השבועיים הארורים האחרונים. איזה כדורסל איזה, כשהארץ בוערת ונאנקת מכאב? איפה כדורסל איפה, כשכולנו נעים בין בכי בלתי פוסק של הלם ויגון, לבין הפסקות לטובת בכי של נחמה רגעית כאשר דמותו האבהית של הנשיא ביידן שולחת חיבוק מרגיע ומבטיחה, בקול אבהי ושקט, שבכל זאת יש על מי לסמוך?
אף אחד לא האמין, לפני שבועיים ימים, שהאסון הגדול בתולדות המדינה עומד להתרגש עלינו ולשנות הכל. שנעבור באחת למצב מלחמה. שאם בכלל, נצליח לצפות במשחק כדורסל דרך עיניים דומעות. אז גם אני ניסיתי לצפות אתמול, כמוכם, במשחקה השני העונה של אלופת ישראל. ועכשיו, ברשותכם, רשמיי.
זה לא מסובך
כדורסל הוא משחק פשוט למדי. לא חייבים הסברים מסובכים כדי לבאר את המובן מאליו. מכבי תל אביב היא קבוצה טובה. טובה מספיק, פוטנציאלית ובעולם נטול מלחמות, כדי להתמודד על כניסה לפלייאוף. טובה מספיק, כשהיא אוחזת בעליונות מכוח הקו האחורי האדיר שלה. הקו של צמד BB. אז בולדווין אין. ואתמול גם לא היה בראון. ואם אין את בולדווין ואין את בראון, אז מכבי תל אביב קבוצה לא טובה. או לכל הפחות, לא מספיק טובה. זה כל הסיפור.
לורנזו בראון סיים משחק שלם עם דף סטטיסטי שלא מספר את הסיפור האמיתי. 13 נקודות ו-11 אסיסטים. ואפילו מדד פלוס מינוס +7. כל אלו נתונים מרשימים, שאין להם כל קשר עם התרומה האמיתית ש(לא) הייתה אתמול. מכבי תל אביב תלויה לחלוטין ביכולת שלה לקבל דברים מכדרור. לקבל דברים מהיוצרים שלה, מתוך כדרור. מתוך 18 האסיסטים שלה אמש בוולנסיה, 15 הגיעו מעמדת הרכז (בראון ובלאט). ואם אין מישהו אחר שיכול לייצר עבור אחרים, כל שנותר הוא לאתר שחקני 1 על 1 מספיק טובים. ובהיעדרו של בולדווין, וכשלורנזו בראון נראה כפי שנראה אתמול, התשובה הפשוטה היא שפשוט אין כאלו.
או כאן, כשמסירה בהתקפה נטולת ריווח ובלי הרבה סיכוי להצליח מייצרת יתרון מספרי מיידי לצד הכתום.
חסרון מספרי
במחזור שלפני, זה שהיה רק לפני שבועיים, הצליחו הצהובים לייצר קצב משחק קדחתני, שהימם והכריע את ההגנה הבינונית של ז'לקו אוברדוביץ'. מול ולנסיה והיכולות המוגבלות שלה, ניתן היה לצפות שהיתרונות יגיעו, גם אם מדובר במשחק חוץ, ביכולת לכבוש נקודות מהירות עוד לפני שהמקומיים מתארגנים. והאמת? זה התחיל בדיוק כך. ושם זה גם נעצר. בניגוד לקלישאה, יש יום רע בהגנה. ולפחות מבחינתו של עודד קטש, יש לקוות שיש גם יום רע בכל הנוגע לירידה להגנה, תהא הסיבה לכך אשר תהא.
כי מכבי תל אביב, באופן שיטתי למדי, פשוט התעלמה מכל הנוגע למונח הידוע כטרנזישן דיפנס. שבעברית פשוטה, הכוונה היא פשוט לרדת להגנה. או כמו שנוהגים לייחס לקואץ' דיוויד בלאט: ג', י', א', ב' (GET YOUR ASS BACK). כדי להגן מול נסיון של המתנגד לייצר נקודות קלות ומהירות, צריכים להיות מתואמים, צריכים לתקשר וצריכים וצריכים וצריכים. אבל זה מתחיל, לפני הכל, בספרינט מחויב עד למטה. וזה משהו שלא קרה מספיק אתמול על הפרקט של ולנסיה.
למשל כאן: כשהכדור של לורנזו בראון מושלך לכיוון הכללי של הטבעת, יש חמישה שחקני ולנסיה בתוך קשת שלוש הנקודות ויש לפחות שחקן הגנה אחד (בלאט) שנמצא מאחורי בראון. על פניו, מצב שממנו אפשר להתאושש ולעצור את הנסיון הראשוני של ולנסיה לרוץ. על בראון, כשהוא זורק, שומר קלאבר. בואו נזכור את זה לרגע. כשהשעון הגדול מראה 8:20, יש ארבעה (!!) שחקנים בכתום שנמצאים בתוך חצי המגרש שלהם, בלי אף שחקן לובש שחור לידם. אבל עכשיו שימו לב בבקשה לנתיבי התנועה, בחזור, של קולסון וכו'. כל אחד עסוק בענייניו, בעוד אותו הקלאבר מסמן מסירה קלה, מול אותו הלורנזו, בדרך לקרש סל.
ועכשיו תראו בבקשה את זה. אז אוקיי, מאבדים כדור (לאחר פסק זמן). ואוקיי, הכדור הולך פנימה לפראדיה. אבל לפחות את הגל הראשון מצליחים לעצור. על פניו, יש כאן שחקן שמקבל כדור בקצה הרחבה – מקום ממנו אפשר להתאושש. להתאושש? כשבונזי קולסון מגיע כדי לעזור לדיברתולומיאו הקטן, אין אף ווב באזור שמספיק עירני כדי לעזור ולהציל. לייאפ קל ב-7 שניות. לא לעניין.
פעם, ממש ממש מזמן, כלומר לפני תחילת העונה הזאת, הזדמנה לי שיחה קצרה עם החבר גור שלף. תגיד, שאל אותי הקפטן במיל', הם לא קטנים מדי? אהה, כן. קטנים. קל וחומר בהיעדרו של הבולדווין. מכבי תל אביב מעמידה לא מעט הרכבים שבהם היא פשוט יותר קטנה, בכמעט כל עמדה, מאשר היריבה. ואלו לא רק הסנטימטרים, כי לפעמים גם בגודל. ברוחב. ניבו הוא חתכת תפלץ, אבל אין מספיק סנטימטרים כדי להתמודד עם המפלצות האחרות. ווב הוא 2.06 אבל לא בדיוק מאיים פיזית. ויש את לורנזו בראון שלא באמת שש אלי מגע, בטח ובטח שלא בהגנה. ויש את דיברתולומיאו ובלאט. ורק כדי לקצר, לא מתייחס לרבים אחרים.
ולנסיה, מהצד השני, משחקת כדורסל שאני לא זוכר מתי ראיתי בפעם האחרונה. בחמישיה, למשל, עולים שני שחקני פוסט אפ (אינגליס ודיוויס), שעושים תורנויות במהלכי גב לסל. ואז יש את כל הפורוורדים הללו, הלא באמת מרשימים, אבל שיודעים לתפוס מיקום וללכוד קטנים מהם. ומכבי, לא זו בלבד שהיא הולכת על ליינאפים קטנים, אלא שלרוב חושפת עצמה עוד יותר נוכח החילופים ההגנתיים. ואתמול היא שילמה על זה לא מעט.
כאן, למשל, למרות הרכב של דיברתולומיאו ובלאט, הצליחה איכשהו להחזיק מעמד מול הנסיון החוזר והנשנה ללכוד את אחד מהם (במקרה הזה בלאט) במצב של פוסט אפ. הפעם היה זה רוברס (2.09) שניסה אותו. אוקיי, אז סורקין הגיע לעזור. ואוקיי, השלשה של פרנדו הייתה די קשה. אבל ולנסיה ניסתה, והצליחה לא אחת, לשחק על הקטנים.
נניח כאן. לורנזו בראון, כאמור, איננו קטן. הוא אפילו גארד גבוה. אבל טורה היריב קצת יותר גבוה (2.10). והוא גם רוצה קצת יותר מאשר לורנזו האדיש.
וחסכתי לכם דוגמאות חוזרות ונשנות של מהלכים בהם הלכו בכל הכוח על דיברתולומיאו ושות'. למכבי תל אביב יש מספר בעיות. אחת מהן, ואפילו משמעותית, נוגעת לגודל שלה ולאופן שבו היא מנסה לפתור את העניין.
תקשורת
עקרונית, אפשר לומר ובצדק, מה יש כל כך להתעסק עם אלמנטים הגנתיים, במשחק חוץ שבו ספגה מכבי תל אביב כולה 75 נקודות? הרי ניתחנו כבר את הירידה להגנה וניתחנו כבר את הבעיה ההגנתית שמתקשרת לעניין הגודל. מה גם שאסור לשכוח את הנסיבות המקצועיות לקראת המשחק הזה, כשהקבוצה לא באמת התאמנה ובטח שלא באופן סדיר. הכל נכון.
ובכל זאת, שווה לגעת באלמנט הגנתי נוסף שמתקשר לענייני תקשורת. יתכן שהוא נובע, באמת, רק מענייני ראש לא שקט ואימונים מקוטעים. ויתכן שלא. בכל מקרה, מכבי תל אביב מודל המשחק בוולנסיה היא קבוצה ששוגה יותר מדי פעמים בסוגיות שקשורות בתקשורת הגנתית. ולא אחת, זה קורה במהלכים שקשורים בלורנזו בראון. שמסמן עם הידיים לאחרים. שמזיז את הידיים הרבה יותר מאשר את הרגליים. וזה לא אומר שהוא בהכרח טועה.
למשל כאן. בסיומו של מהלך, תריץ ולנסיה אלמנט שנקרא פיק אנד רול ספרדי, כאשר כריס ג'ונס יקבל חסימת פיק אנד רול, בעוד החוסם שלו יזכה לחסימה גבית. הכי סטנדרט שיש. על פי סימון הידיים של לורנזו בראון, נראה שתמיר בלאט (ששמר על יוביץ') אמור היה לזנוח את המאצ'אפ הראשוני שלו ולזנק לעברו של ג'ונס. כל זה נכון, אבל מעשית מה שקיבלנו הוא טיפול פסיבי מאוד גם של בראון וגם של ריברו, שהותירו את האקס הצהוב חופשי לגמרי, בזמן משמעותי של המשחק.
לא פשוט
טרם תחילתה של העונה הזאת, הסקרנות המרכזית בסגל של מכבי תל אביב התמקדה, מטבע הדברים, בעיקר בחדשים מחד וברומן סורקין מאידך. בחדשים, כי הם חדשים. בסורקין, בגלל השילוב של היכולת שלו בסיום העונה שעברה + הצהרות קטש לגביו + הקיץ האדיר שלו בנבחרת.
ובכן, אפשר לומר בשלב הזה שהקליטה של מרבית החדשים, אכן, איננה פשוטה כלל. אנטוניוס קליבלנד, שבהיעדרו של בולדווין פותח בחמישיה, ממשיך להפגין קשיי קליטה צפויים. וצפויים, יש לומר, לאו דווקא בשל עניינים של תחילת עונה. קליבלנד הוא ללא ספק נכס הגנתי, בטח בכל הנוגע ללחץ על הכדור ועל קווי מסירה. וללא ספק, אם יקבל הזדמנויות, יוכל לסיים מהלכים במגרש הפתוח ברמה גבוהה. מצד שני, וגם זה ללא ספק, רחוק מאוד מלמצוא את מקומו בהתקפה המסודרת. ביכולת שלו להמתין בפינה ולחיות מחיתוכים או ממצבי קאץ' אנד שוט.
ג'יימס ווב סיים קרוב ל-15 דקות משחק עם מספרים סבירים ומעלה (9 נקודות + 4 ריבאונדים + 2 חטיפות), אבל ללא שום נוכחות הגנתית או בכלל. במצב האידיאלי, מדובר בשחקן שיכול לקפוץ מדי פעם מעמדה 4 לעמדה 3, להעניש את היריבה מבחוץ (ואתמול קלע 2 שלשות) ולשמור על מספר עמדות. כרגע זה (עוד?) לא שם. על בלאט וריברו דיברנו ועוד נדוש וננתח ממש בקרוב.
עכשיו סורקין. השאלה המרכזית לגביו היא פשוטה למדי ונוגעת למערכת היחסים שלו עם המאמן שלו. האם עודד קטש מאמין שרומן סורקין יכול להיות שחקן טופ יורוליג? ככה, לא פחות? כי אם כן, לא ניכרים סימנים לכך ברמת המעמד שלו בהיררכיה או בדקות המשחק. ונכון, סורקין הרגיש מבולבל למדי אתמול. הוא איחר בלא מעט מהלכים בשני צידי המגרש, לרבות בתגובה שלו כאן לחיתוך פנימה של ריברו לאחר שזה חסם לבלאט.
ועדיין, לא בטוח שכך מתייחסים לשחקן בו מאמינים. אם מאמינים.
נקודה אחת על קאמיי
ברשותכם, נסיים הפעם שלא בכדורסל. בתוך ים השכול שמסביב, אני מבקש להקדיש פיסקה אחת לילדה אחת שפירוש שמה ביפנית הוא אלוהית. רב"ט קאמיי אחיאל, ילדה חכמה, מוארת ויפה שלא תזכה לחגוג יומולדת 19, הלכה השבוע לעולמה במסגרת פעילות מבצעית של יחידת סנפיר, סמוך לגבול לבנון. ילדה קטנה, עם צחוק מתגלגל ולב ענק, שנלחמה כדי להיות פייטרית. שחלמה להיות לוחמת. שנאבקה לעזור ולשמור על המדינה השברירית שלה. שהותירה אחריה משפחה שבורה שמצאה עצמה, לחרדתה, חלק בלתי נפרד ממעגל השכול שמתעקש להמשיך להתרחב. נוחי על משכבך בשלום, קאמיי. מתפלל שהמדינה שכל כך אהבת תמצא את הכוחות להגן על עצמה גם בלעדיך. גם בלי כמות החללים הבלתי נתפסת שהיא איבדה. שאנחנו איבדנו.
