במשך שנים, בלייקרס מנסים להעביר את השרביט בעדינות מלברון ג'יימס לאנתוני דייויס. זה טוב לקבוצה, ובהתחשב בכך שהקריירה של לברון כבר מבוגרת יותר מכמה שחקנים ב-NBA, זה טוב לקריירות של שניהם. לברון פרגן לדייויס עשרות, אם לא מאות, פעמים, וכבר הודיע חגיגית שהגופייה שלו תיתלה במרומי האולם. לעומת זאת, בסטנדרטים של הלייקרס, מה שדייויס עשה עוד לא מספיק: אפילו פאו גאסול הגיע לתקרה עם שתי אליפויות כאופציה מספר 2 לצד האלפא דוג של דורו, קובי בראיינט.
הקריירה של דייויס, בעיקר כלייקר (בניו אורלינס הוא מעולם לא הגיע לשלבים המכריעים), משובצת ביותר מדי רגעים של הבעות פנים כואבות. אפילו הלילה היו כאלה. אבל הפעם הוא החליט לא לתת לזה לעצור אותו. הסטטיסטיקות שלו הלילה - 41 נקודות, 20 ריב', 4 חסימות, 5 אסיסטים ולפחות עוד 8 זריקות ששינה בעצם נוכחותו - לא ייחשבו לעונה הרגילה. הנסיבות אמנם ייחודיות והיריבה התאימה בול, כשהשחקנים הנמוכים של הפייסרס גרמו לדייויס להרגיש כמו גוליבר בארץ הגמדים. אבל אם הטורניר הזה יעודד את דייויס לנסות יותר ולהפגין יותר יציבות התקפית בלי לוותר על האימפקט ההגנתי, אם לברון ג'יימס לא יצטרך לשחק 34 דקות בערב וההתקפה עדיין לא תתפרק בלעדיו, הלייקרס הרוויחו בלאס וגאס הרבה יותר מגביע.
נופל וקאם
בסופו של דבר, המאמן שהצליח להפוך את דייויס לסקורר עם עיניים שגדלות בכל פעם שהוא רואה את הטבעת מולו היה דווקא ריק קרלייל. פילוסופיה הגנתית שמונעת מהיריבות שלשות ומעודדת אותן להיכנס לצבע, שיחקה הישר לידיים של קבוצה שגם בגלל מגבלות הסגל (עדיין, גם העונה, אין צלף שאסור ליריבות להשאיר חופשי מחוץ לקשת; לפעמים לברון לוקח על עצמו אפילו את התפקיד הזה) וגם עקב ההעדפות של דרווין האם, אוהבת לחיות באזור הצבע. ה-NBA צבעה את הצבע בווגאס באדום והפכה אותו לרד-זון, והלייקרס חתרו לטאצ'דאונס והשיגו שם 86 נקודות מול 44 של אינדיאנה הלילה, פלוס יתרון 32:55 בריבאונד. בליגה שמקדשת את משוואת 3 > 2, זה כמעט חתרני. אבל הם מצאו את היריבה המושלמת. כזו שמפסידה להם ב-14 נקודות גם כשהלייקרס לא קולעים שלשה עד הדקה ה-35, ומסיימים עם 2 מ-13 מעבר לקשת.
הלייקרס גם מצאו דרך לעשות את מה שבוסטון, מילווקי, פילדלפיה ותכלס רוב הליגה נכשלו בו העונה: להאט את טייריס הליברטון. המאסטרו של אינדיאנה סיים עם 20 נקודות ו-11 אסיסטים, אבל גם איבד 3 כדורים וכמעט בשום שלב לא היה השחקן הדומיננטי על המגרש. הלייקרס גיוונו מול את ההגנות - לפעמים שמירות כפולות ומלכודות, לפעמים סגירת קווי מסירה, ובעיקר תשומת לב 24/7. הם נטרלו כמעט לגמרי את משחק הפיקנרול המופלא שלו עם מיילס טרנר, ונעזרו בהופעה אדירה של השחקן הכי שקוף בסגל שלהם.
קאם רדיש נתן משחק פנטסטי, עם הפלוס-מינוס הכי גבוה על הפרקט (25+), והסתדר עם הליברטון דקות ארוכות כשומר העיקרי. הוא 2.01 מטר עם מוטת ידיים של 2.16 מטר. כשהלייקרס צירפו אותו בקיץ אף אחד לא התרגש ורבים הרימו גבה; הבנאדם לא מצא את מקומו אפילו בפלוגות הטנקינג של פורטלנד אחרי 4 עונות בליגה, ונראה בדרך לקריירה בבאסקוניה או צסק"א. בלייקרס זכרו שיש להם את כריס ג'נט כעוזר מאמן, האיש היחיד שהצליח להוציא מרדיש את הפוטנציאל שלו כשהיו יחד באטלנטה, והאמינו בו. כשהוא ירד לספסל, עלה משם ג'ארד ואנדרבילט, 2.05 מטר עם 2.16 מוטת ידיים בעצמו, והמשיך להפעיל את הווישרים מול הליברטון.
זה לא שהתרופה של הלייקרס תעבוד עבור קבוצות אחרות. הם פתחו את העונה עם יותר מדי פציעות ולקח להם זמן להיכנס לקצב. אבל מאז שהסגל הבריא, האנרגיות שההגנה הזו יוצרת במשחקים האחרונים, ליגה וגביע, סוחבות את הלייקרס קדימה. הם הגבילו את הרוקטס ל-97 נקודות (110 בממוצע העונה), את פניקס ל-103 (לעומת 115), את ניו אורלינס ל-89 (לעומת 113.5) ואת אינדיאנה, שמאיימת להיות ההתקפה הפורייה והיעילה בהיסטוריה עם יותר מ-128 נקודות למשחק - ל-109 בלבד. במשחק מול היריבה שנקראת על שם המכונית שמכתיבה את הקצב במרוץ המכוניות המפורסם Indy 500, הלייקרס היו אלה שהכתיבו את הקצב. וזה כל כך לא מובן מאליו.
מועדון הקצב
עבור אנשים שצופים ב-NBA מעבר ל-20 שנה, משחקים של אינדיאנה פייסרס מזכירים קצת הופעות של אביהו פנחסוב בפני חיילים: זה לא שגרתי, מי שלא מבין את הקטע יכול לעקם פרצוף, אבל נראה שכולם נהנים ובשורה התחתונה, זה עובד. הכי קל להסתכל על התוצאות האסטרונומיות, להפטיר "אין הגנה ב-NBA" ולזפזפ הלאה, אבל במועדון הקצב של טייריס הליברטון יש חוקים ויש שיטה, ובינתיים היא עובדת.
מהרגע בו הליברטון הגיע למועדון מסקרמנטו, באחד הטריידים שגורמים להאמין שיש דבר כזה "ווין-ווין מוחלט", הפייסרס הבינו שיש להם ביד יהלום ושצריך לבנות סביבו את הקבוצה. הסגל שלהם הוא אחד הצעירים בליגה, עם 3 שנות ניסיון בממוצע לשחקן - כולל כל הבחירות הזוגיות מהחלק השני של לוטרי 2020, שאף אחד מהם בכלל לא היה פייסר במקור: אובי טופין נבחר 8 על ידי הניקס, ג'יילן סמית' נבחר 10 ופניקס ויתרה עליו, הליברטון היה 12 לסקרמנטו, וארון ניסמית' היה 14, אבל הסלטיקס נתנו אותו בעסקת מלקולם ברוגדון. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו בחירה 9 מאותו דראפט היה גם הוא שם. הלילות של דני אישית, ושל עם ישראל מול המסך, היו הרבה פחות קשים בתקופה מאתגרת כזו.
הסגל הזה הוא לא רק צעיר, הוא גם סופר-אתלטי וכל שחקן בו יכול לקלוע עליך 10 נקודות תוך דקה. יש בו גם קאץ' מוזר: למרות הרבה שחקני הגנה טובים ומעלה כמו טרנר, אלוף ה-NBA ומגיבורי סדרת הגמר ברוס בראון, ניסמית' הלוחמני ושני הגארדים הקרצייתיים אנדרו נמהארד וטי ג'יי מקונל, ההגנה של הפייסרס מדורגת במקום ה-28 בליגה. אבל ההתקפה שלהם כל כך טובה, והקצב שלהם כל כך מהיר, שהתוצאה היא תחרות ריצה אינסופית מול היריבות שלהן.
בליגה שבה ממוצע הגובה לשחקן הוא 2.00 מטר, כמעט כל שחקן בחמישייה של הפייסרס פרט להליברטון - בעיקר עם בראון ובאדי הילד, 1.93, בעמדות הכנף - יהיה נמוך יותר מהיריב שלו. התוצאה היא שיריבות רבות מתפתות לנצל את המיס-מצ'ים האלה, לרוץ בעצמן בכל מחיר, לוותר על שלשות לטובת זריקות מחצי מרחק או מתחת לסל - ובכך לשחק בקצב שהפייסרס אוהבים. יש לריק קרלייל רוטציה עמוקה של 9-10 שחקנים, מה שמאפשר לו גם לפזר את הכוחות ולעבוד לפי מצ'-אפים.
ואז, מגיעים למאני טיים. ושם, בזמן שהיריבות נופלות מהרגליים, אינדיאנה מעלה הילוך. הסטטיסטיקות של הפייסרס בקלאץ' מטורפות: הם קולעים 133.7 נקודות פר 100 התקפות, וסופגים רק 107.7 (מקום 14 בליגה), וקולעים 33 נקודות יותר מהיריבות - הנתון הכי טוב בליגה. יש להם את אחוז הקליעה האפקטיבי המשוקלל הגבוה ביותר בליגה בדקות האלה, ואת האיש שקבלת ההחלטות שלו - עם 70% מהשדה, 13 אסיסטים (ראשון בליגה) ו-4 איבודים בלבד - סחטה רק בסוף השבוע הזה השוואות לשני MVP ששינו את המשחק: סטיב נאש וסטף קרי. הליברטון עוד לא שם, והלילה הגודל של הלייקרס טירפד את הפילוסופיה המנצחת של אינדי, אבל הטורניר הזה הראה כמה גבוה הוא מכוון.
יזם סדרתי
שני הכוכבים שהביאו את קבוצותיהם לגמר בווגאס נתנו את הצידוק הטוב ביותר, כל אחד בדרכו, לקיומו של המפעל הזה: אם אוהדי ספורט חולמים על יוון 2004 או דנמרק 1992 כשהם נזכרים בערגה בטורנירי נוק-אאוט, הם קיבלו את הסינדרלה האולטימטיבית בדמותה של אינדיאנה, ואם אוהדי ספורט חשבו שכוכבי הליגה יזלזלו בגביע החדש - בא אחד משני השחקנים הטובים בכל הזמנים ומתייחס לטורניר הזה בשיא הרצינות.
לברון ג'יימס לקח את ה-MVP של הטורניר עם עוד הופעת מאסטרפיס, ועכשיו יש לו שני דברים שלמייקל ג'ורדן מעולם לא היו: את ה-NBA Cup (שהומצא רק העונה), וכפי שכתב בטוויטר סריקאר, צלם עיתונות משיקאגו - "היכולת לעזוב את לאס וגאס עם פלוס 500 אלף דולר בבנק". אני מקווה שצרבתם מול העיניים את התמונה של לברון עם התואר: יכול להיות שזו הפעם האחרונה בקריירה הגדולה בכל הזמנים, שבה הוא מניף גביע. ברגע שה-NBA הוסיפה את התואר הזה, היא נתנה לו עוד משהו להילחם עליו, עם פחות משחקים בדרך, ולפני שהוא ייזכר שהוא אוטוטו בן 39.
אדם סילבר לא תמיד מצליח במה שהוא עושה; היו ניסויים שכשלו, כמו פורמט הכוחות באולסטאר שהפך את אירוע הדגל של פברואר לשכונה מבורדקת, וגם הרעיון לתת לשחקני NBA לשחק עם חולצות שרוול קצר (שהתחיל לקראת סוף הקדנציה של דייויד סטרן, כשסילבר כבר נערך להחליפו) כבר נגנז ונזרק לפח ההיסטוריה. אבל סילבר הוא יזם סדרתי - הוא לא מפחד לנסות דברים. מעל הכל, הוא רגיש ל"קדושת" הכדורסל, ואם זו נפגעת - הוא בסופו של דבר יפעל. "הסלוגן שלנו לעונה הזו היה Back to Basketball", אמר לפני מספר שבועות בפוד של ג'יי ג'יי רדיק. "לכן החזרנו את המזרח מול המערב לאולסטאר, למשל".
גם טורניר הגביע של 2023/24 היה רק הגרסה הראשונה. בתור התחלה, הוא יצר דיבור. נפח החיפושים בגוגל ל-NBA גדל לעומת השנתיים הקודמות בחודש נובמבר. אנשים התפעלו או התפחלצו מהפרקטים היצירתיים, ניסו להבין איך החוקים עובדים ולמה לעזאזל הפרש סלים פתאום חשוב, אבל זה לא היה נובמבר המשעמם הרגיל של עונה ממוצעת. "בעונת NBA יש כל מיני נקודות ציון - חג המולד, הטרייד דד-ליין, האולסטאר, הפלייאוף", אמר אוון וואש, האחראי על לוח המשחקים, לפוד של The Athletic, "ורצינו הזדמנות ליצור עוד אירוע בשלב מוקדם".
אז הנה, האירוע נוצר. ואחרי העונה הראשונה והרף הגבוה שהציב, נראה שהוא כאן כדי להישאר. יכול להיות שבעונה הבאה הפיינל פור ינדוד למקסיקו סיטי, לסיאטל או לסן דייגו, יכול להיות שעיצובי הפרקט יהיו קצת פחות מכאיבים לעין, יכול להיות שההערות של שחקנים ומאמנים על חוסר ספורטיביות בהפרשי הסלים יביאו לכך שהעולות לא ייקבעו כך, אלא בצורה יצירתית אחרת. אבל בעידן שבו הליגה מתחרה על הקשב של הדור הצעיר מול כוחות ענק כמו נטפליקס ואמזון, יוטיוב, רשתות חברתיות ואוסאמה בין לאדן, צריך להעלות את סף הריגוש, ולמצוא עוד דרכים לחבר את האוהד הממוצע לליגה המטורפת הזו. כל עוד סילבר ימצא דרכים לעשות את זה בלי לפגוע במוצר עצמו - והמוצר שניפק טורניר הגביע עשה כבוד לליגה ולכדורסל - הוא לא יפסיק ליזום.
