ג'ה מוראנט חוזר ל-NBA ומוצא את עצמו על כוכב הקופים. הסרט הידוע מ-1968 מסתיים בסצנה המפורסמת בה צ'רלטון הסטון צועד ומגלה את ראשו של פסל החירות, מבין ההריסות סביבו. באותו רקע הוא מבין היכן הוא היה כל הזמן, על כדור הארץ, וגם את הנזק לו גרמו בני אדם. הופעת הבכורה של מוראנט הלילה (בין שלישי לרביעי) מול ניו אורלינס עשויה להיות בעלת השלכות דומות.
ממפיס מגיעה למשחק הזה במאזן 19:6 ואחרי חמישה הפסדים רצופים, כולל 116:97 מבאס מול אוקלהומה סיטי הלילה. הם ניצחו משחק אחד מ-12 בבית ובמאזן 8:5 בחוץ, אבל גם זה בעיקר בשל חולשת היריבות (פורטלנד, סן אנטוניו, דטרויט, דאלאס ללא דונצ'יץ' והקליפרס בעידן הארדן-ווסטברוק) ולא מחסום מנטלי כזה או אחר.
לתוך כל זה נכנס אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, גארד חסר פחד על המגרש ומחוצה לו שהושעה מ-25 משחקים לאחר שהעלה את עצמו, מספר פעמים, עם נשק לרשתות החברתיות. דיברנו בהרחבה על ההתנהגות הבעייתית של ג'ה וההשעייה, ורגע לפני החזרה זאת הזדמנות טובה לדבר על הסיפור הזה משלוש זוויות שונות - הצד של ממפיס, הצד של הליגה והצד של ג'ה.
הצד של ממפיס
הגריזליס, חד משמעית, צריכים את ג'ה מוראנט. ההגנה שלהם לא רעה הודות לג'ארן ג'קסון ג'וניור, אבל הם קבוצת ההתקפה הגרועה ביותר ב-NBA עם 105.9 נקודות ל-100 מהלכים. מתחת לדטרויט, מתחת לסן אנטוניו ומתחת לוושינגטון.
ההתקפה של ממפיס צריכה יד מכוונת. הם פותחים עם ג'ייק ג'יליארד החביב כמוביל כדור, אבל הם לא מצליחים לקלוע שלשות (34.6% בשלשות ממסירה, מקום 29 בליגה). חשוב להדגיש שהם מגיעים לכמות גבוהה של שלשות פתוחות שפשוט לא נכנסות, אבל זאת יכולה להיות התרומה הגדולה ביותר של מוראנט.
מוראנט לא קלע גדול. בשנה שעברה הוא קלע ב-30.7% מהשלוש ומעולם לא עבר את ממוצע הליגה, אבל הוא שחקן שמושך אליו את היריבים. דזמונד ביין יכול לעשות את הקפיצה מ-37.9%, האחוזים שלו השנה, ל-41%. ג'ארן ג'קסון ג'וניור יקלע באחוז יותר טוב מ-31.5%. כל זה בהנחה שג'ה בכושר מלא, וכלל לא מובן מאליו אחרי 25 משחקים בחוץ.
לכן לא בטוח שהחזרה שלו תספיק לגריזליס. הקבוצה תחלש הגנתית ברגע שמוראנט יחזור, במרחק 8.5 משחקים מהפליי-אין ולפני לוח משחקים קשה, הרביעי הקשה ביותר במערב לפי Tankathon. הפער הזה עלול להיות בלתי מחיק, כשמוסיפים לזה את החזרה של ג'ה לכושר ואת זה שהקבוצות האחרות במערב (כולל אגב גולדן סטייט מהמקום ה-11) לא פחות טובות.
ג'ה עצמו יכול להיות פחות טוב באופן משמעותי בלי סטיבן אדאמס, מגן הטבעת/המאבטח הצמוד שדוחף שחקנים ומאפשר לו לחדור לצבע. יריבות יסגרו את הצבע לגריזליס ולמוראנט בצורה הטובה ביותר שיש, ובלי החסימות של אדאמס הריווח ייראה פחות טוב באופן משמעותי.
גם אם אדאמס לא קלע מהשלוש, הנוכחות שלו על המגרש והפיק-נ'-רול הגבוה עם מוראנט פתחו את ההגנה בצורה שקלעי השלשות שיש לממפיס לא יכולים לעשות. אז כן, ממפיס צריכה את מוראנט. יכול להיות שגם מאוחר מדי.
הצד של ה-NBA
גם ה-NBA צריכה את ג'ה מוראנט. הוא אחד השחקנים הנערצים ביותר בליגה, אולי הכישרון האמריקאי הגדול ביותר כרגע יחד עם שיי גילג'ס אלכסנדר ובעל סטאר קווליטי גדול ממנו. לראות את ג'ה מוראנט קופץ מעל אנשים ויראלי יותר מכמעט כל מהלך שיש לליגה להציע, בטח בדור שאחרי לברון ג'יימס וסטפן קרי.
לכן השעייתו של ג'ה הייתה אחת הבעיות הגדולות ביותר לליגה, כשמצד אחד היא לא הייתה יכולה להשעותו לשנה שלמה ומצד שני לא הייתה יכולה להתעלם מזה. ה-NBA אמרה שהוא יעבור שיקום, והוא אמר את כל הדברים הנכונים. מצד שני, הוא אמר את כל הדברים הנכונים גם בין ההשעייה הראשונה (ל-10 משחקים בשנה שעברה) להשעייה השנייה.
מוראנט כבר השעה ולא קרה כלום. הוא יעבור בין משחקים לבין משפט על אירוע בו תקף ילד בן 17, אירוע שגם כן לא מוסיף במיוחד לליגה עצמה. לכן יש לא מעט סימני שאלה, ומספר פרשנים אמריקאיים מריחים משהו מקולקל. אחד מהם, אשף התקשורת סטיבן איי סמית', אמר את זה בדרך יותר טובה מכזאת שכל אחד מאיתנו יכול לכתוב.
סטיבן איי אמר: "ג'ה לא עבר על שום חוק. זאת הבעיה. איך הוא העלה את זה לאינסטגרם? מה קרה? אנחנו חייבים לשאול את השאלות האלה. הוא לא טיפש. אני חושב שהוא לא לוקח אחריות על הטעויות. ג'ה צריך לקחת אחריות, המילים שלו לא אמרו לי כלום. אם הייתה לי בעיית שתייה הייתי מודה בה, הוא לא הודה".
כאן נכנסת הבעיה האמיתית מבחינת ה-NBA. החזרה של ג'ה מוראנט היא טובה מאוד לליגה, אבל מה יקרה בפעם הבאה שהוא יעלה ללייב באינסטגרם? האם האנשים בממפיס יאמינו ב-100% שהוא לא ישלוף שם נשק?
הצד של ג'ה
כאן נכנס הצד של ג'ה מוראנט. הוא, מן הסתם, רוצה שיהיה לו רק טוב. בין אם הבחירות שלו מודעות, בין אם הוא לא באמת יודע מה הדבר ה"נכון" לעשות ובין אם הוא באמת מקבל את העזרה שהוא צריך, הוא רוצה שיהיה לו טוב יותר.
זה התבטא גם במה שהוא אמר בעצמו במסיבת העיתונאים לפני ההשעייה: "עוד לא סיימתי ללמוד, מה שקרה קרה. היו ימים קשים מאוד, אני מבין איך דברים התפתחו. אני לוקח אחריות על החלטות שקיבלתי ומנעו ממני להילחם יחד עם הקבוצה שלי". זה כל מה שציפינו ממנו להגיד. "אני לא יכול לא להיות ג'ה. שיניתי את קבלת ההחלטות שלי ואת הדרך שבה אני חי".
לכן הסיפור של ג'ה מוראנט יכול להיות אחד הסיפורים הגדולים של ה-NBA, סיפור נפילתו ועלייתו (ולא ההפך). אנשים יכולים לעשות טעויות, מגיעה להם סביבה תומכת והם יכולים לחזור לגדולה. אם ג'ה יחזור למוטב הוא יכול להיות השראה לרבים, בפרט לאפרו-אמריקאים שמוצאים את עצמם בתוך עולם הפשע ומחפשים דרך החוצה.
מצד שני, זאת הגרסה הנאיבית. ג'ה יכול למצוא את עצמו בורח שוב לתרבות הגנגסטרית הזאת ולאנשים הלא נכונים, למצוא את עצמו שוב משחק בנשק ומסתבך בשורה מדכאת מאוד של פרשיות. עצוב לחשוב על זה, וכאן נמדדת ברמה מסויימת גישת ה-NBA של עונשים קלים ותהליך שיקום במקום ההשעיות הכבדות מעידן דיוויד סטרן.
גם אם התוצאות על המגרש לא יהיו מלהיבות, וגם אם העונה של ממפיס נגמרה עוד לפני שג'ה חזר, טוב מאוד לראות שחקן כמוהו שוב בליגה. עכשיו כל העיניים עליו. בואו נקווה שזה לא יסתיים ב-Ghetto Gospel.
