החלק הראשון בפתרון בעיה הוא להכיר בכך שיש בעיה. ואדם סילבר מכיר בכך שיש בעיה. בעצם, בעיות. ברבים.
פעמיים בתוך חמישה שבועות, בהקשרים שונים, סילבר דיבר על כך שהליגה מתרחקת מהאוהדים שלה, מהמסורת שלה. פעם אחת זה היה בשל מדיניות ניהול העומסים, שזכתה לנספח חדש בחוזה העבודה הקובע מתי מותר ומתי אסור לשחקנים בריאים לנוח. בפעם השנייה, ממש בשבוע שעבר, הוא דיבר על פורמט הכוחות באולסטאר. הפורמט הזה ייצר בשנים האחרונות גם רגעים נהדרים של בידור, בהם האופי התחרותי של השחקנים התגלה בשידור חי, וגם רמיזות לעתיד, למשל כאשר יאניס אנטטוקומפו בחר את דמיאן לילארד לקבוצה שלו לפני חברו לקבוצה, ג'רו הולידיי, רק בפברואר האחרון. הפורמט הזה גם פגם בתוצר עצמו, כאשר שחקנים שיתפו פעולה בפעם הראשונה בזמן אמת, והתוצאה היתה מה שהמאמן מייק מאלון הגדיר כ"משחק הכדורסל הכי גרוע שהייתי שותף לו".
באופן כללי, יש שיגידו ששני הסיפורים האלה הם תוצר של עידן "העצמת השחקנים" - שחקנים קובעים לעצמם עם מי ישחקו, איפה ומתי. רק שדווקא המגמה הזו בירידה: שני המגייסים הבולטים של דורנו, לברון ג'יימס וקווין דוראנט, נכנסים לעונתם ה-21 וה-17 בהתאמה. בדור הכוכבים העולה, השחקנים מדברים כל הזמן, אבל אף אחד עדיין לא יצר לעצמו "סופר טים" או הכתיב להנהלה את מי להחתים. אגב, לילארד היה דוגמה מצוינת להתנהלות שחוזרת לשפיות - הוא דרש להגיע למיאמי, ובסוף הבלייזרס השיגו עליו יותר ממילווקי. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר דוגמאות גורמות לאוהדים להתייחס ל-NBA כאל בידור יותר מאשר כאל כדורסל. וקיץ 2023 יצר את הסערה המושלמת, שאיפשרה לכל אחד לטנף על הליגה, בדיוק כאשר זו - באופן סמלי - לא היתה יכולה להגן. על עצמה.
אלופת היורוליג ניצחה את... ג'ו וייסקאמפ?
הראשון היה בכלל אצן, נואה ליילס, שטען שאלופת ה-NBA אינה אלופת העולם. עובדתית הוא צודק, אלופת ה-NBA לא נקראת אלופת העולם באופן רשמי כבר מאז 1985. אם הסאבטקסט היה שהכדורסל הטוב ביותר בעולם לא משוחק על ידי אמריקאים, קשה להתווכח איתו - זוכי ה-MVP בחמש העונות האחרונות ושניים משלושת ה-Finals MVP האחרונים היו אירופים או אפריקאים; אגב, השחקנים הספציפיים הללו אפילו לא שיחקו בגביע העולם, בו נבחרת ארה"ב הפסידה שלוש פעמים ונותרה מחוץ לפודיום. אבל אם הסאבטקסט היה שהכדורסל הטוב ביותר בעולם לא משוחק ב-NBA, הוא פשוט לא בכיוון.
לא מזמן ריאל מדריד ניצחה את דאלאס במשחק אימון, בעוד עדות, לכאורה, לכך שהפערים הצטמצמו. רק שאלופת היורוליג עשתה את הריצה שלה ברבע האחרון נגד חמישייה שכללה את איי.ג'יי לוסון, ג'ורדן ווקר, אוליבייה מקסנס-פרוספר וג'ו וייסקאמפ - אחד רוקי, ועוד שלושה שחקנים על חוזים למחנה האימון שלא אמורים לשחק העונה בכלל ב-NBA. אם המשחק היה חשוב לדאלאס, קבוצה שלא עלתה לפלייאוף 2023, כזכור, כנראה שלוקה דונצ'יץ', קיירי, גרנט וויליאמס וחבריהם היו יוצאים מספרד עם ניצחון דו-ספרתי נאה.
¡Los nuestros vencen a los @dallasmavs en el regreso de @luka7doncic!
— Real Madrid Basket (@RMBaloncesto) October 10, 2023
ה-NBA גם אחראית, אגב, לפיתוחם של רוב הכוכבים הבינלאומיים. דונצ'יץ' אמנם היה סנסציה כבר מגיל צעיר בריאל, אבל שלושת ה-MVP בשנים האחרונות, ניקולה יוקיץ', יאניס וג'ואל אמביד, לא שיחקו אפילו ביורוקאפ. את ההשתדרגות הם עשו על אדמת אמריקה, בזכות מאמני פיתוח, מאמני כושר וצוותים רפואיים משם. חלק מהשחקנים הללו בכלל התגלו במחנות שקיימה ה-NBA לגילאי נוער, ובשנים האחרונות הליגה גם מגדלת לעצמה שחקנים באקדמיות ברחבי העולם, ובקבוצת הג'י-ליג איגנייט - שהשנה אספה לשורותיה, למשל, את איזן אלמנסה, ה-MVP הספרדי של אליפויות אירופה עד גיל 17 ו-18. קראתם נכון: כישרון אירופי מבטיח העדיף לגדול בחממה של ה-NBA, מאשר לפרוץ דרך ברצלונה או בסקוניה.
לעומת זאת, החמישייה הראשונה של עונת 2022/23 ביורוליג הורכבה משלושה שחקנים שקלעו יחד 544 נקודות NBA בקריירה (לורנזו בראון, דזאנן מוסא ואדי טבארס), אחד שלא שיחק בליגה וכנראה גם לא יגיע אליה (מתיאס לסור), וסשה וזנקוב הנהדר, שהוחתם בסקרמנטו ויהיה במקרה הטוב השחקן השישי בחשיבותו בקבוצה שעשויה להגיע לפלייאוף במערב. אין באמת שאלה איפה משחקים השחקנים הטובים בעולם. האם גם הכדורסל הטוב בעולם משוחק שם? תלוי את מי שואלים.
כמה אתלטי צריך להיות כדי לשחק דמקה?
"הכדורסל ב-NBA הוא דמקה. ביורוליג הוא שחמט", הכריז קייל היינס מאולימפיאקוס מלחמה בחודש שעבר. "אמביד לא יכול לעשות ביורוליג ממוצע של 30 נקודות למשחק". יכול להיות שהוא צודק. אולימפיאקוס, שדורגה ראשונה ביורוליג בעונה הסדירה ב-2022/23, קלעה 84 נקודות בממוצע למשחק של 40 דקות. גם אם נניח ששחקנים היו קולעים באותו קצב ב-8 דקות נוספות, נגיע ל-100 נקודות ב-48 דקות. זה 9 נקודות פחות ממה שקלעה הקבוצה עם ההתקפה הכי פחות פרודוקטיבית ב-NBA בעונה הסדירה - אגב, אלופת המזרח לעתיד מיאמי היט. תורידו כרבע מההתקפות ושישית מהדקות ממשחק NBA, ואמביד לא יקלע גם שם 30 נקודות.
ביורוליג עדיין משחקים לפי חוקי פיב"א שמאפשרים לשחקנים לנטוע את עצמם בצבע בלי לשמור על אף אחד. סביב אמביד, למשל, הם יכולים לשים שלושה שחקנים בצבע. אז הוא לא יקלע 30, אבל ישחרר כדורים לטייריז מקסי וטוביאס האריס ודיאנטוני מלטון שיעמדו חופשיים על קשת השלוש. ב-NBA החוקים אחרים, מה שמחייב גבוהים לצאת לקלעים, ויש הרבה יותר קליעה, מה שיוצר הרבה יותר התקפות ונקודות. ועוד משהו: שחקני ה-NBA הרבה יותר אתלטיים ומהירים מאשר הקולגות בצד השני של האוקיאנוס. גם כשארה"ב הפסידה בשלבי ההכרעה בגביע העולם, זה קרה בעיקר מול כוכבים ושחקני משנה טובים מאוק סיטי ואורלנדו, יוסטון, ניו אורלינס, טורונטו, דאלאס, יוטה ואינדיאנה. נבחרות גרמניה וקנדה ניצחו את ארה"ב 111:113 ב-40 דקות ו-118:127 ב-45 דקות, בקרבות אדירים שהזכירו משחקי NBA לכל דבר.
הכדורסל ביורוליג אכן יותר איטי ומתודי. יש כאלה שמוצאים אותו מהנה יותר, וזה בסדר. ויש גם כאלה שלמדו על בשרם את ההבדלים. "אתמול שיחקתי 20 דקות", התוודה לאחרונה ואסה מיצ'יץ' מאוקלהומה סיטי, עוד MVP יורוליג לשעבר שנדד הקיץ לספסל של קבוצה עם שאיפות פלייאוף, "והרגשתי כאילו שיחקתי יותר מ-45". ההבדל בין האתלטיות וקצב המשחק ב-NBA לבין כל ליגה אחרת הוא פסיכי. וכשיש לך את השחקנים הכי טובים, אתלטיים ומהירים בעולם, גם קבלת ההחלטות שלהם עדיפה. כתוצאה מכך, התרגילים בדרך כלל פשוטים יותר והיכולת האישית, פעמים רבות, קובעת יותר מאשר הקבוצתית.
"אחד הדברים שאמר ריק קרלייל, כשישב איתי ועם דושקו איבקוביץ'", שיחזר הקיץ ז'ליקו אוברדוביץ' הגדול, "היה ש-80% מעבודת האימון ב-NBA קשורה ליחסים עם השחקנים, ורק 20% זה כדורסל נטו". אכן, ב-NBA עבודת האימון מצריכה יכולת להסתכל בעיניים לשחקנים שמרוויחים בעונה פי 3 מהתקציב השנתי של קבוצת יורוליג. התקציב של ז'לגיריס, למשל, עמד אשתקד על 13.1 מיליון יורו - פחות ממשכורותו של הליטאי יונאס ואלנצ'ונאס, השחקן הרביעי בחשיבותו בקבוצה שלא עשתה פלייאוף. לכל שחקן כזה יש מעטפת מקצועית, רפואית ויח"צנית, ורובם לא צריכים שילמדו אותם לשחק תרגיל Horns.
דני אבדיה אמר לשי האוזמן הקיץ שב-NBA יותר חשוב מי קולע מאשר לקלוע - העונה הוא ירגיש את זה עם ג'ורדן פול - וב-NBA אכן משחקים גם השחקנים עם האגו הכי גדול בעולם. גם זה לא חדש, אגב, רק שהכל הולך וגדל אצלם: המשכורות, ההשפעה, היכולת לתקשר עם הקהל. הכוכבים האלה כן צריכים שידרבנו אותם ויבנו סביבם קבוצה שמאפשרת להם להצליח. יש סיבה שהמאמנים הכי טובים ב-NBA בשנים האחרונות הם כאלה שמתחברים מדהים לשחקנים ומוציאים מהם את המיטב: אריק ספולסטרה, טיירון לו, סטיב קר.
"הקבוצה שייכת לשחקנים, והם צריכים לקחת עליה אחריות. כמאמנים, התפקיד שלנו הוא להזיז את השחקנים לכיוון הנכון, אבל אנחנו לא שולטים בהם. הם קובעים את גורלם", אמר קר ב-2018. באחד המשחקים הפחות מאתגרים באותה עונה, הוא נתן לאנדרה איגודאלה ולשחקנים אחרים לשרטט לעצמם תרגילים. היו שראו בזה זלזול. קר פשוט ראה בזה הכרה בחוכמתם ובהבנת המשחק של השחקנים. הווריורס שלו, אגב, דווקא משחקים כדורסל מתוכנן להפליא, עם כמויות נדירות של תרגילים, חיתוכים ותנועה ללא כדור. אין קבוצה מחוץ ל-NBA שמסוגלת להתמודד עם סטף קארי רץ דרך חסימות ומקבל מסירה מדריימונד גרין. לא בשחמט, לא בדמקה, ובטח שלא בכדורסל.
צפו בראיון עם דני אבדיה >>
למה לא מחתימים אותך, ג'בארי?
מבול נוסף של ביקורות הגיע מג'בארי פארקר, לשעבר מקום שני בדראפט 2014, ושחקן שבגלל פציעות וחוסר בהגנה אף פעם לא הצליח להגיע לפסגות אליהן קיווה. אחרי שחתם בברצלונה - כשלא רצו אותו ב-NBA - הוא טען שה-NBA זה "ביזנס" ושקבוצות לא רוצות אותו ושחקנים כמו דווייט הווארד ודמרקוס קאזנס, כי הן מעדיפות להחתים שחקנים פחות איכותיים. "רק 10-12 קבוצות מנסות לנצח כל לילה, כל היתר מחכות לדראפט", אמר.
הטיעון הזה היה בערך ברמה של ההגנה של פארקר לאורך הקריירה. דווקא בעונה שעברה, המאבק על הפלייאוף והפליי-אין כלל 26 קבוצות עד השבועיים האחרונים של העונה. רק 3 קבוצות עשו טנקינג מובהק, וזה בעונה בה חיכה בדראפט פרס נדיר כמו ויקטור וומבניאמה. 67% מקבוצות הליגה מתחרות גם מעבר לעונה הסדירה כיום (לעומת 44% ביורוליג), ומיאמי היט, שכמעט הודחה בפליי-אין, הגיעה בסופו של דבר לגמר. יתרה מכך, מנגנון הדראפט, שאמנם מתגמל הפסדים אבל עדיין הרבה פחות מאשר פעם, קובע שעם התנהלות נכונה ומעט מזל, כל קבוצה תוכל להגיע מהתחתית לצמרת, ולהיפך - אם לא לקחת אליפות במשך 3-4 שנים, יש סיכון שתאבד את הסופרסטאר שלך ותצטרך להכריז על מכירת חיסול.
ולמה קבוצות בליגה באמת מעדיפות שחקנים צעירים ובעלי מוטיבציה ופוטנציאל, על פני פארקר שאמר פעם שלא משלמים לו כדי לשחק הגנה, הווארד בן ה-39 שגם בשיאו היה טיפוס בעייתי בחדרי הלבשה, או קאזנס בן ה-33, אחרי אינספור ניתוח ברכיים שהאטו אותו, שהתאמן פעם אחר פעם בקבוצות אבל לא היה מספיק טוב כדי להישאר בהן? כנראה שזו לא באמת שאלה שצריך לענות עליה.
מה שנשאר נכון זה אלמנט הביזנס. בארה"ב הכדורסל הוא עדיין יותר בידור, לטוב ולרע. אין המון שירי אוהדים, אין אולטראס, אין פירוטכניקה, ויש Kiss cams וילדים שרוקדים "floss" בפסקי זמן. מצד שני, כנראה שאף אחד לא יפוצץ אותך במכות אם הגעת ליציע עם החולצה הלא נכונה. ביורוליג כל משחק קובע יותר, פשוט כי יש פחות משחקים: בעונה של 34 משחקים, יש פחות מרחב טעות מאשר בכזו של 82. מצד שני, הכמות הזו נהוגה ב-NBA כבר עשרות שנים, ודווקא ביורוליג הגדילו בשנים האחרונות את כמות הקבוצות והמשחקים. אם משהו כן השתנה, זה שמרוב כישרון ב-NBA, שמות גדולים שיצאו שם מהרוטציה, כמו פארקר, קמבה ווקר או סרג' איבקה, מגיעים לאירופה - ומביאים עוד קהל למשחקי יורוליג.
אל תגעו לי ב-82!
סילבר מודע לכך שיש בעיות, ולכן ה-NBA היא הליגה הכי לומדת, גמישה ומיישמת שקיימת. יותר מדי פלופים? חוקים נגד פלופים נכנסים בשנה שאחרי. יותר מדי קבוצות מאבדות עניין? מוסיפים את הפליי-אין (שאגב, יאומץ העונה ביורוליג). עדיין מצ'עמם בעונה הרגילה? ה-NBA לקחה מהעולם את רעיון הגביע ומיישמת אותו העונה בפעם הראשונה. טעויות שיפוט? נותנים למאמנים לערער (חוק שאומץ על ידי ה-NBA ב-2019, וכעבור שנתיים הגיע ליורוליג). יותר מדי שחקנים נחים? חוקים חדשים נועדו גם לזה. פורמט האולסטאר היצירתי הופך לשכונה? כנראה שיבוטל. התוצאות נוסקות לשמיים? הממ… כרגע קבוצות פשוט מתעדפות שחקני התקפה טובים על שחקני הגנה טובים, כדי להיות שחקן ללא קליעה אתה צריך להיות מומחה הגנתי מטורף, ואפילו 3 מועמדות בכירות לאליפות - מילווקי, בוסטון ופניקס - עשו הקיץ שדרוגים בעיקר בצד ההתקפי. זה עוד עלול להחמיר.
רק בדבר אחד סילבר מפחד לגעת: בכמות המשחקים. בשבועות האחרונים אנשי הליגה אפילו הסבירו למאמנים המופתעים שאם עד עכשיו ההנחה הרווחת היתה שהשחקנים צריכים לשחק פחות - בעיקר בגלל העלייה בקצב, בכמות הקילומטראז' ובמהירות התנועה הנלווים - אז פתאום המדע "לא קובע זאת באופן חד משמעי" והממצאים היחידים הם שיש ירידה מסוימת בביצועי השחקנים בלילה שני של בק-טו-בק. ואולי זה לא פחד, אלא פשוט החלטה עסקית: כשאתה רוצה להשיג ל-30 המיליארדרים שמעסיקים אותך את החוזה הכי טוב מול גופי שידור, הרי שלמכור להם מוצר בלי כוכביו הראשיים, או כזה שמכיל פחות משחקים, זו החלטה שתעלה הרבה כסף.
בסופו של דבר, יש דברים שה-NBA עדיין לא יכולה ולא רוצה לשנות. היא לא מעוניינת להיות היורוליג, גם אם זה נראה לאנשים כמו מופע זיקוקים במקום משחק כדורסל. אין לה אינטרס להגביל את הכשרונות שלה, לא על המגרש ולא מחוצה לו, כל עוד הם מתנהגים יפה. זה פשוט עובד לה. כמו שיש כאלה שהולכים לראות "ברבי" ויש כאלה שמעדיפים פסטיבל דוקו קוריאני, כל אחד רשאי להתחבר לסגנון הכדורסל שמעניין אותו יותר, וזה בסדר גמור.
המטרה של ה-NBA היא באמת לעשות כסף, והיא משתמשת במיליארדים הללו גם לקידום של מיעוטים כמו שחורים ונשים, ולהקמת ליגה באפריקה ואקדמיות במקסיקו סיטי ובאוסטרליה. היא רוצה את השחקנים הכי טובים מקמרון ומיפן, מסרביה ומישראל, מצרפת ומספרד ומברזיל, גם כדי להרוויח שם עוד אוהדים ולמכור שם עוד גופיות. ועל הדרך, אם תאהבו אותה ואם לא, היא עדיין ליגת הכדורסל הכי טובה בעולם.
