רק על כדורסל לדבר ידעתי
אני, בעוונותי, פרשן כדורסל. אחד שיודע ללהג כדורסל. לפעמים עם סימני שאלה. לפעמים עם סימני קריאה. לא מסוגל לתווך לכם, גולשות וגולשים, את משמעות המצב והאסון שפקד עלינו על היכולת של האנשים ממכבי תל אביב לתפקד על הפרקט ומחוצה לו. ברור שקשה לשחק כדורסל עם מחנק בגרון ודרך דמעה שקופה. ברור שקשה לשחק כדורסל מחוץ לבית, ביותר ממובן אחד. אבל זה מה שזה ואלו הם חיינו בזמן האחרון והנראה לעין.
רק על כדורסל לדבר ידעתי. צר עולמי כעולם נמלה. לכן, ברשותכם, אתייחס גם למשחק במונאקו בצורה סטרילית, כאילו שהכל בסדר בעולם שלנו. במדינה שלנו. כאילו שהצרות היחידות, לצורך הטור הזה, נוגעות לאירועים שבתוך גבולות המגרש הקטן, המחניק והמבאס שבו משחקת קבוצת הכדורסל הכי טובה בצרפת.
חסרה
במסגרת סבב המשחקים הנוכחי, תחת הסיטואציה הנוכחית, מכבי תל אביב במצב בסדר גמור. עד כה. אמנם שני הפסדים, בוולנסיה ומונאקו, אבל עם נצחון שהצליחה איכשהו לייצר באתונה. נצחון אחד, שני הפסדים. לא רע בכלל. ולא רע בכלל, אם נדבר גלויות, בעיקר בגלל שמצליחים לחלץ את המאזן בלי בולדווין. נזכיר שוב: אלופת ישראל הלכה לעונת הכדורסל הזאת, ביודעין, כשהיא חסרה שחקן. כשהיא חסרה את הזר השמיני, זה שאמור היה לספק לה עוד אופציה חשובה איפשהו בגזרת הקו האחורי. איפשהו על המשבצת של היליארד/ אוסטין מהעונה שעברה.
וזה ואת זה, כמובן, עוד לפני הפציעה של השחקן הכי חשוב שלה, ואולי הכי טוב שלה. בלי הזר השמיני ובטח שבלי בולדווין, למכבי תל אביב אין מספיק דברים למכור בקו האחורי. אין לה מספיק דברים למכור בצד שאליו מתקיפים. אין לה מספיק דברים למכור בצד שבו אמורים לשמור. את החוסרים הללו הצליח לצמצם ג'ון די במשחק האחרון באתונה, אבל אתמול (2 נקודות ומדד יעילות 0), הוא חזר להיראות דומה לגרסה שכבר ראינו במשחק החוץ מול ולנסיה (0 נקודות ומדד יעילות -1). אני לא יודע להגיד לכם מהו מצבו הרפואי של בולדווין ומתי ישוב.
על פי שמועות שמגיעות מהניכר, אנחנו צפויים לצפות בו מרקד על הפרקט בקרוב מאוד. אני לא יודע להגיד לכם, באקלים הנוכחי, עד כמה אפשרי להחתים כרגע שחקן נוסף. אני כן יודע לומר שאם מתאפשר, אחד שכזה צריך להגיע. בחוזה זמני. בחוזה קבוע. כמה שיותר מהר. מה שקיים כרגע לא מספיק.
זה לא טוב
טרם אציג את הבעיה, אציב בפניכם את שני הפתרונים האפשריים לה. יד אליהו הישן ובולדווין. יכול להיות שכשיהיה בולדווין, המצב של השחקנים החדשים ישתפר. יכול להיות שאם היה יד אליהו הישן, מקום שיודע לייצר יש מאין, בית שיודע להוציא משחקנים דברים שהם עצמם לא ידעו שקיימים, היינו מנהלים כאן שיח שונה. אבל כרגע אין. וכרגע, במסגרת המעקב שלנו אחר אלו שהצטרפו בקיץ האחרון, זה לא טוב. זה לא טוב בכלל. והפעם, לשם כך, נתמקד בג'יימס ווב ובאנטוניוס קליבלנד.
ג'יימס ווב השלישי סיים אתמול עם 4 נקודות ו-1/5 במחלקת הטלת הטריצות. אם היה מצליח לדפוק עוד שתי הטלות מחוץ לקשת שלוש הנקודות, והוא בהחלט מסוגל לעשות את זה, אפשר היה לספר סיפור של 10 נקודות פלאס 6 כדורים חוזרים ב-16 דקות. מה רע? אהה, האמת היא שרע. פשוט רע. ועזבו רגע סטטיסטקה מצטברת, למרות ש-4/16 בסלי שדה עד כה איננו נתון מרנין במיוחד. על פניו, יחסית לחלק מהאחרים, ההשתלבות של ווב במכבי תל אביב אמורה הייתה להיות קלה יותר. הוא אחד שמבין עניין. אחד שיודע לשחק בסיסטם. אחד שקולע. ולא פחות חשוב מזה, הרי שתאורטית גם אחד ששומר.
עוד מעט ניכנס לבעיות ההגנתיות של הצהובים אמש בכלל, וברמת האחד על אחד בפרט. ווב אמור היה להיות זה שמייצר פתרונות הגנתיים במספר עמדות, כולל חלופה אפשרית למצב האהוב על קטש, שבו פרוורד ארוך מתיישב על גארד מסוכן. נכון לעכשיו, ג'יימס ווב לא תורם למכבי בשום פרמטר על הפרקט. יתרה מכך, ברגעים מבולבלים בהם הוא מנסה לייצר דברים מכדרור, הוא אפילו מפריע. יכול להיות שברגע שצמד BB ישוב ויעשה סדר, יהיה פשוט יותר. יכול להיות שצריך עוד לתת זמן. בטוח שבנקודת הזמן הזאת, ארבעה משחקים בפנים, זה לא טוב.
על פניו, הציג אתמול אנטוניוס קליבלנד את משחקו הטוב ביותר במדים החדשים. 14 נקודות זה יופי של דבר, באמת. העניין הוא שרק על פניו. לצד כמה מהלכים בהם גבר על השומר שלו, קליבלנד לא מראה עדיין יכולת הסתגלות לדברים מהם הוא מצופה בקבוצה הזאת. הוא מקפיד עדיין על רף גבוה מדי של זריקות קשות. הוא מתעקש עדיין לחפש את האופציה המסובכת במקום שבו נדרש דיוק, במקום שבו מחפש המאמן שלו החלטות אוטומטיות. בניגוד לווב, קליבלנד כן מצליח להראות פרמטרים בהם הוא תורם. כשיחזור הבולדווין, בטוח שאפשר יהיה ליהנות שוב גם מהדברים שהוא יודע לעשות בהגנה ובטח מהיכולת יוצאת הדופן במגרש הפתוח. כל עוד אין בולדווין, קליבלנד לא יכול לעשות שום דבר כדי לחפות על חסרונו.
ככה אי אפשר
למונאקו, גם בסגל נטול לויד, יש ארבעה שחקני אחד על אחד יוצאים מהכלל, עם הפנים לסל. יש את מייק ג'יימס. יש את אלי אוקובו. יש את אלפה דיאלו והעונה גם את קמבה ווקר. יא ראבי. למכבי, בסגל שנרשם אתמול, יש רק את לורנזו בראון. אבל זה התקפה. הגנתית, מי בדיוק אמור כאן לשמור? כי חרף רמת הכשרון המוטרפת שיש בסגל שאותו מאמן סשה אוברודוביץ', מונאקו שלו לא הרשימה עד כה יותר מדי באף אחד מארבעת משחקיה. לא כשנוצחה על ידי ולנסיה ועל ידי בולוניה (שנתנה לה 24 הפרש בצרפת). לא כשניצחה את הכוכב האדום בלגרד ואת אלבה ברלין.
ואתמול, מול מכבי תל אביב, זה הלך לה הכי קלל שיש. בכל רגע שבו החליט אחד מהארבעה שזה הזמן ללכת לסל, כך קרה. ונכון, היכולות ההגנתיות של הצהובים בקו האחורי, (שוב) נטול בולדווין, מוגבלות למדי. לורנזו בראון לא רוצה, תמיר בלאט רוצה ולא תמיד יכול, דיברתולומיאו הוא חתיכת נכס אבל אוברייטד לחלוטין ביכולת ההגנתית שלו ברמת האחד על אחד. וכל זה עוד לפני הטענות על החיפויים ההגנתיים שלא הגיעו מהאחרים. וכל זה עוד לפני הטענות על הרוטציות והתובנות ההגנתיות.
כאשר הוחתם עודד קטש במכבי תל אביב, היה זה רק אחרי שכל הנסיונות מול צ'אבי פסקוואל כשלו. לצד ההתפעלות הקבועה שיש לעכברי הכדורסל בכל הנוגע לסט תרגילי ההתקפה של המאמן הספרדי, הרי שהדבר המפליא ביותר, לעניות דעתי המרודה, הוא היכולת הקבועה של פסקוואל לאמן קבוצות הגנתיות טוב מאוד כשבסגל שלו לא מעט שחקני הגנה בינוניים ומטה. אז נכון, גם למכבי תל אביב יש לא מעט שחקני הגנה בינוניים ומטה. אבל ככה זה לא אמור להיראות. ככה אי אפשר לשחק כדורסל.
היידה. דוגמאות. כאן, בחלק השני של הרבע הראשון, מורכב הקו האחורי של הצהובים מבראון ובלאט. בשום סיטואציה שהיא לא מדובר כאן בהתאמה טובה. בלאט שומר על אוקובו. בראון שומר על ג'יימס. אוקובו מפנה לפינה הרחוקה כדי לייצר נתיב חדירה קלל של מייק ג'יימס. רומן סורקין נצמד לדונטה הול בחוץ, לקראת טיפול אפשרי בפיק אנד רול שלא קורה. שימו לב בבקשה לווב ולבלאט, שנמצאים בכלל עם הגב לכדור. איזה סל קל. נו באמת.
אוקיי. כאן מורכב הקו האחורי מדיברתולומיאו, בלאט וקליבלנד. קליבלנד, ובצדק, מופקד על מייק ג'יימס. את בלאט מנסים להחביא על אוואטארה. סבבה. ואז שולחת מונאקו את האחרון כדי שיחסום לג'יימס. ועם 14 שניות על השעון הקטן, חילוף קטן ובלאט על ג'יימס. עכשיו, אמיתי, מה אתם חושבים שיקרה כאן? בטח ובטח כשהתגובה הראשונית של ניבו (והעמידה הראשונית שלו) לחילוף איטית כל כך.
עכשיו דיברתולומיאו. עכשיו הציוות הוא ג'ון די, לורנזו בראון וקליבלנד. הקפטן שומר על אלי אוקובו. ואם תוכלו, תסבירו לי בבקשה מה המדיניות ההגנתית של מכבי תל אביב בכלל ושל דיברתולומיאו בפרט בכל הנוגע לטיפול בפיק אנד רול הזה מול ג'ון בראון. אם לא היינו עכשיו בתקופה הקשה הנוכחית, היה מבליח כאן הגיף של טרבולטה המבולבל, כי ככה אי אפשר. ונכון, ג'וש ניבו ציפה לפיק אנד רול מדורג במסגרתו יחסום גם מוטיונאס. ונכון, קליבלנד חשש לעזור מהצד החלש. ונכון שזאת עוד התקפה צרפתית שבה היא לא נתקלת בשום התנגדות.
כשהיא שומרת ככה, מכבי תל אביב נחשפת לנקודות קלות, תהא התצורה ההגנתית אשר תהא. לחץ על כל המגרש, למשל, הוא אלמנט שאמור להיות קבוע. בטח אחרי עצירה במשחק. בטח ובטח אחרי זריקת עונשין. מבלי לבלבל לכם יותר מדי בשכל, אזורית לוחצת 2-2-1 היא כזאת שבה מכוונים שחקני ההגנה את האיש עם הכדור מולם, גם ביחס לשחקן ההגנה שאיתם בקו וגם ביחס לזה שבקו שמאחוריהם. אז הנה, כאן, מוצא עצמו רפי מנקו בקו ההגנה הראשון ואל מול אוקובו. לאן הוא מכוון? האם אמורה להגיע העזרה מבלאט שלצידו או מווב שמאחוריו? התשובה לכל השאלות הללו היא טיול של אוקובו שחוצה את 3 קווי ההגנה בכדרור, בדרך להנחתה של הול.
ג'ון בראון>לורנזו בראון
כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו לא חלפו חמישה חודשים מאז שהדיחה מונאקו את מכבי תל אביב, נפתח לו אתמול המשחק באותו האופן שבו הסתיימה הסדרה מעונת 2022/23. אל מול האגרסיביות ההגנתית של מונאקו, התקשה ולעיתים התאדה לו הלורנזו. החל מאוואטארה שחבט בו בתחילת המשחק והמשך בחבריו שהצטרפו מאוחר יותר למלאכת ההכאה, לא הצליח המוציא והמביא של עודד קטש לתפקד. ולא, אל תתרשמו מ-14 הנקודות של בראון, שמזכירות את המספרים המרמים שלו מול ולנסיה. וכן, תתרשמו מהאסיסט הבודד שהצליח לייצר אתמול, להבדיל מה-23 שלו בשני המשחקים האחרונים. בדומה למשחק מול ולנסיה, נחשף בראון להרבה יותר מדי איבודי כדור. בשונה מאותו משחק בספרד, הפעם כמעט ולא הצליח בראון לחלוף בכדרור על פני השחקן ששומר עליו.
אמרנו וליהגנו קודם, נאמר ונלהג שוב: אין למכבי תל אביב מה למכור בהתקפה אם אין בראון (ואין בולדווין). עם כל הכבוד לאחרים, כולל למספרי האסיסטים רהמרשימים והמטורפים (באמת) של בלאט עד כה, פשוט אין מספיק יכולת. בטח ובטח כשאת צעדיו של קולסון, שדווקא התחיל לא רע בכלל, הצליחו להצר בהמשך. הקיצר, הכל על לורנזו בראון. ביצירה לעצמו, ביצירה לאחרים. בניהול ההתקפה. בהכל. ואתמול, שוב, זה לא קרה.
נדגים? נדגים. אחרי שכמעט מאבדת כדור בהתחלה, משתלטת מכבי תל אביב מחדש על הכדור דרך בראון. מיד כשמשתלט, עם 4:10 על השעון הגדול, יש תאורטית את קולסון באזור הצבע, כשהוא פנוי. אח"כ, שלוש שניות מאוחר יותר, יש את קולסון שמייצר זווית מסירה ומסמן אחרי נעילה. יתכן שבשל המורא מג'ון בראון שבסביבה, מוותר לו הלורנזו. ועכשיו פיק אנד רול. על פניו, כשהציוות ההגנתי שמולך הוא ג'יימס את מוטיונאס, יש לאן לשאוף. אבל בראון נתקע ומאחר (שוב) במסירה שאמורה לפגוע בקולסון בשפיץ של קו העונשין. וקרחנה.
פעם, דווקא לא כל כך מזמן, שיחקו ג'ון ולורנזו בראון באותה הקבוצה, אי שם בערבות אמא רוסיה. איזה כיף זה היה, אני מניח, לשניהם. אתמול, כשנפגשו שוב האנשים שחולקים את אותו שם המשפחה, היה זה כיף קטן מאוד עבור הלורנזו. שלא זו בלבד שנתקל באווטארות הללו שחבטו בו כקו ההגנה הראשון, אלא באחד משחקני ההגנה הכי טובים שראינו בליגה הזאת בתור זה שמגיע ומצטרף. אז הנה כאן בוחר לורנזו להרים את רומן סורקין לפיק אנד רול, ופיק אנד רול חוזר, שזה אחלה. כלומר אחלה, למעט העובדה שזה מערב את ג'ון בראון בסיפור. שזה לא אחלה. ואגב לא אחלה, שמישהו בבקשה יסביר לי מי שומר מה ולמה בהגנת המעבר של מכבי תל אביב.
אחרון להפעם. לורנזו בראון שועט קדימה, בעודו מקפיד להביט לאחור ולזהות את חברו ג'ון שמאחוריו. ואז חסימה של ז'ק כהן. ואז חילוף שמביא אליו את הג'ון. שאותו הוא לא מצליח לקחת מכדרור. שאותו אי אפשר לקחת מכדרור. ושיהיה בהצלחה עם המסירה פנימה לז'ק. ושיהיה בהצלחה עם הירידה להגנה אחר כך.
שלוש נקודות לסיום
1. צריך לדבר על ז'ק – ג'ייק כהן הוא אחד הסיפורים הכי יפים שיש למכבי תל אביב לספר. אחד שנותן כל כך הרבה מעבר לסט היכולות הפיזיות והמקצועיות שלו. מצד שני, עצם העובדה שהאיש הוא באנקר בחמישיה גם העונה, מעידה גם על הבעיות שלא נפתרו בקיץ. את המשחק אתמול הוא סיים עם 0 נקודות ומדד יעילות 5-. את המשחק מול פאו הוא סיים עם 3 נקודות ומדד יעילות 0. כל זה בממוצע של 14 דקות למשחק. וכל זה, לפני שדיברנו על בעיות שלא באות לידי ביטוי בסטטיסטיקה.
2. מוכר מדי – בעונה שעברה הייתה מכבי תל אביב קבוצת ריבאונד התקפה נהדרת וקבוצת ריבאונד הגנה רעה. ארבעה משחקים לתוך העונה הזאת, ומכבי תל אביב קבוצת ריבאונד התקפה נהדרת (אתמול 22 כדורים חוזרים בהתקפה!!) וקבוצת ריבאונד הגנה רעה (אתמול סיימה מונאקו עם 14). מי שמחפש גרף שיפור, שיחפש במקום אחר. וזה, עוד לפני שדיברנו על המשמעות ההתקפית של לסיים משחק עם 79 נקודות אחרי שליקטת 22 ריבאונדים מתחת לסל של היריבה.
3. ג'יימס – אפשר לאהוב אותו ואפשר לשנוא. אפשר להשתגע מהשטויות שהוא פולט בטוויטר ואפשר להשתגע אפילו יותר. אפשר לתהות אם הוא השחקן שיכול לקחת קבוצת יורוליג עד הסוף. אפשר לתהות, בשקלול הכל, אם הוא עושה טוב לקבוצה שלו או לא. אפשר לגמרי לקבל את דבריו המפורשים של קואץ' קטש, שהתבטא טרם תחילת העונה שעברה בעניינו והבהיר שאצלו אחד כזה ממש לא. ואפשר למחוא כפיים לאחד הגארדים המוכשרים והבלתי עצירים שראינו בכדורסל שלנו, ששוב פגש במכבי תל אביב ושוב שלח אותה הביתה מאוכזבת.
שבת שלום, חברים שלי. שיהיה לנו טוב.
